שורה ראשונה – בבחירות הבאות אצביע מחאה
קטנות קיבוציות – בבחירות הבאות אצביע מחאה. אני עדיין לא יודע מה יהיה צירוף האותיות שלה.
פרח לקיבוץ גלאון
אני משער שהמביא דבר בשם אומרו לא מביא, כמאמר המאמר, גאולה לעולם, אבל די אם יביא לו חיוך קטן וחם. אני שמח להביאו. בקיבוץ גלאון, כך התבשרנו , פתחו באחרונה בית לחיילים הבודדים, ואין יפות, מחממות את הלב ומרגשות אותו יותר ממלותיה של מנהלת הקהילה בקיבוץ מירב גורדון: "קהילת גלאון גאה על פתיחת בית לחיילים בודדים בקיבוץ. השבוע בהתרגשות רבה, התחלנו לאכלס את הבית, וקלטנו שתי חיילות וחייל מקסימים. ההחלטה נובעת ממניע אידיאולוגי ערכי – מתן עזרה ממשית לאוכלוסייה המתנדבת ותורמת למדינה וממניע חברתי – אנו שמחים לקלוט צעירים וצעירות". כל מלה בסלע קיומה של הערבות ההדדית. ראוי הקיבוץ וראויים חבריו לכל מלות התודה וההוקרה על המעשה האנושי היפה הזה.
הנושה האנושי
בתוך שבוע שמעתי משני אנשים שונים, כי הם מעדיפים להיות בעלי חוב לקיבוץ מאשר לבנק. אחד מהם נימק את העדפתו בכך, שהיחס של הקיבוץ כלפי חברים שהם בעלי חוב הוא אנושי יותר, מתחשב, ותנאי ההחזר הם נוחים. השני נימק אותה בכך, ש"מה כבר יעשו לי". אין ספק כי עדיף לא להיות חייב שום חוב, ודאי לא מתמשך, אבל "אם כבר" – ייתכן כי בשקלול כל השיקולים עדיף, אולי, להיות חייב אותו לקיבוץ, שבו, בכל זאת, יש עם מי לדבר ויש על מה לדבר.
משמרות המהפכה הקיבוצית
אף שמתמעט מספרם של מי שמכונים בעגה הקיבוצית שומרי החומות, מי מהם שנותרו נאמנים למשמרתם משמיעים את קולם. לעומתם, מתרבה מספר המתנדבים לשירות במשמרות המהפכה הקיבוצית. הם ממנים עצמם לסוכני השיווק שלה, מגנים עליה בלהט. הם מרבים לספר בשבח ההפרטה ובתרומתה לשיפור מצבו הכלכלי של קיבוצם. ההפרטה יוצרת מצב חדש, שאותו אני מכנה – שותפים ללא שיתוף. שותפים לאותה קהילה, יש שיתעקשו על המונח קיבוץ, אף שמתרופף ונחלש המכנה המשותף ביניהם. שומרי החומות מצופפים שורות. משמרות המהפכה מיישרים קו עם מטרותיה. גם לאחר שההפרטה הפכה זה מכבר לעובדה מוגמרת, נראה, לפעמים כי אלה ואלה – מי שעדיין לא השלימו עמה ומי שמדברים בשבחיה – עדיין חווים אותה בעצמה רגשית גבוהה.
אגדת דשא
בכל פעם כשאני מאזין לשיר "אגדת דשא"- ואני מאזין לו לעיתים תכופות – אני לא מפסיק להתפלא מהעובדה, כי את השיר הזה כתבו, מאיר אריאל ז"ל (מילים) ושלום חנוך ייבדל לחיי יצירה ארוכים ופוריים (מנגינה), לחג הקיבוץ שלהם, משמרות. מאיר היה אז בן 18 ושלום- הייאמן? – היה בן 15. כל האזנה מחזקת בי את התחושה שאני מאזין ליצירת מופת, לשלמות בהתגלמותה, ליופי במילואו, לכישרון בעילויו.
לילה בקיבוץ
השומר השכיר מפטרל ברכבו. הוא נוסע אחת בכמה זמן בכביש המערכת, סורק את השקט. בתי הילדים ריקים, כי הילדים, אתם יודעים, ישנים בבית הוריהם. קיבוץ מופרט כשינויו נוהג ואין איש שואל – שומר מה מליל? שוב אין ילדים מתעוררים לפתע בבית הילדים ורוצים לבית ההורים, אבל אולי- מי יודע?- מתעוררים ילדים במיטתם שבחדרם שבבית הוריהם ורוצים, פתאום, באמצע הלילה, באמצע חלום, ללכת לבית הילדים.
פרח הזיכרון
בספרי הילדים היינו משתמשים בפרח מיובש כסימנייה. ידענו שבכל פעם שנמשיך לקרוא בספר, נתחיל בעמוד של הפרח. אני תמיד חשתי וחשבתי, כי פרח בספר הוא כמו פרח בגינה וכי שם, בין דפי הספר וכריכתו, הוא שמור ומוגן כמו פרח מוגן. לפני זמן קטן פתחתי את אחד מספרי ילדותי וגיליתי בו פרח. השנים שעברו לא הותירו בו סימן. מבחינתי הוא ממשיך לפרוח, כמו האותיות, כמו המלים, כמו המשפטים, כמו הסיפורים. כמו הזיכרונות.
המרובע והמשולש
הילד הכי מרובע קיבל את המשולש. הוא התקשה לעמוד בקצב והקיש מתי שבא לו, ללא כל קשר למנגינה. היה משהו יפה באופן שבו הוציא עצמו מהכלל וניגן בקצב שלו. הצליל הלא מכוון והלא מתוזמן שלו לא היה זיוף. הוא חי ופעל ויצר בעולם פנימי משלו, שאינו כפוף לשום חוקים חיצוניים, רק להרמוניה הפנימית שלו. הוא בחר את עיתוי ההקשה ודייק בו את הדיוק הפנימי שלו.
שורה תחתונה:
הבעיה של כחול לבן אינה החפרפרת אלא הברברת.
