אורי לביא כנר מחונן, מורה ומנצח משער העמקים נפטר מסרטן. אשתו עפרי בחרה להחיות את זכרו ואת צלילי המוזיקה הקאמרית שניגן בסרט תיעודי של פרידה וגילוי
ביוני 2020, תוך סגרי הקורונה, קיבל יונתן קנסקביץ (42) בימאי סרטים תיעודיים מגזית טלפון מעפרי לביא (74) משער העמקים. בעלה האהוב אורי, נגן כינור, מורה ומנצח, שהכינור היה אהבת חייו, נפטר מסרטן. עפרי, שלא השלימה עם לכתו של אהובה, בחרה להחיות את אורי ואת המוזיקה שהייתה חלק בלתי נפרד בחייו בסרט שיאסוף, יספר, ישמיע, מה שהיה אורי בחייו.
הסרט "דרך הכינור" שנוצר בעקבות אינסוף שיחות, ראיונות, קטעי הופעות וקטעי נגינה רבים הוא הרבה יותר מסרט זיכרון. הוא פרידה מאורי לביא, הקיבוצניק הג'ינג'י, כנר מחונן, שעסק במוזיקה ולא בחקלאות או חליבה; אורי, המורה הקפדן שהוביל את תלמידיו אל המצוינות שבנגינה; הבעל האהוב שנשוי גם לכינור ולתזמורת; האבא שעולמו רחוק מעולם ילדיו.
זו פרידה וגם גילוי מחדש של עולם תרבות, של מוזיקה קאמרית, של נגינת יצירות מורכבות בכלי קשת, שדומה שאט אט נעלמות מהמרחב; פרידה מהווית ראשית הקיבוץ, שהושפע מהתרבות שהביאו עימם המייסדים מהעולם אותו עזבו. מציאות בה ילדים גדלים בחינוך המשותף, "שייכים" לקבוצה ופחות למשפחה וגילוי מחדש של ארבעת ילדיו של אורי, את האבא שלא תמיד היה שם עבורם.
קשת יהונתן
שישה שבועות בלבד עברו מרגע שחש אורי שיד ימין, המחזיקה בקשת, אינה נשמעת לו בקונצרט בו ניגן ועד שנפטר מסרטן, בן 76 במותו. "הוא היה בטוח שינצח את הסרטן ומותו היה בום גדול. הקונצרט האחרון בו ניגן אורי היה בדצמבר 2019 – הוקרה למנצח אבר איתי בהשתתפות מקהלת האיחוד והבארוקאמרי. במרץ 2020 נפרדנו ממנו בלוויה גדולה, רגע לפני הסגרים. במובן הזה תקופת הקורונה הייתה טובה עבורי", אומרת עפרי ששדות העמק נשקפים מחלונות ביתה, "אני מודה על הזמן שאפשר לי לחוות ולהרגיש את האבל". במהלך חודשי הסגרים הרגישה עפרי צורך לחיות את העשייה של אורי, "לא יכול להיות שאיננו. הוא חי כל עוד הוא חי בתוכי", עמית בנה הבכור הצטרף אליה ולאחר איסוף החומרים הרבים הם הגיעו ליונתן, צלם ובימאי סרטים תיעודיים.
יונתן (נשוי ואב לתאומות) עוסק בקולנוע מ-2001. את סרטו הראשון, על חבר קיבוץ גזית שהיה מפקדו בצבא ונהרג בהר דוב, צילם וערך תוך כדי שירותו הצבאי. "הבנתי שקולנוע דוקומנטרי זה מה שאני רוצה לעשות". כעבור חמש שנים, במהלך לימודי הקולנוע בתל חי, נהרג גם אורן ליפשיץ מגזית, מה שדחף את יונתן לעשות סרט זיכרון דווקא לעצמו כסוג של התמודדות עם הטראומה שעבר בשירותו הצבאי. "זיכרון, חיים, מוות, כל אלה נושאים שקרובים לליבי. הבנתי שדרך המצלמה אני עושה גם טיפול לעצמי. אני מבין את הכוח שיש למצלמה, ואומנם אני לא מגיע כמטפל, אבל מבין את חווית עיבוד האובדן, דרך הזיכרונות. הסיפור של אורי הוא סיפור על משפחה שלא הספיקה להיפרד, ועשיית הסרט היא ההזדמנות לפרידה וגם לגילוי, במיוחד עבור הילדים שלא ממש הכירו את העשייה המוזיקלית שלו".
היא חליל והוא כינור
"הכינור היה אהבת חייו" מספרת עפרי על אורי שנולד בספטמבר 1943 להורים שעלו מרומניה וצ'כיה ובנו את ביתם בשער העמקים, קיבוץ אליו הצטרף גם אורי גבעון שטיפח את התרבות המוזיקלית המקומית, אורי לביא היה אחד מתלמידיו הרבים.
"שער העמקים הוא קיבוץ מאוד מוזיקלי, כולם ניגנו ואורי נולד לזה. הוא היה יוצא דופן בכישרון שלו", אומרת עפרי שצעירה מאורי במספר שנים. "הוא היה בתזמורת של בני הקיבוצים ובהמשך בתזמורת הקאמרית הקיבוצית. במקביל היה אורי מנצח, לימד חליליות בקיבוץ, והיה שותף מרכזי בחלק המוזיקלי בערבי תרבות, חגים וטקסים, כל הזמן בעשייה ונגינה והקיבוץ מעולם לא עמד בדרכו. הוא היה שונה בנוף, גם במראה שלו, וכולם אהבו אותו".
54 שנים היו אורי ועפרי צמודים זו לזה כשעפרי שותפה לכל חלק מחייו של אורי, לעשייה המוזיקלית, לקונצרטים, לנגנים, למורים ולתלמידים "מהקונצרט הראשון, שאני זוכרת איפה ישבתי ומה לבשתי ואיזו יצירה ניגנו, ויומיים אחרי זה נסעתי ללדת את בני הבכור".
הסרט, כמו ביתם שלא אורי ועפרי, מלא במוזיקה "מכל חריץ", הרכבים שונים בהם אורי מנגן, מנצח, מדריך וגם שירים שמנגן לילדי הגנים. עפרי, שאהבתה והערצתה לאורי קורנת ממנה, חברה אליו לעולם המוזיקה ולפני כ-13 שנים חזרה לנגן בחליל צד. "הייתי מתאמנת בסלון ותוך כדי מקלחת – הוא היה מתקן אותי". שמונה חודשים מאז נפטר לא ניגנה עפרי, אולם עם התעקשות חברי החוג שלה בטבעון חזרה לחליל, ניגנה ובכתה. "אין יום שאני לא מנגנת ואין יום שאני לא עובדת בגינה, שגם אותה אורי טיפח באהבה ושמחה. נגינה וגינה – חומר ורוח".
עולמות רחוקים
בשלב די מוקדם בסרט שם יונתן מול הצופה את ההשוואה הבלתי נמנעת בין שתי "רביעיות לביא". ארבעת הילדים: עמית, איריס, דורית וחן, הילדים של אורי ועפרי, שמספרים בכנות על אבא נוקשה שעסוק בקריירה, על תחושה שאין במי להיות תלוי, שעליהם לפלס את דרכם לבד, "עולמות רחוקים מאוד", לבין "רביעיית לביא", רביעיית כלי קשת (היו רבות לאורך השנים), בה מספרים הנגנים על מורה קשוח וקפדן, אך גם כזה שמשקיע בתלמידיו.
עפרי: "הוא היה אבא חם, אוהב, איש משפחה. הילדים לא הכירו את העשייה המוזיקלית שלו ולא הגיעו לשמוע אותו בקונצרטים. המוזיקה הייתה כל הווייתו, גופו, נשמתו, כל מאודו ותמיד עמדה בראש סדר העדיפויות שלו".
דרך הסרט, הצילומים והראיונות, מגלים הילדים את אביהם מחדש, כאשר כל אחד מהילדים משתתף ולוקח חלק בדרכו, מעמית, הבן הבכור, שמהרגע הראשון מגויס לנושא ויוצא למסע של התקרבות וסליחה, דרך איריס שנותנת ביטוי אמיץ לרגשותיה, דורית שמצטרפת בדרכה השקטה וחן הצעירה "שעד היום כואבת שלילדיה אין סבא. עם היציאה לפנסיה בשנותיו האחרונות היה אורי סבא חם ונוצר חיבור משותף עם הילדים דרך הנכדים".
הסצנה בה נפגשות שתי "רביעיות לביא", זו המשפחתית וזו המוזיקלית, מספרת על החיבור שנוצר לאחר מותו של אורי, חוויה של אבא משותף ללא קנאה ומתח, אלא של יחד. איריס חזרה לנגן בצ'לו לאחר שאביה נפטר.
עפרי: "במודע או לא הסרט מחזיר את אבא לילדים. אורי חי, מקרינים אותו, שומעים אותו. יש חזרה על כל העשייה הרחבה שלו. היה את אורי, אדם מאוד פרטי, צנוע, בעל ערכיים פנימיים חזקים והיה אורי ציבורי, שהיה שותף מרכזי בתרבות הקיבוצית, התנועתית והעולמית. הילדים מכירים לעומק אבא מוזיקאי שלא הכירו, והסרט הופך אותו לנוכח".
יונתן: "המצלמה מכריחה להיות, מעמתת ומאמתת את המשתתפים ובכך עוזרת להם לשחרר את המשא. בדרך העבודה שלי אני אוהב לתת למציאות לביים את הרגע. לא לפחד מאי הוודאות, שלא ידוע מה הולך לקרות, ובתוך המרחב הזה יש מקום לדברים להיות. מעבר לזה נדרש הרבה אמון, היו לנו הרבה שיחות בתוך הצילומים וגם בהרבה שעות מחוץ להם".
לא סרט זיכרון
ביום השנה השני למותו של אורי הוקרן הסרט בשער העמקים, חברי קיבוץ רבים הגיעו לצפות "ולא יכלו לדבר. היו הרבה דמעות". שבוע לאחר מכן כ-200 נגנים, מוזיקאים, מורים ותלמידים גדשו את חדר האוכל להקרנה נוספת. לאט נוצרה ההבנה אצל יונתן שהסרט אינו רק סרט זיכרון לאורי, אלא סרט שמפגיש עולמות שונים. יחד עם עפרי ועמית הם מגיעים להקרנות בקיבוצים ברחבי הארץ ומקבלים פידבקים עוצמתיים. "יחד עם אורי זה הופך אותנו לרביעייה חדשה" אומר יונתן.
הסרט הוקרן במספר קיבוצים, רבים מהחברים בהם לא הכירו את אורי, לחלקם אף אין חיבור אישי למוזיקה הקאמרית.
מה סוד הקסם בסרט שתופס את הצופים?
יונתן: "אני חושב שקיבוצניקים לא מאוד פתוחים רגשית. הם רואים בסרט דמויות שהם מכירים מהבית, רואים את עצמם. הסרט הוא גם על קשרים במשפחה שהושפעו מהחינוך המשותף, על הקיבוץ שהיה, על התרבות שהייתה בקיבוצים, הקולקטיביות על הטוב שבה ועל המחירים. אני הזדהיתי עם עמית, הבנתי על מה הוא מדבר וחשבתי כמה כיף שהוא יכול לדבר בצורה פתוחה על מה שהוא מרגיש, על ההחמצה. הוא אומר דברים קשים, מעבד מה שהיה ומצליח להתקרב. המטרה שלי שאנשים יראו את עצמם דרך הסרט הזה".
עפרי: "דרך הכינור ודרך המוזיקה שהיא עוצמתית, מרגשת, חיה, אלמותית, גם אורי נוכח כל הזמן. זו המתנה הכי עוצמתית שנתתי לעצמי ולמשפחה שלי ועכשיו גם לקהל הרחב. יש בסרט משהו חזק שנוגע בליבם של הצופים. לא הכול נהדר, אפשר לדבר גם על הקשיים. שמנו את הדברים על השולחן והילדים התקרבו כי נוצרה הזדמנות לדבר על הקושי. הם לא רק יודעים יותר על אבא הם גם מרגישים אותו יותר. יש בסרט אמת, מציאות, כאב וגם הרבה כוח, כנות ועומק. אני החלטתי שלא אחיה לצילו, אלא אחיה לאורו. זה לא סרט זיכרון – זה סרט חי".
ליצירת קשר:
יונתן קנסקביץ 0507816366.
עפרי לביא 0523212816.
דף פייסבוק דרך הכינור
