קטנות קיבוציות: שורה ראשונה
קטנות קיבוציות: רצינו, ובכל זאת – זו אגדה.
יגאל וילפנד שהיה ועודנו
יגאל לא היה גדול מהחיים. הוא היה- ועודנו – גדול בתוכם. אהבתי אותו. הערצתי אותו. הוא היה לי אח גדול והכיר בעיניים עצומות ובלב פתוח את חולשותיי, את אהבותיי. הוא ניחן במידה בלתי מצויה – מידת האדם. הערצתי את חכמתו העצומה, החובקת, את תבונתו העילאית ואת רגישותו המופלאה, הוא ידע לסלוח ולמחול, כי ידע את האדם על בוריו. הפה והלב שלו היו שווים שוויון מלא ומוחלט. לא היה בו אף לא שמץ טינה כלפי אנשים.
אני מתאפק לא לדבר אליך, יגאל יקר, בגוף שני. סלח לי שאני מדבר עכשיו עליך ולא אליך. התשמע קולי קרובי ורחוקי שלי? הוא כינה אותי בנצ'יק. ואני חשתי אהוב ומוחמא. לא היה זה כינוי עם סיומת של הקטנה אלא ביטוי לחום ולקרבה שהוא חש ורחש כלפיי. היתה ביגאל פשטות כובשת. הוא כבש לבבות בכיבוש הכי נאור שקיים בעולם. בחן ובחמלה. הוא ניחן ברגישות אנושית עילאית, אשר באה, בין השאר, לביטוי בהספדים הרבים שנשא על חברי הקיבוץ וחברותיו, הוא ידע כל פרט ביוגרפי. הוא אפיין ברגישות אין קץ את ייחודו של האדם. ועכשיו, המספיד מוספד.
יגאל היה מפשר ומגשר מעולה. הוא ידע לסלול בתוך אין ספור הדרכים האפשרויות את הנתיב הקצר אל עמק השווה ולהניע את השרויים במחלוקת, בסכסוך ואף בריב, אל העמק הפשוט הזה שאדמתו עשויה פשרות וויתורים והוא המקום הנכון לחיות בו בהינתן הפשרה והוויתור. יגאל היה מורה ומחנך בשיעור קומה חד-פעמי – שיעור קומתו. כל שיעור שלו היה שיעור חופשי. הוא נתן לתלמידיו את החופש הגדול מכל – החופש לאהוב ספרות בכלל ושירים בפרט. ולעשות זאת במקום ובזמן הטבעיים להם, בשיעורים ובהפסקות. בחיים. יגאל היה מורה גדול שהצליח לחבב על תלמידים שמעולם לא קראו שורת שיר לפני שהתוודעו אליו לחובבי שירה ולאוהביה.
הוא היה עיתונאי ועורך וגם סופר. בכל מלה שלו היה ניתן להבחין ב-DNA המיוחד לו והמייחד אותו. חיישני הלב שלו היו מקודדים כך שקלטו את המהות האנושית בכל אירוע, בכל אדם. היתה לו שפה משלו – מקורית מאין כמוה, מאין כמוהו. יגאל חי במקום שנכון לו, מקום שהיה יכול לממש בו את הערכים האנושיים שעל ברכיהם גדל. יחסיים ככל שהיו, ככל שעודם – צדק. שותפות. ערבות הדדית. שוויון ערך האדם. הוא ידע כי לא כל אחד נותן כפי יכולתו ולא כל אחד מקבל לפי צרכיו, אבל אם יש מקום בעולם שבו המשוואה הזו מתקיימת במידה ובשיעור שאין כמוהם במקומות אחרים, קיבוץ בכלל וקיבוץ עין השופט בפרט, הוא המקום הזה.
יגאל היה בשליחויות שונות, אחת מהן חידתית ועלומה עבורי – בנתיב. לא אחת רציתי לשאול אותו על אודותיה, אבל היססתי. ידעתי שיש בתולדותיו דברים שיפה להם השתיקה ולעומתם – דברים שיפות להן המלים. בעיקר מלוותיו. אני מסתובב סחור סחור "סחרחר אובד ידיים", כמאמר השיר, אחד מאין-ספור שירים שיגאל אהב וידע אותם על פה, בעודי מודה ומתוודה: אהבתי אותך, יגאל. חשת זאת. ידעת זאת. אף שבגלל המרחק נפגשנו בשלושה העשורים האחרונים פעמים מעטות, ניתן היה להחיל על פגישתנו את מלותיו של המשורר "בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת". תודה לך, יגאל, על הפריחות היפות והמרגשות, מעטות ככל
שהיו.
מיכל יקרה, הילדים והנכדים – קשה לנחם אבל קשה לאין שיעור להינחם. זכית לאהוב אדם שאהבתו אותך היתה מהאהבות הגדולות בעולם והזוגיות שלכם- מהיפות שבו.
אין מלים.
נחשי אספלט ארסיים
לא נפלתי מהכיסא שלא ישבתי אליו, כשקראתי את הנתונים המבעיתים ומעוררי הפלצות על אודות שיעור הנהגים שנחשפו למקרים של אלימות בכביש וחלקם אף מעורבים בה, מן הסתם – כקרבנות. כל מי שמתפתל מכוניתו בתוך נחשי האספלט הארסיים הקרויים משום-מה כבישים, נוכח לדעת, לחרדתו ולזוועתו, מה פירושה של "תרבות הנהיגה הישראלית". לא אתפתה ליפול למלכודת הבוץ שבה נלכדים לא מעט אנשים, הרואים בכיבוש את שורש כל הרעות החולות המחליאות את החברה הישראלית, אבל קשה לי לא לראות את ההתנהגות הפראית והאלימה בכבישים, כעוד חולה בשרשרת הרוע שחוליות אחרות בה הן: גזענות, אדנות, רמיסת החלשים, חוצפה, גסות, "למה מי אתה", אני ואפסי עוד.
שורה תחתונה
יום יבוא והאגדה תספר כי על פסגת הגבוה שבהרי החושך עומדת אישה אחת נושפת עליהם ומאירה אותם בהבל פיה.
