בת לחברי קיבוץ רמת דוד (ילידת שנות ה-60) אובחנה בילדותה כבעלת צרכים מיוחדים. במהלך השנים, אחיה מונה לשמש כאפוטרופוסה. באמצעות עו"ד גונן כספין (מקיבוץ גניגר), פנה האפוטרופוס, בשם אחותו, לרשם האגודות השיתופיות "בבקשה לעדכן את פנקס החברים של הקיבוץ", כך שאחותו תוכר כחברה, הגם שמועמדותה לא הוצעה לחברות, וממילא היא גם לא התקבלה כחברה.
הסבר קצר: רשם האגודות מוסמך להורות לאגודה שיתופית לתקן את פנקס החברים שלה כך שיירשם בו כי "אדם פלוני" הוא "חבר כדין באגודה", הגם שאותו אדם לא התקבל לחברות "בדרך המלך", כלומר: בדרך של הצבעה באסיפת החברים על קבלתו לחברות.
המקרה המובהק בו עושה הרשם שימוש בסמכותו זו הוא כאשר מתקיים האמור בתקנה 2א' ל"תקנות החברות".
תקנה זו מורה כי רואים אדם כחבר האגודה (גם אם הוא לא התקבל לחברות בהחלטת האסיפה) במקרה בו "נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה". האגודה יכולה למנוע אפשרות זו בתקנונה ולקבוע בו הוראה מפורשת לפיה אין לראות באדם כאמור חבר באגודה.
רשם האגודות, לאחר שמבצע חקירה בעניין, שומע את את טענות הצדדים, מוסמך להורות על תיקון פנקס החברים של האגודה, ולכלול בו את שמו של אדם "שהוכר כחבר מכוח התנהגות".
גם כאן, מינה משרד הרשם חוקר שערך בדיקה. בדוח החוקר הוא המליץ שלא לתקן את פנקס החברים. על כך ערערה הבת, באמצעות אפוטרופסה ועו"ד כספין.
לטענת האפוטרופוס בעת שהגיעה אחותו (נקרא לה כאן: המערערת), לגיל 18, לא פעל הקיבוץ להציג את שמה של המערערת, כמועמדת לחברות, "כמנהג הקיבוץ באותם ימים".
אף בדרך להפיכת הקיבוץ ל"מתחדש", סיפר האפוטרופוס, פנה הקיבוץ לכ-40 מבניו בהצעה להתקבל לחברות. "גם הפעם נעדר שמה של המערערת מרשימה זו".
בשנת 2002 נהיה הקיבוץ ל"מתחדש", ובשנת 2003 נחתם הסכם בין הקיבוץ להורים בדבר מעמדה כבת עם צרכים מיוחדים. כשנתיים לאחר כך עברה המערערת להתגורר בהוסטל המתאים לצרכיה, מחוץ לקיבוץ.
האפוטרופוס גם טען כי בהמשך ביקש הקיבוץ לשנות באופן חד צדדי תנאים בהסכם שיש בהם כדי לפגוע בזכויות המערערת, אך הוא התנגד לכך.
פנייתו לרשם נועדה לגרום לכך שאחותו "תרשם כחברת קיבוץ". נטען שהסיבה לאי היותה חברה היא "מצבה הרפואי וזו אפליה אסורה".
עו"ד כספין הזכיר את החלטת סגנית הרשם, במקרה אחר, בו הוכר כחבר אדם בעל צרכים מיוחדים מקיבוץ רבדים. מסקנתה הייתה שם שבכך שרבדים לא כלל ברשימת המועמדים לחברות את שמו של אותו אדם, יש משום אפליה של אותו אדם בשל מוגבלותו.
"חברה מכוח התנהגות"
מנגד, הבהיר פרקליט הקיבוץ, עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות'), שמעמדה של המערערת הוא "תלויה בחבר", כאמור בתקנון הקיבוץ, וכך גם הוגדר מעמד זה בהסכם עם הוריה.
בשנת 1998 תוקן התקנון, והוספה הוראה החוסמת אפשרות של הכרה בחברות "מכוח התנהגות". עוד צוין שהמערערת לא ביקשה להתקבל לחברות קודם שנת 2017. הוא אמר שאין להשוות למקרה "רבדים", שכן שם ההכרה בחברות הייתה "מכוח התנהגות", וכאן נטען ל"אפלייה פסולה". זו "טענה חוקתית", נטען, שלרשם אין סמכות לדון בה.
עו"ד רמזי חוראני, עוזר רשמת האגודות השיתופיות לא קיבל את המלצת החוקר, אך הדגיש שורה של מימצאים שעולים מדוח החוקר.
האחד, עד לשינוי אורחות החיים, לא היה הבדל בין "חברים בעלי צרכים מיוחדים" לבין "בנים בעלי צרכים מיוחדים". משכך הוא הסיק שההסכם משנת 2003 הֵרַע את מצבה של המערערת ביחס למצבה קודם לכן, שכן בהסכם שונה מעמדה ונקבע שהיא "בת של חבר בעל צרכים מיוחדים" (בעוד שניתן היה לדעתו לקבוע שהיא "חברה בעלת צרכים מיוחדים").
קביעת מעמד של חבר, הדגיש חוראני, היא סטטוס שנגזרות ממנו זכויות חומריות, קנייניות ואחרות (הסדרי שיוך, פירות נכסים ועוד, לצד חובת התפרנסות).
ההסכם נחתם בידי האח, הוסיף עו"ד חוראני, אך לא בסמכותו כאפוטרופוס. בהיבט המשפטי, הוא אמר, אין תוקף לחתימתו אם הוא חתם כאח, גם אם לא עלתה טענה לגבי תוקף חתימתו.
עוד דחה חוראני את טענת הקיבוץ לפיה עילת התביעה של המערערת התגבשה בהסכם משנת 2003, ומשלא תבעה עד כה, התיישנה תביעתה.
השני, קודם שעברה המערערת להתגורר בהוסטל, היא השתלבה בעבודה בקיבוץ לפי יכולותיה המוגבלות. הקיבוץ השלים את צרכיה, בהשלמות תקציביות ואחרות, וכך גם בעת שהותה בהוסטל.
מכאן הוא הסיק כי הדרך בה נהג בה הקיבוץ מלמדת שהיא זכתה לסטטוס של חברת האגודה, מעת הגיעה לגיל 18, עוד קודם לתיקון התקנון או להסכם עימה משנת 2003.
השלישי, הוא דחה את הטענה שבני הכיתה של המערערת היו אלה שביקשו להתקבל לחברות, ואמר שהקיבוץ היה זה שפנה לבני הקיבוץ והציע להם להתקבל לחברות.
משלא נעשתה פנייה למערערת היה זה "בניגוד לעיקרון השוויון ולאיסור להפלות בין חברי שכבה על רקע מוגבלות פיזיולוגית או נפשית".
הרביעית, אכן, המערערת לא טענה ל"חברות מכוח התנהגות" (אלא מכוח אפלייה). אך משום "החובה המוגברת של ערכאות דיון להתחשב במוגבלים וחסויים", יש לקבוע את הסטאטוס שלה לפי התקופה שקדמה לתיקון התקנון, ש"חסם את דרכה" לטעון לחברות מכוח התנהגות.
משכך, עוזר רשמת האגודות הסיק כי "המערערת הייתה חברה מכוח התנהגות. היו מקרים בקיבוצים, הוא ציטט מתוך דוח החוקר, שבנים בעלי צרכים מיוחדים התקבלו ללא דיון או מועמדות, ולכן גם כאן יש לפעול כך.
הוא הוסיף ש"המרכיבים של התנהגות בדרך של אפליה התקיימו כלפי המערערת". חובתו של ועד ההנהלה בקיבוץ, אמר עו"ד רמזי חוראני, "הייתה להביא גם את שמה של המערערת להצבעה באסיפה הכללית" ו"המחדל הוא אפליה בהתגלמותה".
הוא הכיר בכך שהמערערת הייתה "חברה מכוח התנהגות" מאז הגיעה לגיל 18, והורה לקיבוץ לתקן את פנקס החברים בהתאם. עוד חייב עוזר הרשמת את הקיבוץ להשתתף בהוצאותיה המשפטיות של המערערת בסך 5,000 שקלים ומע"מ.
פרקליט הקיבוץ, עו"ד עומר כהן, מסר שבכוונת הקיבוץ לערער על ההחלטה לבית המשפט (המחוזי) לעניינים מנהליים בירושלים.