בתחושה של שבר וייאוש חברתי ומתוך הבנה שזו שעה גורלית וצורך קיומי, מבקשים עומר גבע מעין שמר וניצן אבירן ממירב ליצור בית משותף לתנועה הקיבוצית ולקיבוץ דתי. חיבור שיש בו חששות וגם הזדמנויות ובעיקר, לתפיסתם, חשוב להראות שהוא אפשרי
*תמונה ראשית: עומר גבע. "אני רוצה להראות שזה אפשרי ששני 'מחנות' שונים יהיו תחת אותו גג". צילום: מהאלבום הפרטי
כמה סמלי שבערב יום כיפור, זמן של חשבון נפש של בין אדם לעצמו ובין אדם למקום, שיש לו משמעות גם עבור מי שלא מגדירים עצמם אנשים דתיים, ביקש עומר גבע מעין שמר להיפגש עם ליאור שמחה מזכ"ל התנועה מתוך רצון להירתם למשימה. "עלו מחשבות לעזרה לקיבוצים בדרום ובצפון שזקוקים לנו בשעה זו, ולבסוף שאלתי לגבי חיבור לקיבוץ הדתי. ליאור אמר שזה מספר שנים שהחלו להיווצר חיבורים, ושאפשר לעשות יותר. שעתיים לפני שנכנס הצום הוא הרים טלפון לשרה עברון, מזכ"לית הקיבוץ הדתי, ואמר לה – מצאתי מישהו שיכול לקדם את הנושא. דרך הטלפון יכולתי לשמוע את השמחה שבקולה. שלושה ימים אחרי כבר הייתי אצלה במשרד".
שני מחנות, אותו גג
גבע (53), נשוי ואב לארבעה, דור שלישי למשפחה ענפה בקיבוץ, יזם עסקי, שהקים מספר חברות והיום מוביל אסטרטגיה ופיתוח עסקי בחברת הייטק בתחום התקשורת. מעבר לפעילות העסקית, היה במשך שנים פעיל בהנהלות קיבוצו ומגדיר עצמו כפעיל חברתי "מקורב בנפשי למה שקורה במדינה".
לרצון להירתם לחיבור בין התנועה הקיבוצית לקיבוץ הדתי הגיע מתוך הבנה שחייבים להזיז משהו ברמה הלאומית "דווקא בגלל מה שקורה עכשיו, בגלל תחושה של שבר וייאוש חברתי".
כבר כיום קיימים שיתופי פעולה בין התנועות בנושאים שונים: בחקלאות, בתחום האנרגיה המתחדשת, שיתופי פעולה כלכליים ומשפטיים ועוד. "שיתופי פעולה של השוטף והיום-יום כבר נעשים. הקיבוצים בשתי התנועות מתמודדים עם נושאים כמו שיוך, הפרטות וניהול חיי קהילה. שמות הנופלים משתי התנועות חקוקים יחד על האנדרטה במשמר העמק. אני רוצה שנדבר גם על דברים יותר מורכבים, אני רוצה להתרומם מעל היום-יום, כי אנחנו בשעה גורלית ואנחנו מראה לחברה. אני רוצה להראות שזה אפשרי ששני 'מחנות' שונים יהיו תחת אותו גג".
שותפו למסע הוא ניצן אבירן מקיבוץ מירב, מנהל אגף הכלכלה בקיבוץ הדתי. "המשותף רב על המפריד" אומר ניצן. "אנחנו יוצאים למסע של הידברות כדי לבחון מה מחבר ומה פחות ולייצר סוג של פדרציה על מנת שנוכל לפעול יחד בזירות השונות וגם לשמור על תחומים מובחנים".
כמי שעוסק בהקמה של חברות עסקיות ושמע לא אחת תגובות של "אין סיכוי", או "למה זה טוב?!", לא נבהל עומר ממי שחושש או לא מאמין שייתכן כזה חיבור. "יש פה משהו גדול יותר. אני עושה את זה לא למען התנועה הקיבוצית או למען הקיבוץ הדתי, זה חיבור שנועד להוכיח ברמת הארצית שחיבור כזה אפשרי. להתחבר עם קבוצה שביום-יום היא לא 'במחנה שלנו' ולמצוא יחד את מרחב ההסכמה: מה משותף לנו כבר עכשיו, מה החזון המשותף, וגם להסכים על מה לא מסכימים".
החזון של גבע הוא מודל של בית משותף עם דעות שונות. "הכוונה לא למזג. אני לא רוצה להגיע למצב שבו כולם חושבים אותו דבר, אבל כן יכולים לכבד את העמדה של האחר, ללחוץ ידיים ולקדם, ובעיקר להוות מודל לחברה הישראלית. זה מהלך שיותר מכוון החוצה מאשר פנימה".
חוששים לאבד זהות
לא בכדי נמנעים השניים מהמילה "מיזוג", שעצם אזכורה בידיעה על החלטת מועצת התנועה להקמת צוות היגוי לבחינת חיבור אפשרי שתכליתו בית משותף לתנועות ("התנועה הקיבוצית תתאחד עם הקיבוץ הדתי?" זמן קיבוץ 6.2.2025), הוביל, לדברי ניצן, לחששות כבדים.
"יש רתיעה מהמילה מיזוג" אומר ניצן ששוחח עם חברים מוטרדים החוששים לאבד את הזהות המובחנת של 23 הקיבוצים השייכים לקיבוץ הדתי. "יש זהות מאוד מובחנת, השייכות לקיבוץ הדתי היא ערך משמעותי ואנשים רוצים לשמור על הזהות. יש חשש מלאבד אותה ולהיטמע בתנועה שהיא גוף גדול יותר".
"יש חשש משני הצדדים לאבד זהות", מוסיף גבע. "אנשי הקיבוץ הדתי חוששים להיטמע, להיבלע. גם בצד שלנו יש חששות, למשל שלא נוכל לצאת עם אמירות חדות כי נצטרך להתחשב. יש גם קולות של התנגדות 'למה לנו'? 'מה אנחנו הולכים אליהם, רודפים אחריהם?', 'למה זה טוב?, זה יהיה כמה דקות בחדשות ואז לא נשמע מזה?'".
חלק מקולות ההתנגדות לרעיון חדש או אחר מכיר עומר מהעולם היזמי. בנושא הזהות הוא מסכים שאף אחד מה"מחנות" אינו רוצה או צריך לאבד זהות ולכן מכוון למודל של "בית משותף עם מגוון דעות".
"גם כיום אנחנו כמעט ולא יוצאים באמירות פוליטיות חדות וחד-משמעיות. בעיקר כי יש בקיבוצים, בטח אלו של התנועה הקיבוצית, אבל גם בתוך הקיבוצים הדתיים, מגוון של קולות שונים. אין הסכמה למשל על מפלגה אחת או מועמד מסוים לראשות הממשלה. אנחנו כבר לא מדברים על הזהות שלנו. אבל אם ניקח לדוגמה את הנושא הפוליטי, ששם בהחלט יכולות להיות אי הסכמות, אפשר למצוא גם במה כן יש לנו השפעה. למשל שתי התנועות יכולות להסכים בנושא שוויון בנטל. אולי שתי התנועות יכולות להסכים בנושא חוקה לישראל. בנושאים שיש לנו הסכמות, האמירות האלו החוצה לחברה הישראלית יכולות להיות הרבה יותר משמעותיות, מאשר אמירה שיוצאת רק מהתנועה הקיבוצית. אולי לא נוכל להסכים בכל נושא, או להשפיע על הכל, אבל כן נוכל לעשות זאת בדברים המחברים. אם אנחנו רוצים לחזור ולהיות קבוצה משפיעה, ולחזור לקונצנזוס הדרך היא לחבור לעוד מחנה".
פדרציה, לא כור היתוך
גם עומר וגם ניצן חוששים שהפרויקט ייפול עוד לפני שלמד ללכת, ולכן שאלות מורכבות נשארות כרגע מחוץ לדלת: האם בעוד כמה שנים יהיה מזכ"ל אחד או מזכ"לית אחת לשתי התנועות? האם תצא קריאה במי לתמוך בבחירות הבאות לכנסת? האם פעילות אגף החינוך תהיה משותפת ומה יהיה המחיר לכך (מותר ללבוש ביקיני ברפסודיה)?
ניצן טוען שיהיו "זירות שהחיבור בהן יהיה יותר מושלם ויש תחומים שאולי יישארו משיקים. לא נהיה בפוליטיקה של ויתורים, אלא של הכלות, להסתכל על מה שיש ולא מה שאין. הכוונה לא לעשות דיכוטומיה בתוך הסרגלים השונים, אלא למצוא את הסרגל המשותף. לא יהיה מיזוג, לא כוח היתוך, תהיה פדרציה. נגדיר את התחומים שבהם אנחנו פועלים בהם יחד ואת אלו שפחות, ולא נכנס זה לקרביו של זה. אנחנו מאמינים שזה אפשרי, והתפקיד שלנו למזער את החשש".
"בחינוך ניתן למצוא דברים רבים משותפים" אומר גבע, "ובאלו שלא, לא נעשה פעילות משותפת וכל אחד ישמור על התכנים שלו. אפשר לצאת יחד למסע י"ב ולשמור את הרפסודיה, למשל, כפעילות נפרדת. אבל יש עוד הרבה מפעלים שיכולים להיות משותפים – מסעות לפולין, שנת שירות".
הנושא הפוליטי יהיה כנראה יותר מאתגר, אך גבע מביא כדוגמה את ממשלת השינוי (בראשות נפתלי בנט. מ.ר): "היו דברים שלא דיברו עליהם, מצד שני המסגרת הזו הכריחה אנשים ממחנות שונים לשבת יחד ולראות על מה מסכימים".
גבע היה רוצה לראות בהמשך הדרך בית אחד לשתי התנועות, "חלק מהדברים לא יהיו יחד ועדיין יהיו יותר דברים משותפים ממה שהיום. זה לא רק הצהרה, הייתי רוצה למצוא מנגנון משותף. על מה מסכימים ועל מה לא, אבל מצליחים לכבד את הצד השני. למסגרת יש כוח".
לעומת שאלת המזכ"ל שניצן פטר כשאלה טכנית, חותר גבע למבנה ארגוני אחד, אבל כזה שמאפשר למצוא את הזהות. "אני מוותר על משהו כשאני מתחבר עם מישהו, גם במסגרת זוגית, ולכן זה קשה. אולי זו השאלה, על מה אני או אתה מוכנים לוותר כדי שזה יצליח בינינו? אני לא עושה את המהלך הזה כי משעמם לי או כי אני מחפש לעשות משהו משמעותי, אני מגיע לעשייה הזו מתחושה שהחיבור הזה בין המחנות הוא עניין קיומי לנו עכשיו בנקודת זמן הזו ואנחנו כעם נמצאים בקצה חלון ההזדמנויות. השיח חזר לאותה הנקודה בה היינו לפני 7 באוקטובר".
סכנת פירוק
אגב השיח הציבורי שחוזר ומתלהם וממשלת השינוי שלא שרדה זמן רב, האם יש סיכוי להידבר עם "הצד השני", כאשר כבר ידוע שהאלגוריתם ברשתות החברתיות מקדם עבור כל צרכן עוד ועוד פוסטים המחזקים את השקפתו וככל שדעה נכתבת בחריפות ובקיצוניות (שלא לומר רעל ושנאה) היא זוכה ליותר שיתופים, הפצה ויראלית, וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון את ה"פייק ניוז" ומה שתביא עלינו הבינה המלאכותית בקרוב.
"לכן זה מהלך קיומי" מתעקש גבע שמתעסק בפיתוח בינה מלאכותית וגם בחברות אנושיות כמו קיבוץ, תנועה קיבוצית, מדינה. "ברור שהמצב נהיה גרוע מבחינת ההקצנה בשיח ברשתות החברתיות. אנחנו תחת מתקפה קשה. אין דבר כזה להישאר במקום, אם לא נעבוד על להתחבר לאנשים אנחנו נתרחק, והמגמה הזו מואצת על ידי הטכנולוגיה שמעמידה את החברה האנושית בפני סכנת פירוק. לכן זה קיומי ליצור חיבור ולמצוא מכנה משותף עם קבוצות שיש להן עמדות שונות. אנחנו בונים גג משותף, ארגון משותף שיש בו ביטוי ושמירה על עמדות שונות וגם מרחב הסכמה מוגדר. אנחנו במלחמה על המרכז בישראל, מול הקיצוניות של ה'בייס' שקורעת אותנו. המדרון חלק ואם לא נהיה פרואקטיביים נידרדר לאחור. עבור התנועה הקיבוצית הכי הגיוני לחבור לתנועת הקיבוץ הדתי".
לנסות זה כואב
השלב הנוכחי הוא הסכמה על דרך התהליך, כאשר בשתי התנועות מוקמים צוותים מקבילים בהם ראשי אגפים, פעילי התנועות ונציגי ציבור, הדנים בנושאים שונים. כל צוות מגבש בתחומו המלצות מה ניתן לחבר ומה לא וייפגש בהמשך עם הצוות המקביל. "בהמשך יחזרו הצוותים לצוות ההיגוי. עוד לא ניתן לומר מה יהיה המבנה ואיך יראו השלבים הבאים. השאיפה שבמהלך של מספר שנים נגיע למבנה אחד. בחודשים הקרובים נעשה מיפוי גם של החששות וגם של ההזדמנויות בשאיפה לבנות מבנה משמעותי יותר מהיום" אומר גבע.
"החובה שלנו היא לנסות. לנסות זה כואב, לצאת מאזור הנוחות, להילחם יום-יום בהרגשה למה זה טוב ולהגדיר לוחות זמנים סבירים ולהחזיר לעם. תנועות דמוקרטיות צריכות לתת לציבור להגיד את דברו. אני מרגיש שהציבור רוצה לתת לזה צ'אנס אמיתי אבל זה לא קורה לבד. להתפרק לבד זה יכול".
גם ניצן וגם עומר לא ששים להתראיין ולא להציג את הבייבי שרק מתחיל את צעדיו בעולם. שניהם פועלים מרצון אמיתי שהחיבור יצליח, ששני הצדדים יתגברו על החששות ויראו את ההזדמנות ובעיקר שמכאן תצא בשורה גדולה יותר – שחיבור כזה אפשרי.
גבע רוצה לרתום לרעיון אנשים רבים, שכולם יחד "יכוונו את הווקטור שיראה את הדרך", מתוך כוונה שאחרים יראו בזה דוגמה. "לנסות וגם להצליח. זה מאבק יום יומי. אבל אני חושב שזה רגע קיומי למדינת ישראל".
"יהיה זמן להעמיק ולהתמודד עם היבטים רגישים וטעונים", אומר ניצן. "כדי להכשיר את הלבבות צריך להתחיל במקום יציב ולא מאיים. ברגע שמתחילים להיפגש ולדבר נפתחים הלבבות".
