קיבוץ סמר – פעם שנייה 

כשחבר קיבוץ סמר רוצה לטוס לחו"ל, הוא לוקח כסף מהקופה המשותפת, בלי לשאול אף אחד. אם למישהו נמאס לעבוד בתמרים, הוא פשוט עובר לענף אחר. איך קהילה שבה החלטת הכלל היא המלצה בלבד, שורדת בעולם קפיטליסטי כבר כמעט חצי מאה? אמיר הר גיל (קיבוץ יקום) הסתקרן והחליט לעשות על זה סרט 

לפני 47 שנה, באמצע שנות ה-70, הגיע אמיר הר גיל (64) עם קבוצה של עשרה חבר'ה חדורי אידיאולוגיה מקן צפון (תל אביב) של השומר הצעיר לפינה רחוקה בערבה, להקים את קיבוץ סמר. ארבע שנים הוא חי בקיבוץ הצעיר שהטביע עליו את חותמו, ואז עזב, בעיקר כי רצה ללמוד. מאז הוא הספיק המון. למד קולנוע בבית צבי (וסיים בהצטיינות), עשה דוקטורט בהוראת קולנוע (גם בהצטיינות), ביים סרטים דוקומנטריים רבים ('בקצה השמיים', 'פואטרי צבן' ועוד), זכה בפרסים בין לאומיים, עבד בטלוויזיה (ערוץ 1, החינוכית, ערוץ לקיבוץ), לימד ומלמד קולנוע (מכללת נתניה, אוניברסיטת חיפה), התחתן עם אדווה מקיבוץ יקום (גרים בקיבוץ משנת 89, הורים לשני בנים ובת), מילא תפקידים שונים בקיבוצו ועוד.

בכל השנים הללו, למרות כל מה שעבר ועברו הקיבוצים ועברה המדינה, אמיר נשאר סוציאליסט בנשמתו. האידיאולוגיה שמלווה אותו משחר נעוריו בתל אביב לא עזבה אותו והוא לא אותה. להיפך, הוא רוצה לזעוק שיש אלטרנטיבה, וזאת בעצם מטרת הכתבה הזאת. כבר כמעט עשור יש לו חלום, שמתגשם אט אט, לעשות סרט על קיבוץ סמר. להראות לכולם איך במשך כל השנים, למרות כל מה שסובב אותנו, יישוב אחד ומיוחד בערבה הרחוקה כמעט ולא משתנה. אותם ערכים ישנים, שיתופיים, מעט הזויים ואף קיצוניים, שהיוו את האידיאולוגיה של סמר בראשיתו, קיימים שם גם היום.  

איך מתחיל הסיפור שלך עם סמר?   

אמיר: "הכל מתחיל אצלי בגיל 17. כיתה י"א. אז מגיע אלינו לקן צפון של השמו"צ מדריך מכרם שלום שמלהיב אותנו בסיפוריו על הקיבוץ הצעיר והאידיאולוגי שהוקם אי שם על גבול מצריים. אנחנו מוקסמים לגמרי מכרם שלום ובהשפעתו החלטנו שגם אנחנו נלך לנח"ל כקבוצה ונקים קיבוץ חדש. באותה תקופה זה היה אפשרי כי הקיבוץ הארצי עוד הקים מדי פעם קיבוצים חדשים. פנינו לתנועה והם מחליטים לשלוח אותנו לקיבוץ גשור ברמת הגולן. אנחנו אומרים מה פתאום, זה מעבר לקו הירוק ולא ייתכן שנהווה מכשול לשלום עתידי. התנועה מתעקשת ואז חל אצלנו פילוג אידיאולוגי, חצי מאיתנו עולים לגשור והחצי שני, ואני בתוכו, מתנגדים בתוקף ומחפשים פתרון אחר. ואז, מתחת לאפה של התנועה גילינו שעומד לקום קיבוץ חדש בערבה שנקרא סמר. אמרנו זהו, זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים. נקים קיבוץ חדש שיהיה כמו שאנחנו נעצב אותו.

מה רצינו? רצינו חופש. אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות. לא הורים, לא מורים, נעשה רק מה שאנחנו רוצים. התחברנו לעוד מספר קבוצות, בעיקר קבוצה אחת של קיבוצניקים צעירים מקיבוצים יותר ותיקים, ובשנת 75 הקמנו יחד את סמר. ואכן סמר היה מקום מהפכני שהלך בדיוק לפי העקרונות הנאיביים והתמימים שלנו, שאומרים שכל אחד פועל אך ורק לפי צו מצפונו ועושה מה שהוא רוצה. ואם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה אז כל אחד יהיה מאושר וזה ייצור חברה חדשה של אנשים מאושרים. 

איך זה התנהל? הכלל הראשון היה שאף אחד לא אומר לאף אחד מה לעשות. כל אחד עובד איפה שהוא רוצה, כמה שעות שהוא רוצה, יוצא לחופש מתי שהוא רוצה, לוקח מהקופה המשותפת כמה שהוא רוצה. מה זה קופה משותפת, כל פעם שהיינו מוכרים את הירקות שגידלנו בשדה, הגזבר, שהיה חברי לחדר, היה ממלא את הקופה בשטרות של לירות. אז עוד היו לירות. הקופה הייתה קופסה מעץ וכולם ידעו איפה המפתח. כל מי שהיה צריך כסף היה לוקח משם ורושם רק כמה נשאר בקופה, אפילו בלי השם שלו. ככה התנהלנו".  

כמה חבר'ה הייתם שם?  

"בערך 80, וזה הורכב ממספר גרעינים בגילאים פחות או יותר זהים. כולם צעירים. הקיבוצניקים היו קצת יותר מבוגרים, כבר אחרי צבא והם גם היו הכי דומיננטיים. הם הכתיבו את המוסכמות".  

ממה התפרנסתם?  

"בעיקר מחקלאות. היה לקיבוץ שדה ענק וגידלנו בו שלל ירקות ופירות. הייתה גם מסגריה והיו הרבה עובדי חוץ, בעיקר בתקופות שהייתה פחות עבודה בקיבוץ".  

מה עשיתם חוץ מעבודה?    

"הדבר העיקרי היה עבודה. עבדנו כמו מטורפים. אם הייתה שמש 24 שעות רצוף היינו יכולים לעבוד בלי הפסקה כי תמיד הייתה עבודה. זה לא נגמר אף פעם. בשלב מסוים אמרתי לעצמי רגע, מה קורה פה? איזו מין חברה אנחנו מקימים פה? רק עבודה ובזה זה נגמר? קמים לפני עלות השחר, עובדים עד הערב, נופלים על המיטה מתים מעייפות וחוזר חלילה. מה עם חיי חברה, חיי תרבות. אני באתי לסמר כדי להקים חברה חדשה, אחרת, שונה. חברה צודקת יותר, טובה יותר, חברתית ותרבותית יותר, לעשות משהו משמעותי בחיים. לי היה ברור שזה אמור להיות חלק בלתי נפרד מהחלוציות שכל כך קסמה לנו. אבל התחלתי לראות שאנחנו רק עובדים וחוץ מזה לא עושים כלום. אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני, צריך לעשות משהו, ואני זוכר שהיו לי התחבטויות מה לעשות.

ברור לי שאנשים עייפים, מצד שני ככה נחיה כל הזמן. בסוף אמרתי טוב, נחליט כמה שעות נעבוד ביום כדי שנוכל לעשות עוד משהו אחרי העבודה. התלבטתי ובסוף החלטתי שנעבוד שמונה שעות ביום. למה שמונה? אם בכל העולם החליטו ככה אז כנראה שזה מה שנכון. אין לי הסבר אחר. ואז, אני ועוד כמה חברים קרובים שהצלחתי לשכנע בדרכי, התחלנו באמת ללכת מהעבודה לפני השאר ובערב היינו הולכים למועדון, שומעים תקליטים, מנסים לעשות משהו תרבותי. אף אחד לא אמר לנו כלום כי זה היה המוטו של סמר, אני לא אומר לאחרים מה לעשות, הם לא יגידו לי, אבל ברור שהיו הרמות גבה. אם אתה הולך מהשדה ואחרים לידך ממשיכים לעבוד, הם לא מקשרים את זה לתרבות, הם חושבים שאתה עצלן. אפשר לומר שמבחינה חברתית שילמתי שם מחירים על הדעות שלי, אבל בעצם נתתי לך דוגמה איך כל אחד עשה שם מה שהוא רצה. היו גם אחרים שעשו דברים פחות מקובלים. בכל מקרה, תמיד הייתה בסמר איזושהי סובלנות והכלה לגישות אחרות, ליוצאי דופן. אני יכול להגיד לך שהיום כבר עובדים נורמלי בסמר. לא משתגעים. עובדים כמו בני אדם ויש חיי תרבות והכל. אין היסטריה של עבודה כמו פעם".   

בוא נקפוץ קדימה, איך נולד הסרט?  

"לאורך השנים תמיד נשארתי איכשהו בקשר עם סמר. חבר ילדות אחד שלי נשאר שם עד היום ותמיד כשהגעתי לאזור הייתי קופץ. אבל אלה היו ביקורים חטופים, פעם בהרבה זמן. ואז, ב-2013 הבן האמצעי שלי, רועי, הלך לשנת שירות ומכל המקומות בחר ללכת דווקא לסמר. אני מגיע לבקר אותו שם ואני נדהם לגלות שסמר נשאר בדיוק כמו פעם. מהרבה בחינות הוא לא השתנה. הכיוון של הגישה התמימה, הנאיבית, הבלתי הגיונית, לא תחזיקו מעמד אף פעם, כל הדברים האלה שהיינו שומעים בגיל של הבן שלי, אני רואה שהם פחות או יותר נשארו אותו דבר. אמנם הקופה המשותפת הפכה לחשבון בנק משותף עם כרטיס אשראי לכל אחד, אבל אנשים ממשיכים לעבוד איפה שהם רוצים, לוקחים חופש מתי שהם רוצים, לכמה זמן שהם רוצים וכו'. לדוגמה, החבר שלי אסף נסע עם אשתו וילדיו לשנה שלמה להודו על חשבון הקופה המשותפת, עם כרטיס אשראי של הקיבוץ. והם לא היחידים, באותו זמן בדיוק הייתה שם עוד משפחה שעשתה את זה. אמרתי וואוו, זה מטורף. איך הדבר הזה עוד מתאפשר?  

לאורך השנים תמיד התעניינתי בקומונות. זה גם עניין אידיאולוגי אצלי. וראיתי שהיו כל מיני צורות של קומונות אבל בדרך כלל הן התפרקו בגלל חיכוכים פנימיים. תמיד כולם אומרים שזה בלתי אפשרי כי זה לא טבע האדם. שקפיטליזם זה דבר לא אידיאלי, אבל אין בלתו. יש בו חסרונות והוא לעיתים חזירי אבל זה מה יש, אחרת אנשים נרדמים. כסף מזיז אנשים, רותם אותם להישגים, בקיצור, זו השיטה היחידה שעובדת. עובדה, הקומוניזם קרס, החומות נפלו ובארץ הקיבוצים עברו קריסה כלכלית והפרטה. עם כל הסוגיות הללו התמודדתי כל השנים, גם כשהייתי עורך ראשי של 'ערוץ לקיבוץ' בשנות ה-90. ופתאום אני רואה את סמר ואומר וואלה, העולם כולו משוכנע שקפיטליזם זה הפתרון היחיד ופתאום יישוב אחד קטן במדבר מצליח במשך כל השנים לשמור על אורח חיים אחר לגמרי. עם שיטה שונה ושוויונית ומחזיק מעמד. וזה לא פשוט. חייבים לצעוק את זה לעולם. יש אלטרנטיבה, והיא מצליחה להחזיק יפה מאוד. תראו אותם, אולי תלמדו מהם משהו. אולי תבינו משהו על נפש האדם. אולי כן אפשר לסמוך על אנשים. אולי לא חייבים תמיד את השוט של הכסף".    

כמה אנשים חיים היום בקיבוץ סמר?   

"מעל מאה חברים, כמאה ילדים ועוד כמאה זמניים ומתנדבים. תמיד יש כאלה שמתלהבים מהמקום ובאים להתנדב. הכל משותף. כל הפרטה רחוקה מהם לגמרי. יש חדר אוכל שמגיש ארוחות צהרים וערב. אין לחברים תקציב, רק קופה משותפת. כלומר חשבון בנק משותף. כן יש נורמות שנקראות 'המלצה'. למשל מומלץ כמה לקחת מהקופה המשותפת, אבל אף אחד לא יגיד לך כמה לקחת. שמע, אני אומר לך שמה שקורה שם זה משהו שאפילו רחוק מאוד מקיבוץ רגיל, לא רק משאר העולם. רחוק אפילו מקיבוצים שיתופיים. הכלל לא מחליט על הפרט בכלום. החלטת הכלל זו המלצה בלבד. איפה החלטת הכלל כן קובעת? למשל בקבלה לחברות".  

אין לענף התמרים למשל צוות קבוע? 

"ברור שיש. אבל אם למישהו מהצוות נמאס והוא מחליט לעזוב את התמרים, הוא עוזב את התמרים. ברור שיש מקרים בעייתיים. אם מצפים שמישהו יגיע לעבודה והוא לא מגיע, או מישהו מחליט לקחת חופש בדיוק בשיא העונה. אומרים לו שמע, זה לא הזמן, יש היסטריה, אבל הוא הולך בכל זאת והוא לא חוטף על זה כלום. מה שכן, יש את הקטע החברתי. אתה בכל זאת מתנהל עם אנשים שאתה חי איתם".  

פגשת שם אנשים מאושרים?   

"להגיד שכולם שם מאושרים, אני לא יכול. אבל 'אנשים מאושרים' זה קצת גיל 18, אני כבר לא שם. אתה כן רואה בסמר אנשים ששלמים עם דרכם. כאלה יש שם הרבה. ויש גם צעירים ממשיכים, בנות ובנים שמצטרפים לקהילה עם כל המורכבות שלה".  

לחשב מסלול מחדש 

איך התגלגלת עם הסרט?  

"התחלתי לצלם לבד. הייתי יורד כל פעם לכמה ימים ומצלם, מראיין אנשים. בשלב מסוים הבנתי שאני צריך שותף, גם כי אני לא אובייקטיבי ביחס לסמר. אני שואל שאלה ויודע כבר את התשובה. למזלי הצלחתי לרתום לפרויקט את איתי קנטור שהוא מפיק ותיק ובעל ניסיון רב. זה היה מצוין כי פתאום הייתה עוד עין חיצונית שנתנה זווית יותר אובייקטיבית. התחלנו לפנות לכל מיני גופים וקרנות כדי לגייס כסף לפרויקט. בינתיים הצלחנו לגייס כסף משתי קרנות אבל זה ממש לא מספיק. סרט כזה עולה כסף. לכן פתחנו בימים אלה בפרויקט מימון המונים ואני מתכוון לפנות גם לתנועה הקיבוצית.  

שמע, בשביל מה בעצם אני עושה את הסרט הזה? לא בשביל הכיף שלי. אני חושב באמת שצריך לזעוק לעולם שיש פה דוגמה למשהו אחר. דווקא בשנים האחרונות כל הנושא של קואופרציה, שיתופיות, קהילתיות, פתאום מדברים על זה הרבה יותר. בכל העולם מבינים שלקפיטליזם יש צדדים מאוד אכזריים וצריך לשאוף לשיתופיות מסוימת ואולי זה בכלל ה-פתרון. אפילו הבנק העולמי הכריז על הכיוון הזה, שצריך לחזק את הקואופרציה, ואני חושב שבטח לתנועה הקיבוצית צריך להיות אינטרס להראות אלטרנטיבה כזאת שהיא בשר מבשרה. אני לא עושה מהפיכות, אבל אני כן מעוניין להראות מקום שמצליח להתקיים בניגוד לתפיסה המקובלת. יש כאן משהו שהוא לדעתי סטירת לחי אינטלקטואלית, שאומרת שאולי צריך לחשב מסלול מחדש. הכוונה שלנו אחרי שנסיים את הסרט היא להגיע אתו לכל מקום, להקרין אותו ולפתח דיון. לפתוח לאנשים את הראש. להביא אותם להרהור מסוים. שיגידו וואלה, מעניין, לא חשבתי ככה עד עכשיו".  

בדרך כלל עושים כתבות על סרטים אחרי שהם גמורים.  

"נכון, גם זה עוד יגיע. המטרה שלנו עכשיו היא לגייס מימון, להמשיך את הפרויקט ולסיים את הסרט. לשם כך פתחנו בפרויקט מימון המונים ואנחנו פונים לכל מי שהדברים האלה מדברים אליו. למי שמעוניין לראות צורת חיים אחרת, לא של קיבוץ נורמלי, אלא באמת אלטרנטיבה שונה ומיוחדת, חיה ובועטת, אי שם בערבה שנקראת קיבוץ סמר". 

שם כבר יש לסרט?   

 "כן. 'כולם צ'יף – אין אינדיאנים'". 

קיבוץ סמר – פעם ראשונה 

הישג חשוב אחד כבר נרשם לזכות הפרויקט המתגלגל על סמר. הצלת הסרט "סמר – פעם ראשונה" שביים יגאל פארי ז"ל (גן שמואל) בשנות ה-70 ומאז אבדו עקבותיו. "הקשר ביני ובין יגאל החל כשהוא בא לצלם אותנו בסמר." מספר אמיר. "אז הוא גם צילם אותי עם החברה שלי דאז ושנינו מופיעים בסרט. במשך כל השנים היינו מיודדים, גם בגלל העיסוק המשותף בקולנוע. הסרט "סמר – פעם ראשונה" היה הפקה של צוותא. ניסים ציון ז"ל (רשפים), מנהל צוותא המיתולוגי, היה מפיק הסרט ויגאל היה הבמאי.

הסרט שצולם בשנת 76, יצא לאקרנים ב-79 והיה סרט מקסים שזכה בתחרות הסרט הישראלי הקצר באותה שנה. כשהחלטתי לעשות סרט על סמר פניתי ליגאל, שעוד היה אז בחיים, ואמרתי לו שאני מחפש את הסרט כי אני חייב להשתמש בו. הוא אומר לי בכיף, אין בעיה, רק אין לי מושג איפה הוא נמצא. בלית ברירה התחלתי לחפש. אמרתי לא יכול להיות שסרט כזה נעלם, חייבים למצוא אותו. פניתי לצוותא, לארכיון יד יערי בגבעת חביבה, לכל מקום, והסרט איננו. בארכיון של סמר היה עותק על קלטת VHS ישנה באיכות גרועה, אבל עותק נורמלי, באיכות טובה, לא נמצא.

בסוף, בארכיון של גן שמואל, הצביעו לי על שק שהיה מונח שם שנים ואף אחד לא פתח אותו. בפנים היו סלילים ישנים ומאובקים של יגאל. פתחתי את קופסאות המתכת ובדקתי סליל-סליל. על אחד מהם היה כתוב 'סמר טרק 1', 'טרק 2' וכן הלאה. זה היה הסאונד של הסרט, אבל בלי תמונה. התמונה לא נמצאה. לקחתי את הסאונד ועליתי אתו לארכיון הסרטים הישראלי בירושלים. באתי למנהל שם, מאיר רוסו, איש יקר, וסיפרתי לו את הסיפור. הוא מתחיל לחפש אצלו בארכיון ואומר לי שמע, לא תאמין, מצאתי את התמונה של הסרט, בלי סאונד. ואז הכל התחבר. הוא לקח את התמונה והסאונד ויצר מהם עותק דיגיטלי חדש באיכות מדהימה. כך הצלנו שנינו את הסרט היקר הזה מאבדון. הבאתי מיד עותק ליד יערי, עותק לסמר ועותק לגן שמואל והכי חשוב שהסרט נמצא עכשיו ברשת, באתר של ארכיון הסרטים הישראלי וכולם יכולים לצפות בו".