בישובים רבים מועסקים נותני שירות ("עובדים") במגוון מקצועות והתשלום בעד שירותים אלה מתבצע כנגד חשבונית אותה מגיש נותן השירות. על מקצועות אלה נמנים בין היתר שומרים, גננים, עובדי ניקיון, מנהלי חשבונות ואף מזכירי ישובים וכד'.
לא אחת עם תום הקשר בין הצדדים מוגשת תביעה מטעם נותן השירות להכרה במעמדו כ"עובד" ולא כ"עובד חופשי" (פרילנסר). משמעותה של הכרה זו הוא חיוב הישוב בתשלום זכויות בהם (ולא רק) פנסיה, פיצויי פיטורים, חופשה והבראה.
בבית הדין בבאר שבע[1] ניתן לאחרונה פס"ד שעסק בתביעתו של נותן שירותים כנגד האגודה החקלאית (להלן "המושב") וכנגד הוועד המקומי (המוניציפאלי).
התובע הועסק על ידי המושב כעובד שכיר עד שנת 2012. מאז ספטמבר 2012 ועד ינואר 2019 שולמה התמורה עבור שירותיו כנגד חשבוניות אותן הגיש למושב ולוועד המקומי.
אגב יצוין כי בין התובע לוועד המקומי התנהל קודם לתביעה זו הליך משפטי שאף הגיע לדיון בבית הדין הארצי לעבודה שם הגיעו הצדדים להסכמות.
מכל מקום בתביעתו זו שהוגשה בספטמבר 2019 עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים, פנסיה, פדיון חופשה ורכיבים שונים מכוח צו ההרחבה בחקלאות סה"כ תבע התובע סכום של כ-195,000 ₪.
הפן המשפטי – על קצה המזלג
הלכה היא כי בית הדין בבואו לקבוע אם מדובר בנותן שירות או בעובד על כל המשתמע מכך נצרך למספר מבחנים על מנת לקבוע האם צורת ההתקשרות הפורמלית, קרי תשלום כנגד חשבונית מס, תואמת לצורת ההעסקה והקשר האמיתי בין הצדדים. ככלל נפסק כי עצם תשלום כנגד חשבונית אינו ערובה לכך שמגיש החשבונית אינו מוגדר כעובד על כל המשתמע מכך.
ברשימת המבחנים לקביעת יחסי העבודה נבדקת בין היתר מהותה של העבודה, האם היא בליבת עסקו של מקבל השירות, ככל שמתברר שהשירות הינו שירות צדדי ולא בליבת עיסוקו של מקום העבודה תטה הכף לקבוע שמדובר בנותן שירות ולא בעובד, עוד נבחן משקלו של השירות שניתן, האם צדדי או עיקרי אצל נותנו. נבדק האם נותן השירות מחויב אישית לבצע את העבודה. האם יש פיקוח על שעות העבודה, האם יש חובת דיווח ואופי הדיווחים. נבדק בבעלות מי כלי העבודה בהם נעשית העבודה. וכן, יש גם התחשבות באופן התשלום עבור העבודה (בתלוש או כנגד חשבונית), בהסכמות הצדדים והבנתם את משמעות צורת ההתקשרות.
מן הכלל אל הפרט:
התובע טיפל עבור המושב במערכת המים הכללית וכן תחזק את כרם הזיתים של המושב. עבור הוועד המקומי ביצע התובע עבודות ניקיון במבני ציבור.
במסגרת ההליך מול המושב התברר כי תחזוקת מערכת המים לא נגעה בהכרח לתחום החקלאות אלא כללה גם את הצריכה הביתית. אשר לתחזוקת כרם הזיתים שהוא אכן בליבת עיסוקו של המושב – עבודות בחקלאות – שם נמצא כי התובע הפעיל אחרים בעבודות התחזוקה בהם ילדיו ופועלים חיצוניים. כמו כן השתמש בטרקטור ובכלים פרטיים שלו. התברר כי התובע מחזיק בכרם זיתים גדול משל עצמו וניתן לראותו כמי שנתן את שירותיו למושב באחזקת כרם הזיתים שלו.
עיקר טענת התובע כלפי הוועד המקומי היתה שלא הומצא לו הסכם מפורט בדבר תנאי העסקתו. התביעה נגד הוועד המקומי נדחתה משהתברר כי בין הצדדים התנהל הליך קודם בגין זכויותיו של התובע הליך שהסתיים בפשרה שבמסגרתה סוכם על תשלום בסך 86,000 ₪ לתובע.
בסיכומו של דבר נפסק שהתובע היה מודע לאפשרויות ההעסקה השונות והוא זה שבחר להיות מועסק בדרך בה הועסק. לאור המבחנים, משהתברר כי העבודות שביצע התובע לא היו בליבת העשייה של הנתבעות ולאור העובדה כי הוא זה שקבע את סדרי ושעות עבודתו, ניהל במקביל עסק עצמאי ולאור העובדה שלביצוע מטלותיו העסיק גם אחרים ואף השתמש בכלים וציוד שלו לפיכך נדחתה תביעתו של התובע להכרה בו כ"עובד".
לאור דחיית התביעה במלואה חויב התובע בתשלום בסך 15,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות.
האמור לעיל אינו תחליף ליעוץ משפטי
[1] סע"ש 1317-09-19 ציון אברהמי נ' שפיר – מושב עובדים להתיישנות חקלאית בע"מ, ועד מקומי שפיר
