החברים שבתיהם נשרפו מתגוררים באתר הקראווילות שנבנה למענן, והקיבוץ מתמודד מול הבירוקרטיה ועם הבעיות הכספיות שהשריפה הותירה. הנחמה – הקהילה בקיבוץ הראל התגלתה במלוא עוצמתה
קיבוץ הראל, שנה לשריפה: ב-23 במאי 2019, ל"ג בעומר תשע"ט, יום חמישי בשבוע, כילתה שריפה חמישה בתים בקיבוץ הראל. עוד חמישה בתים נפגעו חלקית מהאש. כבל של מתח גבוה שניתק ממקומו בכניסה למושב כפר אוריה השוכן דרומית מערבית לקיבוץ, הצית אש בחורשה בה נפל. הרוח הסיעה את הלהבות והבעירה את עצי האורן, הקפיצה את האש מעל הכביש המחבר את צומת נחשון וצומת שמשון, ומשם לחורשות המקיפות את הראל ולבתי הקיבוץ.
ביתם של איריס ואלי מור יוסף, ששכן בקצה הקיבוץ, נשרף כליל. היום הם גרים באתר קראווילות בקיבוץ, שהוקם באישור מיוחד למען נפגעי השריפה. במקומו של הבית הישן נבנה עכשיו עבורם בית חדש. באתר הקראווילות ישנן 10 קראווליות מאוכלסות, ובנוסף לבית החדש של משפחת מור יוסף, נבנים עוד שני בתים במקום אלו שנהרסו בשריפה.
יום לפני המועד בו ביקרתי אצלם לצורך הכתבה, יום ראשון בשבוע שעבר, פרצה שריפה בחורשה שליד מושב קרוב אליהם, מושב צלפון. הסיבה – קו מתח גבוה שניתק ממקומו. בחדשות הודיעו, שתושבים בשורת הבתים הקיצונית של צלפון התבקשו להתפנות. כוחות כיבוי רבים הוזעקו למקום ולאחר זמן מה הושגה שליטה על האש. כששמעו איריס ואלי מור יוסף על השריפה בצלפון, למודי ניסיון הם ארזו את הדברים היקרים להם במספר תיקים והניחו אותם ליד דלת הכניסה לביתם, מוכנים לכל צרה שתגיע. "תיקי מילוט" קוראת להם איריס. בשריפה שכילתה את ביתם בל"ג בעומר שעבר, אפשרות כזו לא ניתנה להם.
על השריפה ההיא ומה קרה באותו היום, מספרת איריס: "השריפה התרחשה בשעות הצהריים. נודע לי עליה כשהייתי בעבודה בתל אביב. מה בדיוק מתרחש לא ידעתי. מה שידעתי הוא שיש שריפה ויש פינוי. הבת הקטנה שלי הייתה במועדונית בקיבוץ, והיא שלחה לי הודעה בווטסאפ, שמפנים אותם למושב טל שחר. עניתי לה שבסדר, שניפגש שם. חזרתי מהעבודה לטל שחר, לקחנו את הילדים ונסענו לקיבוץ, אבל לא נתנו לנו להיכנס. ראינו אש ועשן, ועדיין לא הבנו מה קרה. נסענו לצומת שמשון, ישבנו שם ואכלנו. אמרנו – נישן אצל אמא שלי, נחזור מחר בבוקר. ואז דיברו אתנו והבנו שיש בעיה, שכנראה נשרף לנו חלק מהבית.
החלטנו לנסות להגיע לבית ולראות מה קורה. בדרך לא דרך, דרך השדות, נכנסנו וראינו שחלק מהבית בוער. אמרנו – בסדר, לא נורא, חלק מהבית אבל לא כל הבית. למחרת, יום שישי, עדיין אי אפשר היה להיכנס. בשבת בבוקר, שוב, בדרך לא דרך, הגענו לבית ונכנס אליו. לא היו כבר להבות אבל היה עשן, ורק אז עמדנו על גודל האסון. יש לי סרטון שאני נכנסת לבית ואומרת – הי, הנה פה היה שולחן שבת, הי, פה היה זה ופה היה זה, ועדיין הייתה לי איזושהי תקווה, שהדברים שהיו בתוך הממ"ד, התמונות, המכתבים, הסרטים, המחשבים, כל הדברים החשובים, שהם שרדו. זה לא קרה. הכל נשרף. אי אפשר היה להציל כלום. באתי הביתה לאמא שלי ואמרתי לה – אמא, נשרף לנו הבית. הייתה לנו כלבה, בוני, שלא מצאנו אותה. קיווינו שהיא הצליחה לברוח מהאש, שהיא תחזור. זה לא קרה. אלי הוא נפח אמן והייתה לו נפחייה שגם היא נשרפה לגמרי.".
מה היה השלב הבא?
"השלב הבא היה להתפנות לבתי מלון. הקיבוץ דאג לזה ביחד עם המועצה האזורית מטה יהודה. שיכנו אותנו ביד השמונה ואחר כך בנווה אילן. היינו צריכים להצטייד בדברים הכי בסיסיים – מברשת שיניים, משחת שיניים, בגדים. השלב הזה היה קודם כל לשרוד".
מי מימן?
"הקיבוץ אמר שאנחנו נקנה והם יחזירו את הכסף. הקיבוץ תמך בנו לאורך כל הדרך ואנחנו מבחינה זו אסירי תודה. היו גם הרבה תרומות שהגיעו. זה היה די מטורף. קיבלנו גרביים, תחתונים, אפילו קרם לפנים. ככה זה התגלגל מיום ליום, כל יום היה משהו אחר. היינו צריכים להוציא תעודות זהות ודרכונים, הכל נשרף. אחר כך התחלנו לקנות מה שצריך – עוד חולצה, עוד בגד. עדיין קיווינו שנמצא את הכלבה בוני וזה כאמור לא קרה".
המטרה הייתה לשרוד
איריס היא ד"ר להתנהגות צרכנים במכללה האקדמית הדסה ויועצת שיווקית. אלי הוא מסגר, נפח, ואמן מתכת. הוא יליד קיבוץ משאבי שדה, שם נולד ושם גדל. יש להם שלוש בנות, בת מנישואים קודמים של אלי (מעיין) ושתיים משותפות (אבישג ושהם). הוא הגיע להראל אחרי מלחמת המפרץ, היא בשנת 2000. "עשיתי ייבוא אישי מגבעתיים של איריס, לפני כעשרים שנה" אומר אלי.
הפינוי של חברי קיבוץ הראל שלא היו יכולים לחזור לבתיהם עקב השריפה, נעשה לשלושה בתי מלון ביישובים סמוכים – יד השמונה, נווה אילן ומעלה החמישה. אלי: "כשאפשר היה לחזור לקיבוץ וכל מי שהיה לו לאן חזר, הצטמצמנו לשני בתי מלון ואחר כך לאחד – ביד השמונה. בסך הכל היינו בבתי מלון חודשיים."
איך החוויה הזו זכורה לכם?
איריס: "המטרה הייתה לשרוד. לא חשבנו אם זה טוב או רע. אספנו שקיות. שקיות לבגדים, שקית לכלי רחצה. שקיות לדברים אחרים. בסך הכל זו הייתה טראומה. אבל אנחנו משפחה חזקה ומאוד חיזקנו אחד את השני. ואז שאלו אותנו איפה אנחנו רוצים להיות – אם אנחנו רוצים להיות מחוץ לקיבוץ, או לנסות לחזור לקיבוץ. דרך הביטוח יכולנו לקבל דיור חלופי, 5,000 שקל לחודש, לחצי שנה. ניב ויזל, ראש המועצה (חבר נתיב הל"ה) שליווה את נפגעי השריפה לאורך כל הדרך, בא ואמר שמי שאין לו לאן לחזור, יוכל להישאר בבית מלון כמה שהוא רוצה.
”במקביל, הקיבוץ התחיל לאסוף תרומות פיסיות – מכונות כביסה, ארונות, שולחנות, מיטות, מחשבים ניידים וכיוצא באלו. פינו את חדר האוכל ואכסנו בו את כל מה שאנשים תרמו. היה צוות מיוחד שטיפל בנושא הזה. צוות אחר הפעיל את כל הילדים ונתנו לנו סיוע דרך המועצה של עבודה סוציאלית ושירות פסיכולוגי. הסיבה העיקרית שהסכמנו להתראיין לכתבה הזו, היא על מנת להודות לכל אלו שסייעו לנו. הקיבוץ שהתגייס עזרה, ממלאי התפקידים בקיבוץ, המועצה האזורית והתנועה הקיבוצית כמו גם לכל החברים שלנו המשפחה והמוני האנשים בארץ שהתגייסו לעזרתנו. זה היה פשוט מדהים".
וגם יישובים באזור, מהעבודה ומכל הארץ
איריס: "בוודאי. אנשים מטל שחר, מנחשון מכפר אוריה, משמר דוד וממקומות אחרים, באו והביאו לנו דברים,הביאו תרומות. נחשון אירחו אותנו בחג השבועות ואחר כך בבריכת השחייה. בסך הכל מדובר בחוויה מאוד לא פשוטה, כי איבדנו בשריפה את כל מה שהיה לנו. אבל תוך זמן קצר הבנו שאנחנו לא לבד, שיש לנו על מי לסמוך. כשהיינו במלון בנווה-אילן באו אנשים מנווה אילן וכיבסו לנו את הבגדים. זה כל כך לא ברור מאליו".
"סטודנטים ומרצים מהמכללה האקדמית הדסה הציעו לאלי לגור בביתם, הרגשתי חלק ממשפחה אחת גדולה. גם אנשים מכל הארץ שלא הכרנו, עזרו לנו בתמיכה נפשית וכלכלית הציעו לנו לגור בביתם, הביאו לנו כל מה שצריך ואף יותר. (אנשים שמעו שאוסף כלי העבודה העתיקים של אלי נשרף ושלחו לו בדואר כלי עבודה עתיקים שנשארו להם מהאוסף הפרטי שלהם).
חודשיים בבתי מלון ואחר כך?
אלי: "עברנו לדירת חדר וחצי בקיבוץ. הבת של חברים שלי פינתה עבורנו את דירת החדר שלה, דירה של חיילים. התלבטנו אם להישאר בחוץ או לחזור, והחלטנו לחזור. השיקול המרכזי היה כי בקיבוץ הבטיחו לנו שבראשון בספטמבר יהיו קראווילות שנוכל לעבור אליהן."
איריס: "זו הייתה תקופה לא פשוטה. היינו ארבע נפשות בחדר אחד והיה צפוף. אנחנו ושתי הבנות הצעירות. הגדולה הייתה במגורי הצעירים. לא היה איך לבשל, לא היה איפה לישון. כל הזמן לאכול בחוץ. לא היה איך לארח. זה היה קשה. בראש השנה עברנו לקראווילה ומאז אנחנו פה".
אלי; "אנחנו בונים את הבית שלנו במקום שבו היה הבית הקודם. את הממ"ד השארנו, את יתר הבית הרסנו. גם פה הקיבוץ עוזר לנו מאוד. הבית נבנה בבנייה קלה ותוך חודש חודש וחצי הוא אמור להיות מוכן. את כל עלויות הבנייה מכסה הביטוח, 'ביטוח חקלאי'. הם היו אתנו בסדר גמור. אין לנו טענות." הנפחיה של אלי הייתה באזור בו נמצאות היום הקראווילות וגם היא כאמור נשרפה יחד עם אוסף כלי עבודה עתיקים שאסף במשך שנים רבות והוצג בקיר מיוחד ועליו הייתה גאוותו. אלי: "אחרי השריפה התחלתי לעבוד בנמל התעופה כנהג של אחת החברות. במרס הוציאו אותי לחל"ת וזה נתן לי זמן להקים את הנפחייה מחדש. המימון הוא מתרומות שהקיבוץ קיבל, והצוות של התרומות החליט להקצות סכום לשיקום הנפחייה. בעזרתו הקמתי את הנפחייה מחדש, מאפס. גם חבר קיבוץ נגר שהייתה לו נגרייה שנשרפה, קיבל מימון לבנות אותה מחדש. חברים שלי ושל בני משפחתי בקיבוץ משאבי שדה , תרמו כסף שאתו רכשנו במרוכז כלי עבודה, אתם אני עובד עכשיו בנפחיה, במקום אלו שנשרפו".
החיים בקארווילה סבירים?
איריס: "כן הכל בסדר. יש פה חדר נפרד לבנות. יש מטבח להכין אוכל. יש אמבטיה. כמעט לוקסוס".
אלי: "אתה יודע מה זה בשבילי לשמוע את הבת שלי אומרת בטלפון – אבא לך לחדר שלי ותיקח שם…היו לנו קופסאות קרטון לכל אחד עם השם שלו, וזה היה ארון הבגדים שלנו".
בשום שלב אחרי השריפה, לא עלה אצלכם רעיון לעזוב את הקיבוץ?
איריס: "הייתה לנו התלבטות. כי הייתה שריפה ששרפה לנו את הבית וכל מה שהיה בו ושרפה לנו את הכלבה. אולי זה איזשהו אות משמיים. החלטנו שאנחנו פה".
זה לא סיפור שאי פעם ייגמר
את אבישג מור יוסף, בת 18, שלומדת בכיתה י"ב בבי"ס בויאר בירושלים, תפסה הידיעה על השריפה במהלך שיעור נהיגה בעיר. "תוך כדי שיעור נהיגה אני רואה את הטלפון שלי מוצף הודעות על השריפה. התקשרתי לאמא שלי, היא סיפרה לי מה קרה, והבנתי שאי אפשר להגיע לקיבוץ. עליתי על אוטובוס בתחנה המרכזית בירושלים ונפגשנו בצומת לטרון".
מה את זוכרת מהביקור בבית ביום השריפה, כשהלכתם לראות מה קרה?
"בהתחלה חשבנו שרק המחסנים מהפלסטיק נשרפו ושזה הנזק פחות או יותר. מה שהתברר בהמשך כתקוות שווא. היינו צריכים ממש להתרחק משם, כי היה מסריח ומסוכן ורעיל מהפלסטיק שנשרף".
מה איבדת בשריפה?
"את הכלבה שלי שהייתה בתוך הבית, ואת כל הדברים שהיא לי בחדר".
איך זכורה לך התקופה של השהייה בבתי המלון?
"אני הייתי פחות בבית מלון, כי אני נמצאת בפנימייה בירושלים. זה היה מאוד ארוך, חודש וחצי חודשיים, והיה מוזר. כאילו התאקלמנו בעניין של לחיות על שקיות ולא להיות תלויים ממש במקום שאתה נמצא בו".
אני מניח שזו חוויה לכל החיים
"כן. זה לא סיפור שאי פעם ייגמר, זו תמיד תהיה איזו נקודה בעבר. ובעיקר מה שאנחנו רוצים להגיד, המשפחה שלי ואני, זו תודה גדולה לכל אלה שעזרו ותרמו ונתנו לנו להרגיש שאנחנו לא לבד. והיו רבים כאלה".
קיבוץ הראל – נזקים בלמעלה מ-30 מיליון שקל
לקיבוץ הראל אין תב"ע מאושרת, מה שלא מאפשר להם לקלוט חברים חדשים או לבנות. התקווה הייתה, שההיתר המיוחד שנתנה להם ביולי שעבר המועצה הארצית לתכנון ובנייה, להקים את אתר הקראוונים לטובת נפגעי השריפה, יוביל גם להתקדמות מהירה בנושא אישור התב"ע. זה בינתיים לא קרה. מסביר יאיר מנע, יו"ר הראל (חבר ניר עם): "לצערי אין בשורות בעניין התב"ע. אנחנו נמצאים בפינג-פונג שלא נגמר מול הוועדה המחוזית. הדרישות כל הזמן משתנות. אנחנו במין לופ כזה ומקווים שבחודשים הקרובים נצליח לצאת ממנו. זה נראה שמנסים ללכת לקראתנו. בכל פעם שנדמה שזה הולך להסתיים צצות דרישות חדשות. אנחנו לא מצליחים לעמוד בקצב השינויים של הדרישות. אנחנו עכשיו בוורסיה 11 של הגשת תכנית בהתאם לדרישות האחרונות. כל המאמצים שלנו ושל המועצה האזורית ושל התנועה, מכוונים קודם כל לפתור את הבעיה הזו. הסיפור הזה גם עולה לא מעט כסף. עד כה השקענו בהגשת התכניות ובשינויים שנדרשנו לבצע בהן, מעל מיליון שקל".
מה אתה יכול לומר על העלויות הכספיות שגרמה השריפה בקיבוץ הראל?
"נגרמו לנו נזקים מעל ל-30 מיליון שקל . בתוך ה-30 מיליון האלה, יש נזקים של מעל 6 מיליון שקל שאינם מכוסים משום מקום.יש נזקים ששילמנו עליהם והם לא כוסו על ידי הביטוח, חלקם כוסו מתרומות בעיקר מהתנועה הקיבוצית, אבל לרובם אין עדיין כיסוי. חלק מימנו בהלוואות, חלק בעזרת קצת כסף שהיה לנו בצד. הבטיחו לנו שהממשלה תשלם עבור נזקי תשתיות שלא מכוסים ונזקי האזבסט ואנחנו מחכים עדיין שזה יקרה. ראש המועצה ניב ויזל פועל בעניין זה מול משרדי הממשלה. ישנם גם נזקים עקיפים שאנחנו לא יודעים עדיין להעריך את היקפם".
הייתה איזושהי תקווה, שחברת החשמל תיקח אחריות על השריפה, שפרצה כאמור מנפילת קו מתח גבוה. מה קרה עם זה?
"למיטב ידיעתי חברת החשמל עדיין לא לוקחת אחריות. אנחנו נפעל מולה על מנת לקבל את מה שמגיע לנו. הם צריכים לשאת בעלויות הנזקים שלא כוסו".
כמה מילים על קהילת קיבוץ הראל במבחן הלא פשוט הזה?
"הקהילה בהראל גילתה פנימה את החוזקות שלה. המשבר יצר גיבוש קהילתי שאנחנו נהנים ממנו עד היום. זו קהילה מאוד מיוחדת. בני הראל מתדפקים על הדלת ורוצים להצטרף לקיבוץ, ואנחנו מייחלים לכך שהדבר הזה אכן יקרה.
אני חייב לציין את החיבוק החם והעזרה שקיבלנו מהתנועה הקיבוצית, מהשכנים שלנו, מושבניקים וקיבוצניקים כאחד. אנחנו מאוד מעריכים את העזרה מצד המועצה שלנו,אני פועל בכל מני מקומות, ואני אומר שלמועצה האזורית שלנו ולעומד בראשה מגיע בהחלט ציון לשבח. ניב ויזל והצוות שלו הם משהו מיוחד".
