ריאיון עם גיא ונדב (נדי) כהן – משק האחים כהן, מושב לכיש

"שיפור של "דברים קטנים" איפשר למשק שלנו לבלוט מעל מגדלים אחרים שמקפידים פחות בדברים האלו, ולהשיג יתרון יחסי שהפך את הענבים שלנו לאיכותיים ביותר"

את גיא ונדב כהן ממושב לכיש אני מכירה כבר יותר מעשור. כשנפגשנו לראשונה הכרתי שני אחים שונים האחד מהשני שחזרו לא מכבר אל המשק ממקומות אחרים, אך כבר אז נראו כשותפים מלאים ונלהבים לחזון מרשים אחד! עשור ומחצה אחר כך, נראה שהחזון המקורי הוגשם ומהווה בסיס לחלומות חדשים ומרגשים.. הם מגדלים יחד במשק משפחתי צומח, כ-100 דונם של ענבי בוטיק למאכל, זנים מיוחדים, טעימים ואיכותיים ביותר.

הי גיא, ספר קצת על המשק..

"את המשק הקימו הוריי, מרדכי ושושנה כהן, שהגיעו למושב מקיבוץ עמיעד. אבי עבד שנים רבות כבוקר בענף הבקר ורצה להקים משק חקלאי משפחתי עצמאי. הוא שמע שמושב לכיש קולט משפחות וכך הגיעו הוריי אל המושב. תחילה אבא שלי עבד כאחראי על הבקר במושב ועם הזמן נכנס לענפי הצומח. אבא היה איש מיוחד, שילוב של איש רוח חובב אומנות ומוסיקה ואיש עבודה מסור וקפדן שאהב וידע לעשות מצוין דברים בעצמו אך פחות לנהל עובדים ולשווק. הוא גידל אפרסקים, הדרים שונים: אשכוליות, אורטניק ומינאולה ולבסוף גם ענבים. כשהיינו ילדים אבא גידל גם כבשים, זה ענף שאבא שלי אהב מאוד אך דרש התמסרות מוחלטת מה שהפך אותו לאינטנסיבי במיוחד לאדם אחד. אני זוכר שכילד הייתי מתעורר בבוקר וממלא את השקתות של הכבשים או משחק עם הטלאים הקטנים – זו הייתה חוויה טובה.

"במהלך השנים ועם הכניסה למשבר הקיבוצים והמושבים בשנות השמונים, גם המשק שלנו נקלע לקשיים כלכליים גדולים. אחרי הצבא בעוד המשק שרוי בקשיים, אבא שלי ביקש שאחזור למשק לעזור, עבדנו קשה כמיטב יכולתנו אך הקשיים היו עצומים ונאלצנו לקבל החלטה לחדול מפעילות ולהשכיר לתקופה את המשק. בזמן הזה אבא שלי לקח את איגום הכלים של המושב ואני פניתי לכיוונים אחרים: למדתי קצת, השלמתי בגרויות, למדתי לתעודת הנדסאי והתחלתי לעבוד בתחום ההכשרה שלי. עבדתי באינטל שמונה עשרה שנים אבל כל הזמן רציתי את הדבר הזה, רציתי לחזור אל המשק".

אם רצית כל הזמן, מדוע לא חזרת קודם?

"רציתי מאוד אבל לא הייתי בשל לכך. בשלב מסוים החלטתי שהגיע הזמן וביקשתי מאבא שלי לחזור אל המשק".

איך זה קרה?

"בגלל חוויות העבר, זה היה מורכב וקשה מאוד, והייתי צריך לשכנע ולרצות את אבא שלי שהסכים לבסוף לאפשר לנו לנסות ולגדל כ- 20 דונם כרם. קיבלנו את החלקה הגרועה ביותר במשק. במקביל לעבודה שלי באינטל, התחלתי לעבוד במשק ואז גם נדב אחי חזר ללכיש מתל אביב והצטרף אלי".

נדב, מדוע ואיך חזרת אתה למשק?

"עזבתי את מושב לכיש בגיל שבע עשרה אחרי שכילד צעיר גיליתי את תל אביב. הגענו לעיר הגדולה לראות את המזרקה החדשה של אגם בכיכר דיזנגוף וגם ביקרנו בדיזינגוף סנטר ואני זוכר שממש "נפתחו לי העיניים", הבנתי ש"לשם אני שייך" וכשבגרתי מספיק עזבתי את לכיש. עבדתי שנים כאיש תאורה וסאונד בתיאטרון ובלהקות מחול ואהבתי מאוד את העשייה הזו.

"כעשרים שנים לא גרתי במושב, אך למרות זאת כל הזמן הזה נשארתי מחובר למקום! כשהייתי בהודו קראתי את ה"דף לחבר" וכשגרתי בתל אביב ושאלו אותי מאיפה אני, עניתי תמיד מלכיש וגר בתל אביב – כל הזמן ידעתי בדיוק מה קורה בלכיש. הייתי צריך לצאת ולראות עולם אבל היה לי ברור שכשארצה להקים משפחה ולגדל ילדים, אחזור הביתה". כשהתקשרו אלי ואמרו לי שחזרנו למשק, החלטתי שאני חוזר".

גם אתה רצית לעסוק בחקלאות כל הזמן?

"בתור ילד לא אהבתי את המשק החקלאי, לא הייתי מחובר בכלל. זה היה נראה לי לא הגיוני לעמוד פה בסככה, באמצע אוגוסט למיין ולארוז ענבים. אני רק חיפשתי לברוח. הקשר האחרון שלי לחקלאות לפני שעזבתי היה כשעבדתי כמלגזן בשיווק של הקואופרטיב, אבל כשחזרתי – זה היה כמו כפפה ליד, כאילו מעולם לא עזבתי את המשק. נולדתי לתוך זה וגדלתי עם זה וזה פתאום היה הדבר הכי טבעי בעולם".

שניכם שבתם למשק מעיסוקים אחרים לגמרי וחידשתם את פעילותו אחרי שנים. נדב גם עזב מקום אחר, איך הסתדרתם?

גיא: "ההתחלה הייתה קשה, נדב ואני התחלנו לעבוד יחד עם אבא שלי ואחותי סמדר ובלי פועלים בכלל. כשהיינו צריכים תגבור, נסעתי לקריית גת לשכונות פועלים כדי לחלק פליירים ולגייס עובדים. לא היו לנו תאילנדים, היינו קטנים מכדי להחזיק פועלים קבועים למשך כל השנה וגם לא הבנו איך בכלל עובדת כל המערכת הזו".

נדב: "היה קשה. בשנים הראשונות עברנו מכות קשות וגם לא הגענו עם כסף "להפסיד". קודם כל הקואופרטיב פה שלא עזר עם כסף אבל עצם זה שהוא עושה הכול כדי שתביא את הפרי האיכותי ביותר לשיווק, מטפל באופן מרוכז בשיווק ועובד מול הסוחרים, זה מאפשר לך להיות חקלאי ולא להתעסק בדברים אחרים מסביב. כאן יש לנו את האפשרות להתעסק במה שאנחנו אוהבים, בלגדל ולא להיות סוחרים. יש כאן גם אגרונומים ואנשי מקצוע מצוינים וקהילה שלמה של חקלאים שמצד אחד בתחרות פנימית מי מביא את הענבים היפים והאיכותיים ביותר לשיווק אך במסגרת קואופרטיבית. בה ברגע שהתוצרת עולה על המשאית היא מייצגת את כולנו, כך שהאינטרס הכללי המשותף לפרי הממותג, בסטנדרטים גבוהים, עולה על התחרות הפנימית".

ואיך היה לחדש משק משפחתי עם אחיך? לא תמיד פשוט לערב עסקים ומשפחה.

גיא: "זה היה תהליך מורכב של היכרות האחד את השני. לפני כן כמעט ולא הכרנו, יש ביננו הבדל של שמונה שנים, כך כשנדב נולד הייתי בבית ספר, כשהוא גדל מספיק כבר הייתי בצבא וכשהשתחררתי נדב כבר היה בתל אביב. לא בילינו יותר מדי זמן יחד. כל הסיפור שלנו היה סוג של "נישואין מאולצים", כל אחד משך לכיוון שלו וחשב שהוא מבין ויודע טוב יותר, אך היינו מחויבים להצלחת המשק ועם הזמן למדנו להכיר ולהשלים אחד את השני.

"בהתחלה היינו מתווכחים על שטויות, ממש על כלום, ועם הזמן למדנו לוותר אחד לשני בדברים הלא חשובים ולעמוד על דעתנו בדברים המהותיים לנו, ובמקביל להעמידם במבחן המציאות. שנינו זרמנו עם מה שאפשר ועמדנו על מה שחשוב לנו. לאחר כמה שנים באופן טבעי כל אחד בחר והתמקד בתחום שהיה קרוב אליו, בנישה שלו – ולמזלנו, החלוקה הזו הייתה טבעית. למדנו גם לדבר אחד עם השני על הכול! כל דבר שמפריע, להקשיב אחד לשני ולהחליט יחד. למדנו גם לתת לכל אחד את הבמה שלו, זה אומנם לקח זמן אבל היום העבודה המשותפת נוחה לנו מאוד. אנחנו גם יודעים להשלים ולגבות אחד את השני באופן טבעי".

נדב: "עבדנו יחד וחטפנו מכות קשות והפסדים. הבת הבכורה שלי נולדה ולא נשאר כסף לחלב אז הלכתי לעבוד בניהול משק גדול במושב. זה היה בית ספר מצוין. שלוש שנים של מחקר מעמיק ומועיל בהבנת שורה של תרבויות שונות וניהול צוותי עובדים. למדתי המון על השקיה ודישון, הגנת הצומח ועוד. במשך שנים לא הבנתי את הגפנים והיום אני נכנס לכרם, מדבר עם הגפנים ויש הבנה. אני מכיר כל אשכול וכל גרגר בכרם ויכול לאבחן בעיות רק מהקשבה למשאבת דשן או מהיכרות עם מערכת הטפטוף בכל חלקה.

"ברמה האישית אנחנו משפחה של סוליסטים, כל אחד הוא עולם ומלואו, לכל אחד יש את הדרך שלו, אנחנו שונים מאוד מאוד אבל עברנו תהליך ארוך של להכיר אחד את השני. היום אנחנו כבר לא צריכים לדבר, אנחנו מאזנים אחד את השני, רואים אחד את השני ויודעים למלא את הווקום שהשני השאיר. אין ספק שעברנו תהליך אדיר, ההבנה שאנחנו כאן יחד ועושים את זה טוב ביחד, אין לה תחליף".

נשמע שצלחתם את האתגר הגדול של הקמה וניהול משק משפחתי יחד, מהי חלוקת התחומים ביניכם?

"נדב אחראי על תחום ההשקיה והדישון, הגנת הצומח וכל הריסוסים. אני עוסק בכל העבודה האגרוטכנית בכרם מגיזום ועד בציר וניהול של צוות העובדים. את האסטרטגיה של המשק אנחנו קובעים יחד, בכל שנה אנחנו עושים ישיבה בנושא מה לשתול, מתי, מה כדאי. פגישה אסטרטגית כזו".

בואו נחזור רגע אחורה. גדלתם במשק חקלאי בקשיים, שהתאמץ מאוד להצליח אך חדל לתקופה, כל אחד מכם פנה והתפתח לכיוונים אחרים. מה משך אתכם לחדש את המשק, לחזור ולעשות חקלאות?

גיא: "זה היה למעשה סוג של תיקון. החלום הגדול שלי היה להפוך את הקערה על פיה! לשנות את המצב עבורי ועבור המשפחה שלי. הקשיים שחוויתי גרמו לי לרצות להיות הטוב ביותר! משם שאבתי המון מוטיבציה, לקחתי אחריות והיה לי חשוב לסלול דרך חדשה ועצמאית להצלחה של המשק שלנו! אחד מהעקרונות המרכזיים היה להיות אחר מכולם, פחות להסתכל על מגדלים אחרים כדוגמא אלא להפוך לדוגמא עבור כולם!".

נדב: "אני חי את רומן רוסי ואת קול "הזקן הזועם" והעובדה שחזרנו למשק, לכלום, והצלחנו בזמן קצר יחסית להתפתח ולהפוך למשק בוטיק עם הענבים הכי טובים והכי איכותיים שיש – זה הדרייב שלי".

מה עשיתם, מעשית?

"היה לנו חשוב לעבוד מסודר, עם פרוטוקולי עבודה שמאפשרים התייחסות אינדיבידואלית לכל גפן וחלקה במשק. אנחנו חלק מקואופרטיב מצליח המספק תמיכה רבה גם בתחום הגידול. עם זאת רצינו לדעת בכל זמן מה המצב בחלקות שלנו ולעבוד בדיוק גבוה יותר, אז התחלנו לעבוד עם מדריכים ואנשי מקצוע נוספים. בחרנו אנשי מקצוע מצוינים ואנחנו קשובים להמלצותיהם בלי ל"התחכם" ולעגל פינות.

"התחלנו גם לבצע בדיקות קרקע ועלים על בסיס קבוע כך שהפעולות האגרוטכניות הותאמו באופן מדויק לכרמים שלנו ולא לממוצע או להמלצות הכלליות של הכרמים בקואופרטיב. למעשה שיפור אוסף של "דברים קטנים" איפשר למשק שלנו לבלוט מעל מגדלים אחרים שמקפידים פחות בדברים האלו, ולהשיג יתרון יחסי שהפך את הענבים שלנו לאיכותיים ביותר.

"אנחנו מתחילים לטפל בכרם מוקדם מאוד בעונה, משקיעים המון בפעולות השונות בכרם כמו ה"טיפול הירוק", "דילול האשכולות", "הורדת עלים", והתאמת חומרי הזנה והדברה לכל חלקה בלי לחסוך. הביצוע מאוד קפדני וכל פרט ופרט נשקל ומושקע מאוד. זה גם מתבטא בסוף בהשקעה כלכלית גבוהה יותר לדונם. בנוסף, אנחנו עובדים הרבה בשדה, מדגימים לפועלים בדיוק רב כל הזמן מה ואיך לעשות ומבקרים את פעולתם".

מה התוכניות לעתיד?

גיא: "הענף משתנה וגורמים נוספים נכנסים אליו, אנחנו חלק מקואופרטיב ומותג מקומיים ושורשיים עם זנים מיוחדים וטעימים מאוד, ותהליכי ייצור מבוקרים ומוקפדים שתורמים מאוד ליכולת ההתמודדות גם עם שינויים כאלה, אבל, התחרות הגדלה מחייבת אותנו להגדיל את המשק וכן להקפדה יתרה על פרוטוקולי הגידול לייצור התוצרת האיכותית ביותר.

"אנחנו עסק משפחתי, הגשמה של צוואתו של אבא שלנו. השאיפה היא להמשיך להיות משק שהוא עוגן משפחתי, משק לגידול ענבי מאכל גדול ככל האפשר אך בגבול שיאפשר לשמור על איכויות הבוטיק. נמשיך להשקיע את המקסימום בכל שלבי התהליך גם אם זה יתבטא בפחות משקל על השיח כדי להגיע לאיכויות הגבוהות ביותר".

ולסיום, אם אבא שלכם היה כאן היום, מה הוא היה אומר על המשק?

נדב: " או אה.. עוד בחייו זו הייתה הגשמה של חלום. התחלנו עם עשרים דונם שלקחנו חזרה והתקדמנו בהדרגה. כמה שנים טובות לפני גיל שמונים וחמש של אבא התחלנו לשנטע, לעקור ולשתול. אמרתי לאבא כשתגיע לגיל שמונים וחמש, אתה תנטע את הגפן שתמלא את המשק! כשאבא הגיע לגיל הזה, שמרנו שתי גפנים כי זה היה יום ההולדת שלו וגם יום הנישואין של הוריי ושניהם נטעו יחד שתי גפנים ליום הולדתו ולחמישים וחמש שנות הנישואין של הוריי.

"בשנים האחרונות לחייו אבא פרח, היום אני רגוע מאוד כי אני חושב שהוא הלך כשהוא הבין שהתחברנו. הכל בסדר, המשק משגשג והוא יכול להשאיר אותנו לבד. עברנו תהליך ארוך ומיוחד ובסופו של דבר קיבלנו המון כלים מההורים שלנו להתמודד יחד עם מצבים לא פשוטים, להתרומם ולהצליח!"

"מצד אחד כל אחד מאיתנו סוליסט אבל עדיין אנחנו מן שבט כזה. סוליסטים בתוך שבט, אבל ניתן ונעשה הכול למען השני.