"אגם 3.0", יצירת המחול החדשה של אמיר קולבן מרמת השופט המתמודד עם גידול סרטני בראשו מפגישה את הקלאסיקה מהעבר עם המציאות החליפית של העתיד
ב-20.11 יעלה באולם במגידו המופע "אגם 3.0", יצירת מחול של אמיר קולבן (69) שנולד וגדל בקיבוץ רמת השופט, ולהקתו "קולבנדאנס".
הכלאה של עולמות
שם היצירה "אגם 3.0" מעיד על תוכנה, הכלאה של שני עולמות. "אגם" כיצירה המפורסמת של צ'ייקובסקי "אגם הברבורים", הבלט האייקוני המבוסס על סיפור אגדה, "3.0" שמדבר שפה הייטקית, של תוכנה. "לקחתי את היצירה הקלאסית כרפרנס, נקודת התייחסות, ושתלתי אותה בקונספט של העולם העתידי שבו מתרחשת קפיצה נחשונית ואנחנו מתקיימים בעולמות חליפיים תלת מימדיים", מסביר אמיר. "עולם שבו רשתות חברתיות לא מתקיימות דרך הדו-ממד ולא דרך המסך, אלא חיים שלמים שחיים בעולם חלופי, שאינו קשור לעולם הממשי. כלומר יש את הצרכים אותם נממש בעולם הפיזי – אוכל, שירותים, שינה, אך כל שאר הדברים יכולים לקבל מענה בעולם חלופי של מטא-וורס. כל אחד מאיתנו יוכל ליצור לעצמו 'אווטר', דמות דמיונית בדיונית, שחיה בעולם החליפי. על המתח הזה נעה היצירה החדשה. גם ב'אגם הברבורים' יש דמות שמתחזה להיות דמות אחרת, הברבור השחור מתחזה לברבור הלבן, בו מתאהב הנסיך, ומצליח להונות אותו. לנושא של השאלת זהות, זיוף זהות, יש היסטוריה עתיקה כבר מסיפור יעקב ועשו (בו מתחזה יעקב לעשו ומקבל במרמה את הבכורה), וזו נקודה משותפת בין היצירה הקלאסית לבין עולמות המטא-וורס של ימינו. ה'פייק זהות' מאוד מרכזית ביצירה".
מה הביא אותך לעסוק בנושאים האלה?
"אלו הן שאלות שאני עוסק בהן מידי פעם בכל מיני צורות. היצירה הקודמת שלי נקראה 'לחודים', ב-ח'. היא כללה מוליטמדיה משוכללת ועסקה באנשים ועולמות טכנולוגיים. איך הפכנו להיות לחודים, גם במובן של לחוד, של בדידות וגם במובן של להיות לכודים, כלואים בעולמות הטכנולוגיים. אני חי בעולם שלנו וחווה את הדיכוטומיה הזו, בתוך המסך ומחוץ למסך. אני חי את זה בעצמי וגם מתבונן בחברה. זה מרתק אותי והרגשתי צורך להביא את נקודת המבט שלי. אלו נושאים שאני כל הזמן נמצא בתוכם, פליאה ורתיעה מהעולם הטכנולוגי".
שם מעבר לקשת
הרגע שבו החליט ליצור את הגרסה שלו לאגם הברבורים היה בסיבוב הופעות, רגע אחרי הקורונה. "היינו ברומניה והחלטתי להישאר ולטייל. נסעתי בג'יפ בהרי הקרפטים, היה יום סגרירי ושמעתי את אגם הברבורים. תוך כדי נסיעה בנוף היפיפה חשבתי שאולי אני אעשה את הוורסיה שלי, מחשבה שעולה הרבה פעמים, ותוך כדי נסיעה בשדות הופיעה קשת נפלאה. יצאתי מהרכב כדי לחוות את זה והמוזיקה נשפכה לאוויר וקשת שנייה נפרשה מעל הראשונה וקשת שלישית. זה היה רגע מפעים ומרגש וכאדם לא דתי וללא נטיות מיסטיות אמרתי 'אולי זה הרגע להחליט'. והחלטתי לעשות את אגם הברבורים".
אמיר, שעזב את הקיבוץ לאחר שנת י"ג, חי "על כביש מספר 1" בין הבית בגבעתיים, אותו הוא חולק עם בת זוגו, לבין ירושלים, שם הוא משמש כדיקאן הפקולטה למחול באקדמיה למוזיקה ולמחול וכמנהלה האומנתי והכוראוגרף של להקת קולבנדאנס שמונה כעשרה רקדנים, אותה ייסד לפני כמעט 27 שנים.
הוא התחיל ללמוד בגיל 19, מאוחר יחסית, באולפנא למחול במשמר העמק כסוג של חוג. אחרי שהשתחרר מהצבא עבר לקיבוץ כרם שלום וחזר לרקוד. "מצאתי את עצמי בלהקה בת שבע 2, ורק שם הבנתי שאני רקדן. אחר כך היו בחינות למלגה ומשם המשכתי ללהקת בת שבע ולהקות בחו"ל עד שהקמתי להקות משלי. כל דבר שאני עושה אני לוקח מאוד ברצינות, אני הולך לסיים את חיי כרקדן וכוראוגרף".
איך זה נגמר בסוף?
לא בכדי מדבר אמיר על סוף חייו. מספר חודשים לאחר שהתחיל לעבוד על היצירה הנוכחית התגלה גידול סרטני בראשו. "זה היה הלם לאדם כמוני שלא חולה בשום דבר. כל חיי בלי מחלות, בלי רופאים, בלי תרופות. פתאום הדבר הכי חמור נכנס לי לראש. שוק רציני. הייתי צריך לעבור אבחון, ניתוח, הקרנות, כימותרפיה. מאפריל אני חי עם הדבר הזה בראש. גם עם המודעות וגם עם ההתעסקות בראש. זו חוויה שמנערת אותך ואת חייך ואיך שאתה תופס את עצמך. שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות עם מה שנשאר לי מהחיים והתשובה היחידה הייתה שאני רוצה להמשיך בחיים כמו שהיו, שלא ישתנה, וכך היה. המשכתי בחזרות באופן מידי. עברתי ניתוח ויומיים-שלושה אחריו כבר הייתי בסטודיו. לקחתי הכול קצת יותר באיזי. ביקשתי מהרקדנים שישמרו עלי, שאם אני יותר מדי אנרגטי שיעצרו אותי, והמשכתי בחזרות. אחד הדברים שהעסיקו אותי היה לשמור על חיי ועל מפעל חיי. איך מנהלים ואיך מתנהלים אם עוד שלושה חודשים אני איננו, בינתיים זה לא קרה. בבהלה הראשונה כל התרחישים הכי גרועים עולים בראש. הכי טוב להתעלם ולהמשיך את חיי. לעשות מה שאפשר כאילו זה לא קיים ולטפל בזה".
זה השפיע על היצירה?
"יש דברים שנכנסו לתוך היצירה, לא כדבר זר. שאלת המוות מאד נוכחת באגם הברבורים באקט של ההתאבדות. זו יצירה שיש לה שתי גרסאות, לגרסה הראשונה, שנכשלה, יש סוף טוב. כמה שנים אחר כך נוצרה הגרסה השנייה, המוכרת, של איבנוב ופטיפה, ובה יש אקט של התאבדות של הברבורה הלבנה ובעקבותיה התאבדות של הנסיך, כדרך היחידה להתאחד זה עם זו. בכך מסתיימת הגרסה המאוד מצליחה של אגם הברבורים. משאלת המוות של המכשף, הנסיך והנסיכה הם חלק המאגדה, מהמיתוס ומהבלט. העיסוק בשאלת הסוף 'איך זה נגמר?' גלשה פנימה לתוך היצירה. זו שאלה שעולה אצל כל אחד מאיתנו. כשאתה מתעמת עם מחלה סופנית אלו שאלות שמתחזקות. איך אני מנהל את הסוף, כמה אני יכול לשלוט בדברים. שאלות שהתשובות להן רבות. אני מתנהל מול זה, מאפשר לעצמי להיות פקוח עיניים וגם להתעלם. זו הדרך המרגיעה עבורי. לפעמים אני מעדיף לא לזכור את המחלה ולפעמים להסתכל לה בעיניים. בינתיים אני עוד מופיע. גם זה אחד השינויים ביצירה. הרבה שנים לא הופעתי. ידעתי שאחזור לבמה אבל לא כרגע, עוד לא תליתי את הנעליים. כשגיליתי את הסרטן אמרתי 'אז מה, זהו? אין יותר במה?' אחרי שהסרטן התגלה זה דחף אותי לחזור לבמה".
זה עושה משהו אחר להופיע במקום שגדלת בו?
"אני חוזר לבמה הראשונה שעליה עליתי. יש משהו במיוחד נוכח הנסיבות. סגירת מעגלים. 'לחזור למקום הפשע'. המחשבה לחזור לבמה הזו מאוד מרגשת אותי למרות שהופעתי הרבה בארץ ובעולם. יש משהו במקום הספציפי הזה, סוג של התרגשות אחרת שאני שמח בה.
באיזה מקום אני מרגיש שכל החיים שלי הם סוג של התמודדות, זו התמודדות שגוף אומנותי שורד בארץ כל כך הרבה שנים ואני בוחר בהתמודדות הזו. על ההתמודדות הזו נוספה ההתמודדות הבריאותית. זה לא היה קורה בלי הרבה מאוד אנשים ששותפים בדרך הזו הולכים בדרך הזו, זו לא דרך פרטית. אני מזמין את הקהל 'בואו תצטרפו לדרך, גם אם להרף עין'. אני אשמח שאנשים יבואו לרגע אחד של הקשבה והרהור וגם חוויה סופר אנרגטית ומשמחת. כנגד כל הסיכויים זו בחירה בשמחה, ביצירה, בעשייה, בריקוד".
