סיפור שמתחיל בקבלן בניין רומני ובניו המוצלחים ומסתיים בשעות החמות, באוהל צבאי במדבר
לקבלן הבניין אברהם-מרקו בלומנפלד מטרגו-ניאמץ שברומניה היו שמונה ילדים – חיים, ברי-דוב, מישו-מיכאל, איליקה-יחיאל, הרמן-צבי, פרידה, סבינה, ובן הזקונים – תיאודור-תודי.
הרמן-צבי, החמישי במספר, היה אבא שלי, מה שאומר שאברהם-מרקו בלומנפלד היה הסבא שלי.
לאברהם-מרקו בלומנפלד הייתה חברה קבלנית לבנייה, והוא היה מראשוני העוסקים בבניה ברומניה להשתמש בבטון מזוין – בטון מזוין הוא בטון שהוכנסו לתבניות היציקה שלו ברזלים שיחזקו אותו. היום אין בנייה ללא ברזל בבטון, אבל עד תחילת המאה ה-20 הבנייה בבטון ברומניה ובאירופה בכלל הייתה ללא חיזוקי ברזל.
בתחילת קיץ 2001 נסענו אבי ואני לרומניה לטיול שורשים, ובמהלכו הגענו לעיר הצפונית סוצ'אבה, עיר תעשייתית אפרורית וחסרת חן שאין מה לראות בה, והסיבה שהגענו אליה הייתה זו: מסוצ'אבה יצאנו מעט צפונה, אל כביש הררי נידח שעבר מעל נחל קטן וחסר כל ייחוד, ומעל לנחל הזה נמתח גשר בטון צנוע וישן, גשר שהבטון בו מראה סימני התפוררות בשוליו ורוחבו מאפשר למכונית וחצי לעבור בו, אפילו לא שתיים, וכשעצרנו לידו את המכונית ויצאנו ממנה, עמד אבי על הגשר וליטף את מעקה הבטון המתפורר שרסיסי צדפים מחול ים בצבצו ממנו, ובעיניו עמדו דמעות.
זה היה הגשר הראשון ברומניה שנבנה בבטון מזוין, וסבא שלי היה הקבלן שבנה אותו.
שדה פרחים איטלקי
אברהם-מרקו בלומנפלד הקפיד שכל בניו יקבלו השכלה מקצועית כלשהי שתאפשר להם להתפרנס בכבוד, וכך נשלחו ברי, חיים, ותאודור לאיטליה ללמוד בה אדריכלות, יחיאל נשלח ללמוד שם רפואת שיניים, מיכאל נשאר ברומניה ללמוד הנדסת בניין וצבי-הרמן, האבא שלי, נשאר צמוד לאביו כדי ללמוד את העסק המשפחתי ולעזור בקבלנות בניין.
את הבנות לא שלחו ללמוד מקצוע כי הן היו נשים, כמו שניתן להבין, ובתור שכאלה לפרנסתן צריך היה לדאוג הבעל. הכשרה נכונה לאישה באותם ימים הייתה איך למצוא את הבעל הנכון – לפעמים כשאני מציץ במדורי רכילות, אגב, נראה לי שכחברה סגרנו מאז מעגל, אבל אולי זה רק אני.
אבא שלי סיפר לי שכשתיאודור, שנקרא בפי כל תוֹדי (ולא טדי כמקובל), למד אדריכלות באיטליה, הוא הרגיש לא נוח עם השם תיאודור בלומנפלד. בלומנפלד הוא אחד השמות הנפוצים ביהדות רומניה והגיע אליה, כמו לא מעט שמות אחרים, מיהדות גרמניה, ותודי לא רצה להסתובב בפקולטה עם שם בעל צליל גרמני, על כן לתקופת הלימודים הפך את שם המשפחה שמשמעותו בגרמנית "שדה פרחים" לשדה פרחים איטלקי, וכך נקרא שמו באיטליה:
תֵיאודורֶה קָאמפּו-די-פיורי.
לדעתי זה נשמע לפחות כמו רוזן איטלקי.
משפחה מוצלחת
אבא שלי אהב את תודי אהבה עזה.
תודי היה הצעיר בין האחים, ואבא שלי התייחס אליו כאל ילד הזקונים של המשפחה. מעולם לא חש כל קנאה כלפיו, או כלפי מי מאחיו האחרים, לצורך העניין, על שהללו למדו לימודים יוקרתיים כמו אדריכלות ורפואת שיניים, ואילו הוא נאלץ לתמוך בעסק המשפחתי. הוא למד בכוחות עצמו במקביל לעבודתו בחברה הקבלנית של סבא שלי הנדסת בניין, וכשעלה לארץ הועסק על ידי הסוכנות היהודית כמהנדס האחראי על מושבים באזור קריית-גת, עד שפרש ופתח משרד עצמאי.
כשאבי פתח משרד עצמאי הוא רצה להעלות את קרנו של המשרד, ועל כן ביקש מאֶחיו חיים ותודי, שהיו בעלי משרדי תכנון עצמאיים, ליצור אתו שותפות, מה שאפשר לו להדפיס כרטיס-ביקור בנוסח הבא: "בן-עמר, אדריכלים ומהנדסים".
הוא היה מאוד גאה בכרטיס הזה.
תודי, אחיו הצעיר של אבא שלי, היה איש מוצלח ומצליח. הוא התקדם בעבודתו כאדריכל עד שנעשה לאדריכל העיר אשקלון שבה התגורר. אחר-כך פתח משרד פרטי משגשג. הוא התחתן עם רות, צעירה שעלתה מדרום אפריקה, והתגורר בשכונת אפרידר, שכונה של יוצאי דרום אפריקה מבוססים, שנחשבה אז שכונת יוקרה. תודי תכנן ובנה בה וילה למשפחתו, שבמונחים של אז נחשבה וילה יוקרתית, ואפילו מאוד. הוא גידל שני בנים מוצלחים, היה מבוסס כלכלית, ואם כל זה לא די בו, כשמדברים על החלוקה הצודקת או לא צודקת לפיה אלוהים מחלק את המשאבים בין האנשים, גם אמרו עליו תמיד, ובמיוחד הנשים: "אוי, הוא יפה כמו כוכב קולנוע!"
מה שיכול להסביר למה היו כולם בהלם מוחלט אחרי שבנו הצעיר, בן 11 אז, הלך יום אחד למשרד כדי לקרוא לאבא שלו לבוא הביתה כי המשפחה מחכה לו ליד השולחן, ומצא אותו תלוי מהתקרה.
מערבולת של רוחות
קיץ 1973, כמה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, מצא אותנו, הבנים של גרעין הנח"ל ליד חנה, בשרות סדיר ובעיצומו של מה שנקרא "אימון גדוד" של גדוד הנח"ל הסדיר 902. האימון נערך באזור נועיימה שליד יריחו, אזור מדברי במהותו, צחיח, שהחום בו הוא חום הבקעה הידוע לשמצה אצל כל מי ששהה בו בימי קיץ.
עקב החום הסתיימו האימונים ב-12 בצוהריים מדי יום, וכולנו נשלחנו לשכב באוהלי הסיירים הלוהטים, להמתין בהם ששיא החום של היום יעבור, טרם נצא שוב לאימון ותרגול.
כך היה גם ביום עליו מסופר כאן.
שכבנו, שותפי לאוהל ואני, באוהל הסיירים שלנו והסתכלנו בעמוד חול שהתרומם במערבולת של רוחות. זה היה עמוד חול מדברי אופייני, בקוטר של למעלה מחצי מטר, צר וארוך, שהחול בו מסתובב בצורה מעגלית, והעמוד מתקרב אלינו לאיטו, מתנועע כמו נחש הנע לצלילי החליל. מעת לעת נתקלנו באזור הזה בעמודי חול מסתובבים כאלה, תופעה אופיינית לרוחות מדבריות מחוללות.
בתוך המערבולת שנעה לעברנו היה קרע של נייר, שאחר כך הסתבר כחתיכת עיתון. קרע העיתון הסתובב במהירות במעגלים בתוך מערבולת האוויר שיצרה את עמוד החול.
העמוד הגיע אל האוהל שלנו, קרע העיתון השמיע קול חבטה קלה כשנצמד אל דופן האוהל ונדבק אליה, ועמוד החול המשיך הלאה.
"בוא נקרא קצת עיתון", אמר השותף שלי לאוהל. "נראה מה חדש, אה?"
והוא הושיט את ידו החוצה, תפס את קרע העיתון ומשך אותו אל האוהל פנימה.
הוא יישר אותו ככל שניתן היה בשתי ידיו וקרא בכתוב.
"תגיד, בן-עמר", הוא אמר לפתע. "אתה מכיר מישהו בשם תיאודור בן-עמר?"
"דוד שלי", אמרתי. "אח של אבא שלי. הצעיר מבין שמונה אחים. היה אדריכל העיר אשקלון, עכשיו יש לו משרד פרטי מצליח לאדריכלות. יפה כמו כוכב קולנוע האיש. למה אתה שואל?"
"כי כתוב כאן", הוא אמר ולרגע כאילו היסס. "כתוב כאן שהאדריכל תיאודור בן-עמר, שהיה אדריכל העיר אשקלון, נמצא תלוי במשרדו, וככל הנראה שם קץ לחייו".
וכך נודע לי על מותו של הדוד שלי.
