זה לא מובן מאליו שב-11 ימי מבצע "שומר החומות" העבודה ברפתות הנגב נמשכה כסדרה: גם כאשר פצמ"רים נפלו מסביב, החליבות בוצעו בזמן, מובילי החלב הגיעו גם בימי שיא הלחימה והרפתנים עבדו מתוך תחושה – כי כאן זה הבית ובית לא עוזבים, במיוחד כשקשה ומאתגר. שוחחנו עם רפתנים ותיקים בנגב ושמענו על תחושתיהם בימים אלה
זה לא מובן מאליו שכל ימי מבצע "שומר החומות" לא היו חסרים מוצרי חלב במדפים רפתות בנגב תחת אש, כפי ששאר ענפי החקלאות המשיכו לתפקד – בין אם הם בעוטף עזה או צמודי גדר בגבול הלבנון.
רפתני העוטף – ולצורך העניין רפתני הנגב, המשיכו בעבודתם, גם כאשר הרקטות נפלו בקרבת מקום ובתוך רפתות ויונקיות. פינוי החלב נעשה באופן מסודר – תחת אזעקות. רפתנים רצו לממ"דים, לפעמים כמה פעמים בשעה – כי העבודה חייבת להימשך.
חלק לא מבוטל מחקלאות ישראל נמצא בעוטף עזה – מגידולי ירקות, דרך לולים, רפתות ודירים. בדיוק כמו עמיתיהם בקו העימות, החקלאים בכלל והרפתנים בפרט, עובדים כרגיל, בין אם מדובר בימי מגפה, סערה או מתיחות ביטחונית. בצפון, חקלאים מעבדים את החלקות כשמולם, מהעבר השני של הגדר, אנשי חיזבאללה.
בדרום, ביישובי העוטף, עבודת החקלאים נערכת לא אחת תחת אש והמציאות הביטחונית כוללת, לא פעם, גם בלוני נפץ ותבערה. עם זאת, במשקים העבודה לא נפסקה. אין להם את הלוקסוס הזה, במיוחד כשמדובר במשק החי.
במהלך מבצע שומר החומות, ובימים שקדמו לה, יישובי עוטף עזה ספגו גם ירי רקטות וגם בלוני תבערה ונפץ. המבצע נמשך 11 יום, עד להפסקת האש שנכנסה לתוקפה ב-21 במאי, בשעה 02:00 בלילה. גם דקות לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, המשיכו ארגוני הטרור לטווח את יישובי ומשקי העוטף.
במהלך המבצע, ארגוני הטרור ברצועת עזה שיגרו יותר מ-4,360 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, מרביתן לעבר עוטף עזה, אשקלון, אשדוד, נתיבות ובאר שבע.
במשק החי אי אפשר לסגור את העסק – רפתות בנגב תחת אש
"במשק החי אתה לא יכול סגור את העסק, זו עבודה 24 שעות ביום, 7 בימים בשבוע", מספר ראובן הייניק, מנהל רפת כיסופים, אחת הרפתות שנפגעו מנפילת רקטה. "גם תחת אש, העבודה נמשכת ולכל היותר, יהיו פעולות שתוכל מעט לדחות, אבל העבודה חייבת להתבצע, אם זה להאכיל את הפרות או לטפל ביונקים".
רפת הקיבוץ חטפה פגיעה ישירה, פרות מתו מפגיעת רסיסי רקטה. "הרסיסים פגעו באבוס, בעת שהפרות אכלו", מסביר ראובן. "זאת המציאות שבה אנחנו חיים."
"ליד מכון החליבה יש ממ"ד ואנחנו רצים לשם כשיש אזעקות. אנחנו חיים שנים במציאות הזו, כל יישובי העוטף, אך מצד שני, הרפת היא חלק מהווי המקום ולא ניתן להעביר אותה לשום מקום אחר. אין שום מחשבה לעזוב – לא את האיזור ולא את הענף".
ראובן מנהל את הרפת משנת 2006. במקור הוא מאשקלון וניהל את הרפת של בית הספר כפר סילבר. "אני מניח שתהיה לנו תקופת רגיעה, אך אני לא יכול להגיד כמה זמן היא תמשך."
"ככל הנראה, הצד השני הוא זה שיחליט, אם ומתי, לחדש את האש. גם בזמן הלחימה, החלב שווק לתנובה. אני חושב שמגיע להם שאפו גדול שבאו לקחת חלב גם כאשר ירו רקטות. זה לא מובן מאליו".
ברפת אורים אין מיגון, אז עובדים ורצים לממ"ד
גם ברפת קיבוץ אורים הרגישו היטב את ימי הלחימה. מנהלת הרפת, טלי מדינה: "בגלל שאנחנו מעל 7 קילומטרים מקו הגבול, אין לנו מיגון בבתים. אנחנו עובדים גם כשקשה, זה חלק מהמחויבות להיות רפתן. עובדים גם כשמפחיד וכשכואב."
"יש עובד ברפת, תושב רהט, הוא נורא חשש להגיע אלינו. הוא צריך לעשות את הדרך, העוברת דרך צומת גילת, פטיש ומסלול וגם הייתה המתיחות בין ערבים ליהודים."
"הוא מאוד חשש לבוא, אך אזר אומץ והגיע. חמישה מהעובדים, כולל אני, הורים לילדים קטנים. הייתי צריכה לעשות תורנויות עם בעלי, כי לא היו מסגרות לילדים. בכלל, עברנו שנה לא קלה: קודם הקורונה והדאגה שאיש לא יחלה וימי לחימה, שבהם כל העובדים התייצבו לעבודה."
"גם החליבה נעשתה כסדרה, 3 פעמים ביום ותנובה הגיעו לאסוף את החלב, גם כשהיו אזעקות. באחד הימים רקטה פגעה בקו חשמל והיה חשש שהקירור לא יעבוד וביקשתי שיבואו לקחת את החלב מוקדם יותר, ביום שבו היו אזעקות מרובות."
"למרבה המזל, התקלה תוקנה כעבור 40 דקות והחלב לא נפגע". "מצבנו עוד היה יחסית טוב. במשקים אחרים, צמודי גדר, העבודה הייתה ממש תחת אש".
ברפת צאלים מצדיעים לרפתני העוטף
הגר קוך, מנהלת רפת צאלים, חוותה גם היא אזעקות בסבב הנוכחי, אחרי שארגוני הטרור הרחיבו מאוד את מעגל הירי. גם בצאלים הושמעה האזעקה לא מעט פעמים בסבב הנוכחי. "אבל ליבי עם רפתני העוטף. כשזה נוגע לאזעקות, אנחנו קטנים. פה לא היו אזעקות רבות. במשק החי אין דבר כזה לנטוש משמרת"
"יש לך 300 חולבות ומכסה של 4 מיליוני ליטר חלב לשנה וזו אחריות. גם בזמן הקורונה המשכנו לעבוד. את בעלי החיים לא מעניינת לא מלחמה ולא מחלה. העבודה תמיד נמשכת. אין לנו פה עובדים זרים, כולם ישראלים, בהם 4 חברי קיבוץ."
"יש לי שותפה לניהול, בלהה כסלו, בת 72, מתייצבת לעבודה מידי יום, עושה את חליבת הבוקר והעבודה פה היא מסביב לשעון. אני עצמי עובדת ברפת הקיבוץ, רפת ותיקה שפועלת משנות החמישים, מזה 30 שנה, עם הפסקה לשירות חובה ולאוניברסיטה. למרות העבודה הקשה, אנחנו מצליחים לשמור על צוות עובדים קבוע. חשובה לנו מאוד העבודה, זו אחריות גדולה".
רפתות בנגב תחת אש | צילום: דני בלר
