ההתחלה הייתה מבטיחה, ההמשך פחות: הסכם עקרונות לבניית שכונת הרחבה בת 138 מגרשים בקיבוץ רוחמה נחתם, בשנת 2003, בין חברה קבלנית לבנייה (התובעת) וקיבוץ רוחמה (הנתבע).
להסכם ולביצוע ההרחבה נדרשה הסכמת רשות מקרקעי ישראל ("רמ"י"). כתוצאה מסירוב רמ"י לאשר את התמורות הכספיות לקיבוץ שנכללו בהסכם (תשלומי משתכנים בעד תשתיות שביצע הקיבוץ בעבר), נדרש עוד מו"מ, הסכם נוסף (משנת 2007) ועוד נספח להסכם (משנת 2009).
רק במהלך 2011 אישרה רמ"י את שיעור הסכומים שניתן לגבות מהמשתכנים בפרויקט ההרחבה. התובעת החלה לנקוט צעדים לקידום פרויקט ההרחבה, ובכלל זה תכנון דגמי בתים, שיווק, הסכמים והוצאת מכרזים לקבלני משנה.
בשים לב לאופיו של פרויקט ההרחבה, נדרשה חתימה על "הסכם משולש" בין המועצה האזורית שער הנגב ("המועצה"), התובעת והקיבוץ. ללא הסכם זה לא ניתן היה לבצע עבודות פיתוח לצורך הרחבת הקיבוץ. עקב חילוקי דעות בין הצדדים לא נחתם ההסכם. משכך, עתרה התובעת לבית המשפט, בשנת 2012, כדי שזה יורה לקיבוץ לקיים את ההסכמים עמה.
השופטת שרה דברת, מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, שדנה בתביעה, הסיקה כי "רצונו הנפסד של הקיבוץ, להפיק רווח כספי מהפרויקט חרף הוראות רמ"י אשר אסרו זאת, עמד לרועץ בקידום הפרויקט".
בהתאם, היא פסקה בשנת 2014, על אכיפת ההסכמים לטובת התובעת, הורתה לקיבוץ לפעול לקידום הפרויקט ולחתום על ההסכם המשולש, וגם חייבה את הקיבוץ לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 100,000 שקלים.
המועצה סרבה לחתום על ההסכם, מנימוקים הנוגעים למדיניות המועצה באשר למתכונת איכלוס היישובים בתחומה.
הפרויקט לא התקדם, ובתביעה חדשה שהגישה התובעת בשנת 2018 כנגד הקיבוץ לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, נטען באמצעות עורכי הדין, רפאל נבון, טל גרשטין ונאור אילוז, כי "הקיבוץ הכשיל את את קידום הפרויקט", והפר את פסק דין שהורה על אכיפת ההסכמים.
התנגדות המועצה לחתימה על ההסכם המשולש, טענה התובעת, "הייתה פרי רצונו והשפעתו של הקיבוץ". היא תבעה מהקיבוץ לפצותה בגין נזקיה, ובמהלך הדיון העמידה את הפיצוי לסך 18 מיליון שקלים.
מנגד, השיב הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין ארז דר-לולו ויערה פרוינד-אברהם (ליפא מאיר ושות'), שההסכם בין התובעת לקיבוץ הותנה בחתימת המועצה על ההסכם המשולש
בנושאים שהם בתחום אחריות המועצה (עבודות הפיתוח, היקף יחידות הדיור ושלבי הקמתן), ובהיעדר חתימתה לא ניתן היה להוציא את הפרויקט אל הפועל.
השופט יעקב דנינו, מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אמר כי אישור המועצה היה נדרש לתכנון התשתיות הציבוריות ועל ביצוען היא הייתה אמורה לפקח. ללא תשתיות אלה, לא ניתן היה לקדם באופן מעשי את ההסכמים שבין התובעת לקיבוץ לבניית ההרחבה.
המועצה היתה צד הכרחי לקידום הפרויקט, אמר השופט ותהה מדוע התובעת לא צרפה אותה כצד נוסף לתביעה הקודמת. משלא נעשה כך, הסביר השופט, פסק הדין שניתן כנגד הקיבוץ לקיים את ההסכמים, לא חייב את המועצה לחתום על ההסכם המשולש. בהיעדר חתימת המועצה לא הייתה משמעות לכך שרק הקיבוץ היה חותם על נוסח ההסכם.
לא הייתה תוחלת בניהול הליך משפטי שסופו אינו יכול לחייב את המועצה לחתום על ההסכם המשולש, הדגיש השופט, שהרי ללא עבודות פיתוח לא ניתן היה לממש את ההסכמים לבניית ההרחבה.
"בשום שלב המועצה לא הסכימה לחתום על נוסח כלשהו של ההסכם המשולש", קבע השופט. הקיבוץ כן פעל לשכנע את המועצה לקדם את החתימה על ההסכם המשולש, הגם שהוא לא היה חייב, הוסיף השופט, "וגם לא יכול היה לכוף את המועצה לחתום על טיוטת הסכם שהיא אינה חפצה בו".
הקיבוץ אינו יכול להכתיב למועצה את קצב ההרחבה שלו "בשיעור של למעלה מכֶפֶל בתי האב, תוך כפיית המועצה לפתח עבורו תשתיות ציבוריות בהיקף לא מבוטל", המשיך השופט. הקיבוץ אינו "בן יחיד" במועצה וחובה עליה לבחון בראייה רחבה את היקפי התשתיות שיבוצעו על ידה, ומהו קצב האיכלוס של שכונת ההרחבה.
משסירבה המועצה לחתום על ההסכם, אין הדבר יכול להיזקף לחובת הקיבוץ, פסק השופט ודחה את התביעה. והנה הערה לסיום: השטח שיועד להרחבה עדיין במקומו. הקיבוץ כבר השלים "הרחבה פנימית" של 35 יחידות, ופרויקט למגרשים מבונים של כ-60 משפחות.
