קרן חמיאל נולדה בשנת 1981 בקיבוץ חפץ-חיים. להוריה, יעקב וחווי זליגר, נולדו עשרה ילדים. קרן היא השמינית. הסבים והסבתות שלה, הן מצד אביה והן מצד אימה, היו ממייסדי הקיבוץ. קרן נשואה לשַי חמיאל. בני הזוג הורים לשלושה ילדים : אור בן עשר, מטר בת שמונה וחצי ואייל בן חמש וחצי. המשפחה מתגוררת במושב בני-ראם.
קרן חמיאל למדה בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים האזוריים, שהיו באותה תקופה בקיבוצה. לאחר מכן עברה ל"אולפנה לאומנויות בירושלים", בה היו מגמות אמנות פלסטית – ציור ופיסול.
קרן למדה במחזור רביעי של בית ספר תיכון זה. לאחר לימודי התיכון פנתה קרן לעסוק באופנה. "אולם עזבתי תחום זה," היא אומרת, "משום שחשתי שעמום. היתה לי תחושת ריקנות ופניתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה.
להפתעתי גיליתי שאני מצליחה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, בה רוב הלימודים הם לבד בבית. סיימתי תואר ראשון בהיסטוריה בהצטיינות ותואר שני במנהל עסקים.
"מתוך ניסיוני," מוסיפה קרן, "האוניברסיטה הפתוחה היא פתרון מצוין למי שלא הסתדר בלימודים במסגרות סגורות, בישיבה בכיתה, בדיוק כמוני."
מכירה לא-אגרסיבית
בני הזוג חמיאל התגוררו במרוצת השנים במקומות שונים. לאחר הנישואין הם עברו לאריאל, שם למד שי הנדסה באוניברסיטה "ושם גם הגעתי בטעות לתחום המכירות," אומרת קרן. "תמיד חשבתי שקיבוצניקית לשעבר לא יודעת למכור. להפתעתי גיליתי שלא כך הדבר.
"ומעשה שהיה כך היה: בחרתי להיות דיילת מכירות של כרטיסי אשראי ב'שופרסל' המקומי. תכננתי לעבוד בכך כמה ימים, ככה עד שאמצע משרה אחרת, אבל נשארתי שם חצי שנה – והסתבר שהייתי המוכרת הטובה ביותר של כרטיסים אלו. גיליתי שאני פשוט צריכה להיות נחמדה לאנשים, לעזור להם ואז נוצר עמם קשר של ממש.
"מכיוון שהייתי ביישנית," מוסיפה קרן, "ביקשתי בהתחלה לעבוד במשמרות בוקר, בהן אין הרבה קונים. בבקרים מגיעים בדרך כלל אנשים מבוגרים, חלקם ניצולי שואה. לאט, לאט, הכרתי את רובם, אפילו בשמותיהם.
הם המליצו עלי בפני חבריהם ומכירותיי גברו. עזרתי גם לקופאיות ובהמשך גם הן הפנו אלי לקוחות. בקיצור, שם למדתי משהו שהשתמשתי בו בהמשך הדרך, והוא: אין צורך במכירה אגרסיבית. ניתן ליצור קשר אישי עם הלקוח, לעזור לו בנועם, וכך שנינו מרוויחים."
אחר-כך עברה קרן לעבוד בחברת "הראל" ומכרה ביטוחי בריאות לחו"ל. כבר בחודש הראשון הסתבר לה ולמעבידיה, שהיא אלופה במכירות: "המנהלים לא הבינו איך זה קורה והחליטו לבדוק.
הם שמעו את הקלטות השיחות שלי עם לקוחות. להפתעתי ולהפתעתם הם 'שמעו את החיוכים דרך הטלפון', כפי שהם הגדירו את זה. הסתבר שאני מקשיבה לאנשים בסבלנות, משוחחת אתם, מתעניינת בהם, והם נענים לי ברצון, מספרים לי על הסיבות שלהם לטיסה, על הבעיות הבריאותיות ועוד. השיחות הללו התנהלו באווירה טובה ואכן שמעו את החיוכים משני עברי הקו."
ב"חווה של חווי"
"אחר כך עברנו להתגורר ברחובות," מספרת קרן. "התחלתי לעבוד בביטוח רכבים של הדואר. לשמחתי הריתי ואושרה לי שמירת הריון מחודש שלישי עד הלידה. אך המעסיקים שלי לא התנהגו כיאות, ולא רצו לשחרר אותי לתקופת שמירת ההיריון. בלית בררה הפסקתי את העבודה שם."
וכך נשארה קרן בבית ללא עבודה. כיוון שאינה מסוגלת להתבטל, היא החליטה לעזור להורים שלה, בעלי חוות פעילות עם בעלי חיים בשם "החווה של חווי", שנמצאת בקיבוץ חפץ-חיים.
"אימי חווי," אומרת קרן, "היתה נוהגת לרשום בכתב ידה על דפים את פרטי המבקרים בחווה. לקחתי את כל דפיה ויומניה וסידרתי הכול בקבצי אקסל – למשל: שם הקבוצה המבקרת, שם איש הקשר ועוד.
ממש ניצלתי את הידע הקודם שלי כדי לקדם את החווה. נשארתי לעסוק בזה גם לאחר לידת בני הבכור. המצב עד אז לא היה טוב. השמועה על קיום החווה ופעילותה הועברה מפה לאוזן – ואני הקמתי מיני-מוקד, הבאתי איש מכירות ותכננתי איך לשווק ולפרסם את החווה.
"גיליתי שפנייה למפרסמים מקצועיים לא תמיד כדאית, כי הם מפרסמים רק בחלק מן העיתונים, לא בכולם. שמתי לב ששווה להשקיע לפעמים בפרסום בעיתון אחד בלבד וזה מביא יותר קהל.
במקביל פתחתי חשבון בפייסבוק, שעד אז 'חששתי ממנו' – והשתמשתי בו לצורך פרסום ושיווק. עשיתי צעד קיצוני, שמשפחתי התנגדה לו בתחילה, והוא פרסום קופונים של הנחת 50%. הצעד הזה הביא לחשיפה ענקית.
"עלי לציין," מסבירה קרן, "שעד אז לא הגיעו קבוצות לחווה בעונת החורף. ובאותה שנה החלו להגיע קבוצות גם בחורף. יותר מזה – עד אז הגיעו קבוצות של עד 100 איש, ועתה החלו להגיע קבוצות גדולות של עד 500 איש. ההכנסות גדלו מאוד – השיווק הצליח."
הפטנט – שיתופי פעולה
בשלב הבא החליטה קרן חמיאל להיחשף לאמצעי התקשורת. לפני כשש שנים הגיע לחווה במקרה העיתונאי קובי פינקלר, כתב בעיתונות חרדית ודתית. קרן סיירה אתו בחווה ושאלה לעצותיו לגבי השיווק.
ואז אמר לה קובי משפט, ששימש לה, לפי עדותה, מדריך למשך השנים הבאות: "אם את רוצה לשבור את תקרת הזכוכית," אמר קובי, "תחשבי על שיתופי פעולה."
קרן הפנימה והחלה לפעול על פי עצתו: "ביקרתי במשתלת מרמלשטיין בגני-טל, כדי לקנות מתנות לגננות של ילדיי. התחלתי לדבר עם מרדכי בעל המקום, ואז עלה הרעיון של שיתוף פעולה בינינו.
סיכמנו שכל מבקר בחווה שלנו יקבל במתנה עציץ מהמשתלה – וכל מבקר במשתלה יקבל כרטיס חינם לביקור בחווה. זה היה בחג הסוכות של אותה שנה, ושני העסקים הרוויחו מפעילות זו."
בהמשך הם צירפו אליהם עסקים נוספים: "עידן אופן" מרבדים, שמארגן טיולי אופניים ו"חוות סנפירים" לדגי נוי מגני-טל. הם ערכו מבצעים נוספים, כגון דמי חנוכה בחג החנוכה. "השמועה על פעולותינו עברה מפה לאוזן בבית הכנסת," מספרת קרן. "ואז החלטתי לפתוח קבוצת ווטסאפ כדי להחליף פרטים.
תוך שבוע נרשמו לקבוצה זו 100 מנהלי עסקים קטנים, כולם מהמועצה האזורית 'נחל שורק'. ואז החלטתי לשתף את המועצה האזורית. פניתי לראש המועצה אלי אסקוזידו, סיפרתי לו על בעלי העסקים וביקשתי שהמועצה תדפיס קופונים עם הלוגו שלה. אסקוזידו נענה ברצון. המועצה הוציאה לאור חוברת קופונים, וקיבלנו אולם למפגשים במתנ"ס.
למפגש ראשון הגיעו 70 בעלי עסקים, כולם מיישובי המועצה נחל-שורק. הם היו מופתעים מכמות העסקים הקטנים שיש באזור – ואני נוכחתי לפתע שיש קהילת עסקים מפותחת שיש לה כוח, ואני בעצם מנהלת אותה!"
קרן החלה לבדוק מה חסר לאנשי הקהילה וגילתה שיש קשיים שונים: אחד לא יודע לצלם, שני לא יודע להשתמש בפייסבוק, שלישי לא יודע לתמחר ועוד. היא הגיעה למסקנה שיש צורך לצייד אותם בידע. קרן פנתה ל"מעוף" – גוף של משרד הכלכלה, שמטרתו לסייע לעסקים קטנים.
"עד אז," מעידה קרן, "'מעוף' פעל רק בערים. פניתי אליהם ובקשתי להביא קורסים לנחל שורק, מועצה אזורית עם יישובים דתיים וחרדים. ואכן הם הסכימו לשלוח מרצים אלינו, לכיתה במתנ"ס שלנו."
כמו כן קרן יצרה קשר עם עמותת תיירות שפלת הרי יהודה לצורך פרסום ושיווק. זוהי עמותת תיירות שמייצגת את כל האתרי תיירות בשפלת יהודה, דתיים ולא דתיים. מרכז העמותה הוא במועצה אזורית יואב.
קרן חמיאל – פרסום וניהול קהילת עסקים
כל הפעילות הזו של קרן נעשתה בהתנדבות. בעודה עובדת בחווה של הוריה, היא ארגנה קורסים והביאה מרצים, הפעילה מבצעים עם כרטיסי גירוד ועוד. הבעיה היתה שלא כתבו על העסקים בנחל שורק בעיתונים, כיוון שהעסקים הללו לא פתוחים בשבת.
ואז, בתיווכו של קובי פינקלר, קרן פנתה (בצעד נועז מצידה) לעיתונאית המוערכת יעל לרנר, שכתבה בעיתון "ישראל היום". בעקבות זאת יעל סיירה בחווה ובאתרי התיירות של נחל שורק – ופרסמה כתבה גדולה בערב שבת שלפני חג הפסח, על אתרי התיירות והמכירות באזור.
"יצרתי קשר עם אתרי תיירות שומרי שבת נוספים מרחבי הארץ ויצרתי קבוצה גדולה שמחליפה רעיונות בין בעלי עסקים שלא פועלים בשבת. פניתי לעיתונים חרדים ודתיים שיסייעו לנו, וקיבלנו חשיפה.
קובי פינקלר הזכיר אותנו באופן קבוע ב'רדיו קול חי'. ואני כתבתי בהתנדבות בעיתון 'נופשים' ובמקומון של קריית גת. קיבלתי עבודה ככתבת בעיתון 'מידעתי', המיועד לציבור דתי וחרדי באזור השפלה, היה לי מדור קבוע. בקיצור, עשיתי יחסי ציבור לעסקים הדתיים בכל האזור."
לפני כשלוש שנים יצאה דוברת המועצה לחופשת לידה וקרן החליפה אותה במשך חצי שנה: "מובן שקידמתי את נושא העסקים הקטנים," היא אומרת. "ערכנו כנס בעלי עסקים מוצלח. ארגנתי קורסים."
" אחד המרצים המוכשרים, ניר דובדבני, העביר קורס על פייסבוק למתחילים, למתקדמים, שיווק ויזואלי ועוד. בכל חודש השתדלנו להביא מרצים שנחשבים הטובים בתחומם בארץ. ביניהם: יובל הס, אירה הוק, הבעלים של 'חומוס אליהו' ואפילו רמי לוי. הצטרפו לפעילויות הללו בעלי עסקים מכל הארץ. אנשים הבינו שיש צורך בקהילות עסקים."
היו שהתבדחו ואמרו על קרן: "רק קיבוצניקית יכולה להפוך עסקים לקהילה."
קרן המשיכה לעבוד במועצה האזורית נחל שורק בתחום קהילת עסקים. במקביל היתה גם יחצנית של עמותת תיירות שפלת יהודה. ב"מעוף" ביקשו ממנה לנהל פורומים ולהיות יועצת.
"קמפוס לעסקים" בתקופת הקורונה
בשיא כל העשייה וההצלחה של קרן הגיעה הקורונה – ברור שעסקי התיירות והמכירות נפגעו. "בפסח חשתי שברון לב רציני," מעידה קרן. "פסטיבל ירוק ולא רחוק שעבדנו עליו קשה – בוטל ובמקביל כל מקורות ההכנסה שלי נסגרו. גרנו אז ברחובות בבית משותף, והייתי סגורה בדירה עם שלשה ילדים."
אבל קרן לא שקטה על שמריה: "שוחחתי עם חברים באשכול שורק דרומי המאגד 9 רשויות מקומיות ופתחנו אתר ייעודי לעסקים. בנוסף הצעתי לחברים להקים 'קמפוס לעסקים', כלומר: לאפשר העשרה בידע, לנשארים בבית מחוסרי עבודה עקב הקורונה, להביא להם הרצאות ללא תשלום.
"הצלחנו לגייס מרצים מתנדבים, מעולים בתחומיהם והנהגנו הרצאות שלוש פעמים בשבוע. ההצלחה היתה מיידית. הנושא צבר תאוצה, ומקדמי עסקים מכל הארץ החלו להתייעץ אתי ולבקש רעיונות. בסופו של דבר, בזכות הפעילויות ההתנדבותיות שלי רבים הכירו אותי, ומכאן גם נפתח הפתח לעבוד בשכר. קיבלתי הצעות עבודה לנהל קהילות עסקים נוספות ועוד פעילויות בתשלום."
בינתיים פנו אל קרן מארגני פסטיבל עין כרם – פסטיבל תרבות ואומנות בינלאומי, המתקיים מידי שנה בעין כרם. (השנה, ברגע האחרון הוחלט להעביר אותו לדיגיטל במקום לבטל אותו). שבוע לפני הפסטיבל היא ארגנה סיור של משפיענים ברשת האינסטגרם. המשפיענים צילמו בעין כרם מקומות שונים – בגלריות, בצימרים, מקומות תיירותיים – והעלו את התמונות לסטטוס של הוואטסאפ.
מסבירה קרן: "הסטטוס של וואטסאפ הוא כלי פרסומי, שלא כולם מודעים לקיומו. הוא קיים בכל מכשיר טלפון נייד, ניתן לשתף בו את אנשי הקשר בהודעות, תמונות וסרטונים, אשר יישארו שם במשך 24 שעות ואחר-כך ייעלמו, בדומה ל'סטורי' של הפייסבוק.).
"כמה דקות לאחר שהעליתי את התמונה לסטטוס, כבר ביקשו ממני טלפונים של הצימרים. הראיתי את זה למנהלת הסיור מטעם קבוצת 'אינטסגרם ישראל' והופתעתי שהיא לא מכירה את הסטטוס בכלל, ומעולם לא התייחסה אל הווטסאפ ככלי שיווקי. מיד קבענו שאני אתן הרצאה בפני הקהילה בנושא שיווק בווטסאפ.
"ההרצאות תפסו תאוצה, ובמקביל חקרתי גם את 'ווטסאפ ביזנס'. הקטלוג שם סקרן אותי. הוא בעצם מין חנות קטנה ומאוד יעילה, אבל מעטים משתמשים בו.
חשבתי איך אפשר להנגיש את השימוש בקטלוג ללקוחות, ועלה לי רעיון ה'קניון ווטסאפ', באמצעותו יש אפשרות לאנשים לראות אילו 'חנויות' יש בסביבותיהם. (מדובר בעצם על קישור שמוביל לצ'אט אחר, שם יש קישורים נוחים לקטלוגים של כל העסקים באותו אזור שאתה בוחר).
"חשפתי את זה בפני חברים מרשויות אחרות והם התלהבו, ביקשו להשתתף ולשמוע הרצאות בנושא. עתה אני מרבה להרצות על הנושא: 'איך לעשות עסקים ולשווק באמצעות הווטסאפ'. ההרצאות הן מטעם רשויות מקומיות שונות מרחבי הארץ. רובן עדיין בזום, אבל גם בפני קהל."
מסקנות ועצות
רק לקראת סוף השיחה חושפת קרן פן כואב בחייה. בילדותה היא סבלה מחרם מצד כל בנות גילה בקיבוץ. בנוסף, היא נאלצה להפסיק את השירות הלאומי שלה, עקב מחלת אפילפסיית נעורים בה לקתה. ובכל זאת היא מצאה דרך לא להיכנע, ולעצב את עתידה באמצעות רעיונות חדשים והעזה. "אין טעם לשבת ולבכות על מר גורלך. אתה נופל וקם כל החיים. מה שחשוב הוא תמיד לקום ולהמשיך ללכת. אף אחד לא יעשה את זה בשבילך."
קרן חמיאל מעידה על עצמה: "העיקרון של שיתופי פעולה מלווה אותי תמיד. נוכחתי, שכאשר אתה משתף פעולה, אתה מרוויח. וצודקים האומרים: 'לתת זה לקבל' – תמיד צריך ליזום, לא לשבת באפס מעשה."
פורחים במושב
בני הזוג חמיאל התגוררו במקומות שונים בתקופת נישואיהם, בין השאר באשקלון וברחובות. בסופו של דבר הם בחרו להתגורר במושב בני-ראם.
מספרת קרן: "מאוד לא הייתי מרוצה מהאווירה ואופי הלימודים במוסדות החינוך העירוניים שבהם ביקרו ילדיי. ואני, שהייתי רגילה מילדות לחיים בכפר, חשתי מחנק בדירות בבתים המשותפים. והנה, מיד כשעברנו למושב ידעתי שזה המקום שלי, המקום של משפחתנו. הילדים כאן ממש פורחים, נהנים מהטבע ומחיי החברה וכך גם אנו המבוגרים.
"החיים במושב הם אידאלים עבורי – למרות שלא תמיד היה לי קל בעבר בקיבוץ, הקהילה מאוד חשובה לי. הקרירות של העיר היתה קשה לי. בעלי היה עירוני אבל הוא מאוד אוהב את הפרטיות שלו – וכך המושב פשוט ענה לנו על הצרכים שלנו: אני והילדים נהנים מהקהילה, ולבעלי יש פרטיות של בית קרקע.
"מושב בני ראם (וגם המועצה האזורית נחל שורק) – הוא יישוב מאוד 'מחבק' ותומך. ברגע שהגענו, כבר הגיעו אלינו עם עוגיות וברכות. מדובר על מושב דתי בלי 'דתומטר' – כל אחד מתקבל פה בסבר פנים יפות ועם הרבה כבוד הדדי. הילדים התקבלו פה בחום וזכו לחברים טובים ממשפחות טובות וזה נתן לי הרבה שקט נפשי אחרי התקופה הסוערת בעיר."
לאתר של קרן חמיאל לחצו כאן
תמונות | אלבום פרטי
