הבומים מעזה מגיעים אלינו ראשונים, אבל לא הבכי, הדם והצעקות
*תמונה ראשית: צילום מצומת המזלג. אם מתאמצים אפשר לראות את הים
נסעתי בשדות. אמרתי במחסום שאני מהקיבוץ ונוסעת לבית הקברות (קצת בילפתי) והמשכתי לשדות. כולם עושים את זה, אם הם עושים. לא תמיד רוצים.
לא יום יפה במיוחד, למרות שאביב, בקיבוץ העצים פורחים בפריחה ורודה וסגולה, והשדות בצבע ירוק של כמעט קש. מהבית שלי מריחים מהפרדס את פריחת ההדרים. אביך. הרחוקים וגם קצת הקרובים הם צלליות מאובקות. מחר-מוחרתיים יהיה אולי בהיר יותר, בטח חם מנשוא. סתם התגעגעתי לשדות בהם היינו הולכים, עם ובלי הכלב.
מצומת המזלג רואים למרחקים. ממערב את הים, ודרומה עד העין של סאורון, עין האש ליד שדה בוקר. בערב מרמזים אורות ממרחק לא ידוע ומכיוון לא צפוי על בסיסים שנולדו בן לילה. בלילה, טוב ששאלתם – הפגזות. נכבשנו.
אנחנו בתהומות
מה אני אגיד לכם? כבר היה טור פרידה, והינה שוב אני, המזגזגת. אפשר אולי להגיד שהמניע לחזרה הוא שאנחנו במלחמה אחרת. מלחמה נפרדת מהשביעי, על נקמותיו ואיומיו, ונפרדת עוד יותר משפיות הרצון לחיי שלווה, מהמוסר.
בקרוב תהפוך המלחמה לאוטונומית לגמרי מכל אירוע שקדם לה. מלחמת הגרילה של בני גדעון שיצאו, לוגמי מים בכפותיהם, היישר מהתנ״ך, נישאים על מרכבות F-16 ו-F-35. מלחמה, שנפתחת לרוב באישון לילה ומפתיעה בעיקר פליטים מפוחדים באוהלים. פצועיהם ומתיהם נספרים במאות, אך לא באנשים – זקנים, נשים, ילדים או תינוקות.
החיילים שלנו מתמרנים בה אי שם, כי אם זה כאן קשה לסבול, ולא ניתן לתאר את מעשיהם במילה ברורה. אז הם מתמרנים – אוכלוסייה מורעבת וצמאה ללא תשתיות ביוב ובריאות, מתמרנים לכאורה צוותי רפואה לתוככי גבעת חול או שתיים שבראשן הוצבה צ׳קלקה. ויתמרנו בתחושת שליחות ריכוז ופינוי אוכלוסייה בת שני מיליונים לשטח זעיר ובלתי סביר. הגענו נמוך, אנחנו בתהומות, ואף אחת כבר לא מתפלאת שאפשר לרדת לנמוך בהרבה. התהומות, מסתבר, אין להן קצה.
ובקיבוץ מה יודעים? ובארץ מה?
נכון שהבומים מגיעים אלינו ראשונים, אבל לא הבכי, הדם והצעקות. יש לנו יומיום לקום אליו, והוא חזק מסדיני נייר וממסך מוכתמי מילים שלא מתארים מציאות, אלא הזיה שנקלענו אליה.
כאן השמש זורחת, ועצים מיובאים, פלאי הגלובליזציה, פורחים.
יום הזיכרון בבארי: רסיסי היום ההוא
יום הזיכרון בבארי. בית הקברות. הרוח מסיעה אבק ולא רואים למרחקים. יום של תוספת אֵבֶל על היומיומי, במדינה שעדיין לא ציינה למעננו אבל, כדי שתוכל להמשיך הלאה במפרשי גבורה וללא שמץ אחריות. בכניסה מחלקים זרי פרחים, שהחוק הבלתי כתוב אומר שהם בשביל נרצחי השבעה. והמשפחות מתגודדות סביב הקברים.
הרוח מכה ומעכירה את היום. מה ניקית את הבית, מה השקית את הדשא?
צפירה ויזכור. נציג צה״ל קורא קינה ונקם מהתנ״ך. הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה.
מעבר לאבק נראים גגות הרעפים האדומים של שכונת הכרם שנחרבה, ועזה הבלתי נראית ביום כזה גם היא מציצה.
מניחים זרים. פעם היו מספרים את קורות החיים של הנפטרים. עכשיו קוראים רק שמות וגילים.
התקבצנו כאן כי המדינה אמרה "עכשיו זוכרים", למרות שהיא לא רוצה לזכור הקשרים.
ואנחנו משלימים בזיכרוננו את רסיסי היום ההוא, את רגעיהם האחרונים שאספנו בדמי עמל של חברינו, שכנינו ובני משפחותינו.
כולם משתווים תחת האדמה. מה שהיו ומה שלא הספיקו, וכמה. מה שחשבו ועשו. לאן כיוונו עד שנעצרו פתאום.
שרים שיר רך, והחום שמצטבר במהירות מייבש את הדמעות בתוך העיניים.
כבר בקושי עומדים מול הרוח. מזג האוויר מצטרף באלימות לאירוע, אולי הוא, שנגרם על ידי אנשים, גרם אותו. אחר כך ראיתי בכיכר מול סעד שריפה של להבות מאבדות רסן. בנתיב צפונה היה עומס תנועה חריג, של החוזרים מטקסי יום הזיכרון. יום פסיכי, וברדיו מדברים על שריפה בהרי ירושלים.
רציתי לחשוב שבערב יישבר החמסין, אבל התחושה הפנימית הרעה התגברה והלכה. אולי זו השריטה, אבל ההרגשה הייתה כמו בשביעי כשרצנו לממ״ד – שהפעם זה לא ייגמר בזמן קצר, לא ביום אחד, ודאי לא בחמש דקות.
בבית מול הטלוויזיה, שידר החלון עולם שהשתגע, ואני צפיתי עם כולם במסכים איך, בסמליות שגם ברווז אילם, עיוור וחירש לא יכול לפספס – נשרף לעד הקשר בין יום העצמאות ליום הזיכרון.
"בלב בארי"
קהילת בארי קיימה אירוע הוקרה למשפחות החללים שנפלו על הגנת הקיבוץ
ביום שישי האחרון התקיים טקס הוקרה לזכר 33 החיילים, השוטרים, אנשי מערכת הביטחון וחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ שנפלו בו בימי הלחימה של 7 באוקטובר ואחריו. הטקס הוא חלק מיוזמת הקיבוץ הנקראת ״בלב בארי״, שנועדה להוקיר את הנופלים שהגיעו להגן על חברי הקיבוץ מפני מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר. בטקס השתתפו רבות ממשפחות הנופלים וכן חברי קיבוץ.
בין השאר נשאו דברים: עפרה לקס, אמו של נווה לקס, לוחם סיירת מטכ"ל שנפל על הגנת בארי, סיגל קראוניק, אלמנתו של אריק קראוניק, רבש"צ בארי, עובדיה נפתילייב, אחיו של בוריס דנילוב מכח מתפ"א והאלוף במיל' מיקי אדלשטיין, מנהל תחקיר צה"ל לקרבות בבארי.
