קטנות קיבוציות: שורה ראשונה
חצי נחמה: קיבלתי מכה אבל היא קיבלה אותי.
ראש בראש
במאבק על ראשות התנועה הקיבוצית, שהתנהל כדו-קרב, ראש בראש, בין ניר מאיר לבין ליאור שמחה, נשמעו גם קולות צורמים ו"רחש חשדות ודבר אשם", כמאמר המשורר. מאבק נקי ושקט מרעשי הרקע כנראה בלתי אפשרי, במקום שבו אמצעי התקשורת השונים בכלל והרשתות החברתיות בפרט מעצימות כל רחש-בחש-לחש.
ד"ר יריב שוק
באחרונה קיבל יריב שוק מעין השופט, העובד כספרן תחום יעץ ומפתח חיפה למאמרים בספרייה של אוניברסיטת חיפה, תואר דוקטור לפילוסופיה בחוג ללשון העברית. נושא עבודת הדוקטור שלו הוא "עיון דיאכרוני בצירופי הסמיכות בעברית הכתובה לתקופותיה". שני גילויים נאותים: אנחנו שנינו מאותו הכפר – אני לשעבר, והוא עודנו. כאשר יש לי שאלה בנושא לשון, אני שואל אותו והוא משיב לי לאלתר. אל הברכה והאיחול שלי על התואר המכובד שהוענק לו, אני מוסיף גם השתאות על היכולת לייחד זמן וקשב כה רבים לעיסוק בנושא, אשר, לכאורה, לא יכול להיות רחוק ושונה יותר מאשר העיסוק הכפייתי של רבים מאתנו במה שמכונה "ענייני השעה", ובתרגום לעברית מדוברת – בפוליטיקה עכורה ורדודה. אני מעז לשער, כי רבים ממי שייחשפו אל נושא עבודת הדוקטור שלו ייתקפו פיהוק או שעמום, ואולי אף שניהם. יישר כוח וברכה, חוקר יקר ומעמיק, איש לשון מובהק ונפלא.
המלצה
"להיות אחד מרבים – סיפור חיים" של שמעון כהנר (קצ'ה) שכתבו יעל ידידיה (חמדיה, שגם ערכה את הספר) ומיכאל פאר (בית אלפא), שיצא בהוצאת ידיעות ספרים, היא ביוגרפיה מרתקת על אדם עתיר מעשים, זכויות וזיכרונות. קצ'ה, חבר קיבוץ נווה איתן, מילא באזרחות תפקידים רבים. בין השאר שימש כחקלאי ומזכיר התאחדות מגדלי הבקר, כמרכז הקליטה ביישובי עמק בית שאן וכמנכ"ל אתר גבעת התחמושת. שימש בהתנדבות כיו"ר אתר ועמותת גבעת התחמושת והוא חבר במועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן. קצ'ה נולד במושב רשפון, שירת בנח"ל ובמהלך קורס מ"כים ב-1953 גויס על ידי מאיר הר-ציון ליחידה 101, שהוקמה על ידי אריאל שרון הוא השתתף בחלק ניכר מן הפעולות שביצעה היחידה, ועד היום מואצל בהילתה. אני מייחס חלק מההשתאות שלי מקריאת הספר, שעליו אני ממליץ כאן בחום רב, גם משום שהוא כתוב היטב וערוך היטב, נובע מהעובדה שהוא מאפשר לי היכרות עם אדם השונה ממני, מכל בחינה שהיא, "כשוני האש מן המים", כלשונה של המשוררת יראת שם שמים, זלדה.
יבל
ליבל ברקאי מהזורע יש זיכרון של ארכיון. הוא בקיא מאין כמוהו בטריוויה קיבוצית. לא אתפלא אם הוא יודע על פה את כל אחד מעלעליו של אילן היוחסין של כל חברי הקיבוצים באשר הם, לדורותיהם. הוא מתקן טעויות, מעמיד דברים על דיוקם, בנוקדות ובדקדקנות. באחרונה, העיר לי שחזרתי על עצמי. מה אגיד? אצטט את מילותיו של המשורר הקסום עליי, נתן אלתרמן: "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". הרגע שבו יבל יידע אותי על אודות העתקתי היו הרגע וההולדת. אם יורשה לי, במהילה של בדיחות הדעת ורצינותה, להגיד עוד שתי מילים וחצי, אגיד: חבל, יבל. מי אני ומה אני. עזוב אותי. תמצא נושאים ואנשים חשובים יותר להפגין בהם את בקיאותך המופלאה ואת זיכרונך המופלג.
נערה, הר, בית
הנערה היפה עם קול העדנים (דקי השמיעה היו יכולים לשמוע בו הד דנדוני פעמונים), עלתה להר הבית. היושבים בקפה שמעו שבא לה לעלות "עוד פעם". היא נפעמה. היא לא מצאה מלים לתאר את חוויתה, את החותם שהטביע בה הביקור במקום, את אופן צריבתו בתודעה. היא אמרה שחוויה כזאת לא היתה לה בחיים. רציתי להגיד לה שהמקום הקדוש יכול להיהפך באחת שהמקום המרשים והמהולל עלול להיהפך בקלות, באחת, בהצתת גפרור למקום מסוכן מקולל, מלא אש ודם. אילו יכולתי להתערב בדבריה הייתי מנסה להדהד את קול הפעמונים שלה בהדיהם של פעמוני אזהרה.
מכוונת הפסנתרים
ילדה אחת רצתה, כשהיתה קטנה, להיות מכוונת פסנתרים כשתהיה גדולה. אשרי הקטנים שיודעים מה ירצו להיות כשיהיו גדולים. היא גדלה להיות מישהי אחרת, משהו אחר. אולי, ברבות השנים, במסתרים, היא פרטה – אולי עודנה פורטת – בפסנתר הנפש שלה על קלידיהם הסמויים של רבעי הטונים, צליליהן של ההחמצה ושל החרטה.
שורה תחתונה
לא הפרצה קוראת לגנב אלא השער הנעול שאמור למנוע אותה.
