קיבוץ גן שמואל, יום סגרירי בחודש נובמבר 1949. קבוצת ילדים כבני 11 – 12 שהגיעו מאירופה כשוך הסערה, הובאו אל חצר הקיבוץ והצטופפו ליד הספסל שלפני חדר האוכל. משם החלו חייהם החדשים.
הסתגלות לחיים בקבוצה צפופה ורועשת, חדרים משותפים לבנות ובנים, אפילו ניסיון כושל של מקלחת משותפת. החלטה משותפת להפוך את העברית לשפת דיבורנו. מעל לכל, נוצרת חברות מיוחדת, שיש בה שותפות ותחושת שייכות שממלאת את החלל של חסרון הורים ומשפחה.
תוך זמן קצר דיברנו עברית, אם כי שרידי מבטא זר הולכים עם רבים מאתנו עד היום . מכאן החל לכולנו מסלול המראה. לימודים, המוסד החינוכי, עבודה, התנועה – השומר הצעיר, שחלק מערכיה הטמענו עמוק אל תוך חיינו, בהמשך – השרות הצבאי ולאחריו הבחירות שלאורן כל אחד בחר לחיות את חייו. אחדים בחרו להמשיך את חייהם בגן שמואל, שהיה להם לבית ותרמו לפיתוח וחיי המשק. אחרים התפזרו ברחבי הארץ והעולם ונהיו מדענים, טייסים, אנשי הי טק, ואזרחים למופת. כל אחד לקח עמו לדרכו את גן שמואל שלו. וכל זאת בזכות הערכים שנטעתם בנו, אתם אימצתם אותנו כילדי הקיבוץ, והיינו קבוצה מקבוצות המוסד. ועל כך תודתנו. שנים חלפו, שיבה זרקה בשערותינו, מסלול ההמראה שהחל בגן שמואל, הולך והופך לעבר, על הישגיו, שמחותיו וגם עם צערו. דור שני שגידלנו, חכמים, חרוצים, וגם הם כבר הורים לילדים. ויש דור שלישי, הנכדים, ואפילו דור רביעי, נינים כבר מצטרפים לשרשרת הדורות.
כחלוף 70 שנים מאותו יום ליד הספסל שלפני חדר האוכל, ביקשנו לעשות שוב יום בגן שמואל. נפגשנו בחצר הקיבוץ. "מי זו" "מי הוא?" "מי היא?" מהדהדות השאלות, כי שיני הזמן עשו את שלהן. עלינו לבית העלמין, שם טמונים מי שהיו המחנכים שלנו, המטפלות ודמויות מפתח רבות, שחלק להן בבניית עולמנו בימים ההם ושהחליפו את חסר ההורים באהבה רבה. לצדם נחים גם כמה מחברינו שגן שמואל היה ביתם.
פסענו לאורך שביל מה שהיה בעבר המוסד החינוכי, נכנסנו לבניין שהיה הבית שלנו ובו גם הכיתה. בחדר האוכל של המוסד עדיין מעטרים סמלי הקבוצות את הקירות . ביניהם גם צמד התמרים, סמלה של קבוצת "תומר". לאחר מכן, ב"בית אורי" ניסינו לתת מילים לחוויה, לזמן שחלף, לידידות המיוחדת שנותרה וגם לתקווה שהשנים הבאות ייטיבו עמנו.
תודה שהייתה לנו הזכות לגדול בקיבוץ ערכי כ- קיבוץ גן שמואל, ותודה שאפשרתם לנו לבוא ולהיזכר אחרי 70 שנה.
קבוצת תומר
