רתם סלע מקיבוץ נען הוא אדם לא נכה שמאמן ספורטאים פאראלימפים. איך הוא יודע מה היכולות שלהם ומה הם מרגישים? למה כמעט לא משדרים משחקים פאראלימפים? מאמן נחמד אבל קשוח
השאלה הראשונה והמתבקשת שאני שואל את רתם סלע, חבר קיבוץ נען, היא איך זה להסתובב עם שם של מנחת הטלוויזיה, הדוגמנית, השחקנית והפרזנטורית המוכרת ביותר במדינה, ואילו תגובות הוא מקבל כשהוא מציין את שמו.
"זה משהו שחוזר על עצמו כמעט בכל מקום שבו אני אומר או כותב את שמי", הוא אומר, "אם זה הזמנה באינטרנט, אם זה הזמנה בבית קפה, מוסך או רופא שיניים."
"אה, אתה רותם סלע. זה כבר לא מוזר לי לשמוע את זה. זה כבר נהיה משהו שבשגרה. ברור לי שתהיה תגובה כשאני אציג את השם שלי". יש הרבה דברים שונים ביניהם, אחד מהם הוא שהיא כותבת את שמה, רותם, בכתיב מלא, ואילו הוא מסתפק בכתיב חסר וכותב רתם סלע.
רתם סלע קיבוץ נען, מאמן טניס
אחרי שסגרנו את הפינה הזו, אפשר להתחיל לעסוק בנושא שלשמו התכנסנו: מקצועו של סלע (48) המשמש מאמן טניס של אנשים עם מוגבלויות ועם צרכים מיוחדים. הוא דור שלישי בנען, גרוש, אב אוהב ומסור לנטע (17), ומעין (14).
"כשגדלתי בקיבוץ לא הייתי תלמיד מצטיין", הוא מספר בפתיחות, "אבל הייתי ספורטאי והקטע החברתי היה מאוד חזק אצלי. בעברי הייתי שחקן טניס בנוער, ואחרי שירות צבאי בתותחנים החלטתי ללמוד להיות מאמן טניס."
"בשנת 2000 עשיתי קורס מאמני טניס במכון וינגייט. אחרי הקורס התחלתי לאמן באשדוד, במרכז טניס ביפו וגם בשלוחה של המועצה האזורית גזר."
"עשיתי את זה במשך שנתיים, והרגשתי שאני רוצה לעשות משהו שהוא מעבר לאימון ילדים ובני נוער. ראיתי שיש בווינגייט קורס של פעילות גופנית לאנשים עם צרכים מיוחדים, והלכתי ללמוד בקורס הזה. ככה לאט לאט נחשפתי לעולם הזה".
לאחר סיום הקורס נשלח סלע, כמי שבא מעולם הטניס, לעשות סטז' במרכז ספיבק ברמת גן המשמש כמועדון לעמותת אילן.
במרכז ספיבק מתאמנים נכים רבים, בין היתר, גם במשחק טניס על כיסאות גלגלים. "התאהבתי", הוא אומר, "פתאום ראיתי אנשים שמתמודדים עם המקום שהכי קשה להם שזה הגוף שלהם. אנשים שהולכים לעשות שם ספורט ולשחק טניס."
"זה נורא עניין אותי ואתגר אותי. עשיתי סטז' אצל מאמן הטניס בספיבק רמת גן, וכשהוא עזב ועבר לבית הלוחם הציעו לי להחליף אותו. זה מאוד החמיא לי."
"התחלתי לאמן שם, והמשכתי הלאה. הייתי במשך שלוש שנים מאמן נבחרת ישראל, שזכינו איתה ב-2003 באליפות העולם בניו זילנד. אחרי זה לקחתי שני ספורטאים להריץ אותם לאולימפיאדת אתונה ב-2004, ורק אחד מהם, שרגא ויינברג, הצליח להגיע לשם. לפני שהגענו לאתונה הייתי אתו בכמה טורנירים, ובאתונה הפסדנו ברבע הגמר."
"זה היה מאוד מהנה ומאתגר, ונחשפתי לעולם שעד אז לא היה חלק מהחיים שלי. כשראיתי את המאמץ שמשקיעים הספורטאים עם המוגבלויות, זה נתן לי המון כוח".
החברים בקיבוץ נען מודעים לעיסוק שלך?
"חלקם יודעים. בעיקר אלו שעוסקים בספורט".
לשחק טניס על כיסא גלגלים
כיום עיקר עבודתו של סלע היא אימון טניס על כיסאות גלגלים בבית הלוחם בתל אביב, וחלק קטן יותר הוא אימון ילדים ונערים הנמצאים על הרצף האוטיסטי.
הוא גם הקים את ליגת הכדורשת של המועצה האזורית גזר, מאמן מספר קבוצות וגם שופט כדורשת. לאולימפיאדת טוקיו הוא יצא כמאמן של שחקן הטניס הפאראלימפי יוסי סעדון (49) שהפסיד בסיבוב הראשון.
"לפני שנה קיבלתי טלפון מההתאחדות לספורט נכים", הוא מספר, "והם ביקשו ממני להביא את יוסי סעדון לטוקיו 2020. האתגר הזה מצא חן בעיניי, אחרי הרבה שנים של הפסקה מאולימפיאדות."
"יוסי הפסיד בטוקיו בסיבוב הראשון בגלל הגרלה מאוד קשה, ועכשיו אנחנו עובדים להגיע לאולימפיאדת פריז ב-2024. הוא הבין שהוא צריך לקחת את האימונים מאוד ברצינות, ויש לו הרבה מוטיבציה. בשנה האחרונה אני מאמן אותו ארבע-חמש פעמים בשבוע בבית הלוחם בתל אביב, ומעבר לזה אני מאמן עוד שחקנים".
איך אתה יודע מה היכולות של המתאמנים שלך כשאתה לא נכה?
"בתחילת אימון אני עורך תשאול כמו שעושה רופא. המתאמן אצלי מסביר לי את המגבלה שלו, ואיפה הוא מתפקד או לא מתפקד. לפי זה אנחנו מתקדמים. בטניס על כיסאות גלגלים יש שתי דרגות נכות, אחת קלה ואחת יותר קשה. אני עובד עם אלו שהם בדרגה הקשה יותר, וביניהם יוסי סעדון".
אתה בעצמך התנסית בלשחק עם כיסא גלגלים?
"כן. אני משחק הרבה על כיסא גלגלים, כדי להבין את התנועה של השחקנים. בטניס רגיל רצים לקראת הכדור, וכאן צריך להניע את הכיסא. אני למדתי את התנועה של הכיסא, ואני מתרגל את עצמי כל הזמן. לפעמים אני עושה עם יוסי משחקי אימון, כשאני משחק מולו על כיסא".
יחס מפלה בתקשורת
אני פוגש את סלע בביתו בקיבוץ נען. בית צנוע בלב הקיבוץ. אנחנו יושבים על הדק שבכניסה, דק בצבע ירוק בהיר, שעליו ניצבים שולחן וכיסאות, ולידם שני פסלי צבים גדולים בצבעי ירוק ותכלת.
בגינה נמצאים כמה פסלי גמדים, ועל עץ הלימון שמולם תלויות מחרוזות צבעוניות. השכנה בדירה הצמודה לשלו סיפרה לי שהוא איש מאוד נחמד, מה שמוביל אותי לשאלה האם זו תכונה טובה למאמן או שהוא צריך דווקא לגלות קשיחות.
"אני אדם שכל חייו עסוק בנתינה", אומר סלע, "מאוד חשוב לי כל הזמן לתת לחברה. המפגש שלי עם האנשים בעלי המוגבלויות, שיקף לי שהחיים שלי די נוחים."
"כשאני מאמן אדם שהרבה יותר קשה לו אני בהחלט מסביר פנים, מאוד נעים ומאוד חברי, אבל הוא יודע שכשאנחנו עובדים אני מתייחס לזה ברצינות. אנחנו מציבים מטרות, בונים תוכנית עבודה, ואנחנו צריכים לעמוד ביעדים שהצבנו."
"יוסי סעדון מדורג היום 18 בעולם, והמטרה שלנו לסוף 2022 היא שהוא יהיה בין עשרת הטובים בעולם. בשביל שזהה יקרה הוא צריך לעבוד מאוד קשה, ואני לא מוותר לו בכלל".
אתה יכול להציג דוגמה שמראה את התהליך שעוברים אנשים שמתאמנים אצלך?
"כן. באה אליי בחורה שנפגעה ברגל בתאונה שהייתה לה בצבא. היא הייתה שחקנית טניס בצעירותה, ופתאום היא צריכה לשחק כשהיא יושבת על כיסא גלגלים. לאדם שהיה בריא זה לא קל להתרגל לשבת על כיסא בגובה של 80 ס"מ, ולהרגיש שהוא מוגבל בתנועות שלו."
"מצד שני, היא צריכה לבחור אם היא רוצה לעסוק בספורט, שייתן לה ערך מוסף מעבר ללימודים ולעבודה, זה אומר שהיא צריכה להתרגל לשחק ישובה על כיסא.
"כשהיא מבינה ומקבלת את זה, היא עוברת תהליך הדרגתי תוך כדי האימונים אצלי. אני יוצר איתה את הקשר ואת האמון והחברות בינינו, ואז מפעם בשבוע זה עובר לפעמיים בשבוע."
"מי שרוצה להגיע לרמה יותר מקצוענית ומתקדמת, בא להתאמן שלוש וגם ארבע פעמים בשבוע. זה מאד אינדיבידואלי".
אחד הדברים המקוממים את סלע הוא היחס המפלה שמקבלים בתקשורת ספורטאים נכים לעומת עמיתיהם הבריאים, גם כאשר הראשונים מביאים שלל מדליות במשחקים הפאראלימפיים לעומת היבול הדל של הספורטאים האולימפיים.
"הדברים האלו ממש בוערים בי", הוא מציין, "אי אפשר להשוות בכלל את הסיקור של הספורטאים האולימפיים, לזה של הספורטאים הפאראלימפיים. כולם מתחברים ללינור אשרם, וגם אני איחלתי לה הצלחה, אבל בתחושה שלי אנחנו תמיד בכמה דרגות נמוכים יותר בסיקור בתקשורת."
"כשהיינו בטוקיו היו כמה שידורים של גמרים במקצועות שונים, אבל זה רק טיפה בים כשמשדרי הספורט נמשכים כל יום משעה 14:00 ועד 23:30 ולספורט הפאראלימפי אין שם אף אזכור."
אף פעם לא הזמינו אותי כמאמן של טניסאים מקצועיים לאולפן שידורי ספורט, אף פעם לא שאלו אותנו ולא התעניינו, אף פעם לא חיכו לנו בשדה התעופה כשחזרנו מתחרויות עם הישגים מרשימים. זה בהחלט מקומם."
"מה שמאפיין היום את החברה הישראלית זו התרבות האמריקאית, הכסף הגדול, הנוצץ. לכן משדרים כל הזמן כדורגל, ובזמן האולימפיאדה קצת אתלטיקה, אבל לא מתייחסים לספורטאים עם מוגבלויות. בנושא הזה לתקשורת יש הרבה מה להתקדם".
המסר של סלע לצעירים הוא להאמין בעצמם. "בילדות שלי הלימודים לא היו הצד החזק אצלי", הוא חוזר ואומר, "אבל ההורים שלי נתנו לי כל הזמן תחושה שאני מסוגל ויכול. הם אמרו לי לקחת משהו שאני טוב בו, וזה הספורט, ושם לנסות להתפתח.
המסר שלי לנערים ולאנשים צעירים הוא שלא יוותרו לעצמם, שיאמינו בעצמם, וימצאו את הנישה שנכונה ומתאימה להם, ושם יתמידו וילכו עם זה, כי אם אתה מתמיד ועושה משהו שאתה מאוד אוהב אותו, אתה בסוף בא על שכרך."
"זה מאוד חשוב להאמין בעצמך. ההורים שלי מאוד האמינו בי, ואילו מערכת החינוך בנען פחות האמינה בי. זה שהמשפחה שלי הייתה מאוד חזקה נתן לי הרבה כוחות, וזה גם משהו שאני מעביר לילדים שלי."
"אני אומר להם שאיפה שקצת קשה לנו אבל חשוב לנו לעשות ולהצליח, צריך להרים את הראש, להתמודד, לא לוותר, וגם לדעת לבקש עזרה. אדם נכה צריך עזרה בספורט, וכל אחד מאיתנו צריך עזרה בצורה כזו או אחרת. לכן לא צריך להתבייש לבקש עזרה. צריך להרגיש בנוח, להיות שלם עם עצמך, להאמין בעצמך, ואיפה שקשה לדעת לקבל עזרה".
מה אתה מציע לאדם עם צרכים מיוחדים או שהפך לנכה ורוצה לעסוק בספורט?
"קודם כל, אדם שהפך לנכה צריך להבין שמה שהיה פעם כבר לא יהיה. אדם כזה או ילד שנולד עם שיתוק מוחין או עם פגם מולד ורוצה לעסוק בספורט, צריך להבין שהספורט שלו יהיה בצורה אחרת והוא צריך לבדוק מה מתאים לו מבחינת האפשרויות שלו."
"זה מאוד אינדיבידואלי, מה נכון לכל אחד. יש כאלו שאוהבים לשחק במשחק קבוצתי ונמשכים לכדורסל, ויש כאלו שמעדיפים ספורט אישי והולכים לשחייה, לטניס או לטניס שולחן."
"כל אחד והסיפור שלו. מי שעוסק בספורט מקבל כלים לחיים עם ערך מוסף. מעבר לפעילות הגופנית, זה נותן הרבה לנפש. זה נותן לך להרגיש שאתה שווה, זה נותן לך להרגיש שאתה עושה משהו בשביל הבריאות הפיזית והנפשית שלך, והדברים האלו הם מאוד חשובים".
רתם סלע קיבוץ נען | תמונות: אלבום פרטי
