שורה ראשונה – דמדומי טרום ערב שקטים
דמדומי טרום ערב שקטים: בכפר הס, דמדומי טרום ערב שקטים. נגיעות ציפורים בצמרות העצים. מרחוק – שריקת שרקרק. בדשא, שקט ירקרק. וזיקית אחת שמתחזה, כשהיא מנסה להידמות לו ולהיבלע בו.
הרשת החברתית של חברת הילדים
התשתית של הרשת החברתית של חברת הילדים הייתה אנושית. אף שהייתה סמויה כמו סיב אופטי, היא לא היתה מתוחכמת אלא פשוטה מאוד: מסרים הועברו מפה לאוזן. כל פה הוסיף או גרע וכמוהו – כל אוזן. מה שקלטה האוזן השנייה לא דמה כלל ועיקר למה ששמעה האוזן העשירית. כך הפכו זבובים לפילים, והיו לא מעט פעמים שהתהליך האבולוציוני התקיים גם ההפך: פילים קטנו והתגמדו עד מאוד והפכו לזבובים. לפעמים, גם כשלא היו לא דובים ולא יער, על פי גרסאות שונות, אחרונות, של מי שהמידע שהגיע לאוזניהם הועשר במעשיות ובבדותות, אפשר היה לשער כי קיים יער עבות ונהמות רמות. אתם יודעים איך זה ילדים.
חיפוש
חברה העוסקת בחיפוש ובאיתור מקומות פוטנציאליים לקיומם של נפט וגז באדמה, הניחה במקומות שונים בקיבוץ מכשירים קטנים לאיתורם. יפה. המידע על כך עורר בי תהיה אחת ובקשה אחת:
- אם יתברר, מהנתונים שיעבירו המכשירים, כי – הייאמן? הייתכן? – הקיבוץ יושב על מאגרי גז או נפט, האם תוצע לנו תכנית פינוי-פיצוי- בינוי במקום חלופי?
- אם כבר מניחים מכשירים, נראה לי שדחוף יותר להניח מכשירים לחיזוי היתכנות להתחוללותה של רעידת אדמה. שלא נדע.
הנסיך הקטן
הנסיך הקטן הולך לגן. על גבו תיק, ילקוט, כמו של ילדי כיתה א', הכיתה שאליה יעלה בשנה הבאה. הוא מרגיש גדול, בוגר, ואם תשאלו אותי – וכמה טוב שאני גם אובייקטיבית וגם לא – הוא מוכן ובשל. הוא יודע זה מכבר דברים שילמד עליהם בכיתה. ילדותו מלאה. הוא שמח וטוב לב. חייו מועשרים בכל התוספים המוסיפים לו חוויות מכוננות. כשקוראים לו "מלך" אני רוצה להגיד – חכו קצת, בבקשה מה בוער? למה להקדים את המאוחר? יש בחוץ חיים, יש עולם. תנו לו להיות מי שהוא – נסיך קטן, מתוק ומושלם
יניב
יניב שגיא מקיבוץ עין השופט (גילוי נאות: שם נולדתי ובגרתי), יו"ר הנהלת מרצ, מכהן מזה שש שנים כמנכ"ל גבעת חביבה, המרכז לחברה משותפת והמרכז היהודי-ערבי לשלום. יניב היה יו"ר מועצת תנועות הנוער בישראל, מזכ"ל השומר הצעיר בישראל ושליח מרכזי של השומר הצעיר בצפון אמריקה. בבחירות הקודמות הוא התמודד על מקום ברשימתה של מרצ לכנסת. אני רואה באי בחירתו בעיקר ברכה, כי כלוחם עקבי למען שותפות בכלל ושותפות פוליטית בפרט בין יהודים לערבים כבסיס לשינוי החברה והפוליטיקה בישראל, הוא ממשיל לפעול במקום שבו הוא חיוני ונדרש, מקום שגם אם יימצא לו, אם בכלל ואם וכאשר, מחליף, לא יהיה לו תחליף. הקלישאה הגורסת כי הוא האיש הנכון במקום הנכון תקפה לגביו. אין לי ספק כי אילו נבחר, היה יכול להיות חבר כנסת מצוין, אבל חשובה יותר, לדעתי, היא פעילותו בתחום הרעיוני, החינוכי והחברתי. חציבתו המתמדת, בשיתוף עם חוצבים מהמגזר הערבה בניסיון להגיע אל ליבתו של סלע הקיום שלנו, ולהגיע בו אל גרעין מי החיים של כולנו, ראויה לא רק לשבח וברכה אלא בעיקר לעידוד ולהמרצה- לך בכוחך זה, יניב, אל המקום שנכון וראוי לכוון אליו.
עירום קיבוצי
הכותרת, מן הסתם, מסקרנת או נפיצה, אבל אני לא מתכוון לעירום החם, העסיסי, עירומם של אנשים מבוגרים, אלא לעירום ילדותי, קייצי. עירומם של ילדים בבריכה, שאינם מתביישים, כמו הגדולים, בעירומם. הם פושטים את בגדיהם ולובשים, או מולבשים, בגד ים, שנכון לכנותו בגד בריכה. יש עירום קיבוצי – עיניכם הרואות והקוראות עדות – והוא יפה ותם כמו פעם, כמו תמיד.
ויתור
פנים רבות לו לוויתור. לא אחת, מי שמוותר משיג יותר. מי שמוותר לא מתרושש – הוא מתעשר. הוויתור פותח שערים, אשר ההתעקשות מותירה אותם נעולים. הוויתור מאוורר מקומות שאי ההסכמה לוותר אוטמת אותם עוד יותר. ההפרטה חייבה (לא רק) אותי לוותר על לא מעט דברים, בהם כאלה שהופנמו והוטמעו בי כבר מילדותי. זה לא קל, אבל אחד הדברים הטובים והיפים הגלומים בקושי הוא שינוי נקודת המבט על הוויתור ובעיקר על היותו שיעור חשוב לחיים.
פינת הילדים
מי שאמרו שאחרי אבטיח אסור לשתות מים
לא הסתפקו בפעם אחת אלא בפעמיים:
בפעם הראשונה הם אמרו זאת ברצינות
ובפעם השנייה הוסיפו נימה של ליצנות.
שורה תחתונה:
סוכר חום הוא סוכר לבן טבול בשקר
