"ניסע לדובאי", סיפורו האישי של אודי בן סעדיה, בן אשדות יעקב מאוחד, על הבחירה להסיע חולים פלסטינים ממעברי הגבול לבתי חולים בארץ. גם אחרי 7 באוקטובר
אודי בן סעדיה, מתוך האנתולוגיה "במקום להתפכח" (הוצאת פטל, אתר עברית)
*תמונה ראשית: אודי בן סעדיה. "אחרי שקרה מה שקרה ב-7 באוקטובר הפסקתי להסיע במשך חודש וחצי ואחר כך חזרתי. צילום: רן ברנר
רגע לפני ששמש אכזרית עולה ושולחת את טפריה החדים מעל מודיעין עלית, ורגע אחרי שדודו טסה, ברדיו, גומר לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה, באסם ואשתו נכנסים למכונית.
זה יום ראשון מוקדם יחסית. השבוע רק התחיל. הם מיריחו והם יצאו בארבע וחצי בבוקר ולקחו מונית עד לניעלין. משם אני אוסף אותם. צפויים לאישה, נאג'וואה נג'ום, בת 32, חמישה ימי טיפול בתל השומר (חמישה חומשי תורה, ארבע אימהות, שלושה אבות, שני לוחות הברית, אחד אלוהינו, שבשמיים ובארץ). יש להם ארבעה ילדים בבית ובבוקר בסאם ארז לכל אחד מהם תיק ואמר להם: תסתדרו. זה מה שיש. עכשיו אני נוסע לטפל באימא שלכם ושכל העולם יישרף.
כבר שלוש שנים אני מסיע חולים פלסטינים ממעברי הגבול לבתי החולים בארץ. רוב הזמן לבית החולים שיבא בתל השומר.
אחרי שקרה מה שקרה ב-7 באוקטובר הפסקתי להסיע במשך חודש וחצי ואחר כך חזרתי.
שואלים אותי אם התפכחתי וליתר בטחון, לפני שאני עונה, אני מציץ שוב במילון וקורא:
התפכחות, לטענת המילון, היא התאוששות משכרות או מערפול חושים, אבל אני לא זוכר שהייתי שיכור. אני ילד תנובה מהקיבוץ. אף פעם כמעט לא שתיתי לשוכרה וגם לא עשיתי סמים (נניח).
כן. 7 באוקטובר היה מכה קשה – בכנף. בזרוע. בלב. בצוואר. בשפתיים. כל מי שמאחורי הוא העומד.
מחבלים פרצו לבית של חבר שלי אשל בקיבוץ בארי ותוך שעה אשתו נרצחה. הבת שלו כרמל נחטפה ונרצחה 11 חודשים אחרי זה. אלה לא דברים שאפשר לעבור עליהם לסדר היום. קשה לנשום. הכאב מערפל לך לפעמים את המחשבות. לא צריך להיות שיכור או להתפכח בשביל להרגיש את זה.
להמשיך לתת אמון או לא, זאת השאלה
להמשיך לתת אמון או לא – זאת שאלה שאני ממשיך לשאול לפחות פעם בשבוע כשאני לוקח חולים מאחד ממעברי הגבול.
ואלה לא אנשים אנונימיים, אלא אנשים שאת חלקם אני מכיר, לפחות באופן קטוע וחלקי.
הינה למשל מחמוד הרשא מרמאללה, שאותו ואת אשתו טהני ואת הבן הקטן שלהם זאכריה הסעתי לשיבא במשך תקופה ארוכה.
מחמוד הוא מנהל הכספים של בית החולים של אוניברסיטת אל נגאח בשכם. בחור צעיר ודעתן שלא פוחד להגיד את דעתו באנגלית משובחת (ערבית לצערי אני לא דובר).
כל יום הוא בדרכים מרמאללה לשכם ובחזרה ובכל פעם עוצרים אותו ושואלים אותו את אותן שאלות:
איפה אתה עובד? אתה רופא? לא. אז מה אתה? אני חשבונאי. מה? אני מנהל חשבונות.
מחמוד מספר על כל השאלות האלה ומחקה את החיילים בעברית ושנינו מתפוצצים מצחוק. אמרתי לכם – הוא מנהל חשבונות אבל לא עושה חשבון ובכל זאת בכל המצב המדכדך והמדכא הזה יש גם שביב של הומור.
Where all this people come from אני שואל אותו באנגלית החצץ שלי ומתכוון למכוניות הרבות שחוסמות לנו את הדרך מניעלין לכביש 443.
Before Netanyahu prostration
הוא עונה לי
We used to call it the West bank
ושנינו שוב מתפוצצים מצחוק.
הוא בן 35 ויש לו ולטהני שלושה ילדים –
עבדול בן השבע, רסיל בת השש וזאכריה בן השנתיים.
הוא מספר לי שלאחרונה הוא מקבל הרבה הצעות לעבור לדובאי ואני אומר לו:
יאללה מחמוד. חאלאס. באמת נמאס. קח אותי איתך לשם.
אבל לא תמיד זה ככה – זורם וקליל ושומר על הומור למרות כל הכאב מסביב.
לפעמים נכנס למושב הקדמי מישהו עם ריח סיגריות חריף ואנחנו לא מוציאים כמעט
מילה כל הדרך עד לתל השומר.
ויש את זה שצילם כל הדרך במיוחד ליד שדה התעופה בן גוריון, ותכף נשלף מתוכך
כמו אולר משונן קפיץ החשדנות. מה יש לו לצלם כל כך הרבה תמונות?
איזו אינפורמציה אסורה הוא מנסה עכשיו לאסוף?
נחש חוסר האמון והבושה
ויש את השנה הזאת שבה הייתי נוסע כמעט כל שבוע ולוקח חולים ממעבר ארז.
אני זוכר את הפעם הזאת שבה נסעתי ותיק העור שלי היה מונח על הרצפה ליד המושב של הנהג, וראיתי שהוא, הנוסע שהיה איתי, רואה שאני מסתכל בחטף, לראות חלילה שהוא לא מחטט לי שם בתיק וכן – בלי שליטה חוסר האמון שלי כמו ראש של נחש צפע קטן, קפץ מתוכי החוצה והכיש בזריזות את חוש התבונה. אני זוכר שהתביישתי, כלומר שראיתי שהוא ראה. כאילו נחשפתי במערומיי. הייתי אני, נחש חוסר האמון והבושה.
מצד שני גם היום אני לא יכול להיפרד מהתחושה שבזמן שאני וחברי היינו לוקחים חולים מהמעבר לשיבא, הם, ולא חשוב כרגע מה היא הזהות המדויקת של אותם "הם", המשיכו לחפור מנהרות ולתכנן איך טובחים בנו ביום פקודה.
כן. בנו. בכולנו. בלי הבדל צבע או מין או דעה פוליטית.
הינה גם את עודד ליפשיץ זיכרונו לברכה, שהיה מסיע חולים כמוני מהמעבר לבית החולים שיבא.
אז אני חושב שהשאלה הזאת אם ניתן לתת אמון והאם יש סיכוי בכלל לדיאלוג ביננו ובין הפלסטינים היא שאלה שלא נגמרת. היא נמשכת ומתפתלת ומסתבכת בעצם מאז שהייתי ילד, וראיתי מהמרפסת של ההורים בקיבוץ את כדורי הנותבים שעפים מתאופיק לתל קציר, ומאז שאבא של צביקה נהרג ביום הראשון של מלחמת ששת הימים.
ובהרבה מובנים אנחנו, או לפחות אני, עוד שם. צופה על העולם מהמרפסת של הוריי, ששניהם כבר למרבה הכאב והגעגוע כבר לא בין החיים.
והינה גם אני כבר לא איש צעיר. איש בא בימים כמו שנהוג לכתוב בספר הספרים. עוד כמה שנים אולי גם הדרך שלי תסתיים ועדיין אין תשובה שמנקרת באופק –
לתת או לא לתת אמון.
אבל אני ממשיך לנסוע. כל שבוע.
הינה עכשיו כשאנחנו מתקרבים שוב לתל השומר, באסם מוציא את הנייד ועושה לנו סלפי מהיר (איך אומרים סלפי בערבית? אני שואל אותו, והוא עונה לי "סלפי").
איך עושה פרה? איך עושה חתול? כמה שנים עברו מאז שהייתי ילד ולמה כל הזמן אני ממשיך להתגעגע? איך הכאב הזה שב ומכה בי.
זה הזמן לסלוח
אחר כך באסם שולח לי בווטסאפ את השיר "זה הזמן לסלוח" של יואב יצחק, כאילו שהוא קלט משהו אפילו בלי שדיברתי וכאילו שהוא מנסה באיזו דרך לנחם.
בוויקיפדיה אני קורא שכלכלת דובאי צומחת במהירות והתוצר המקומי הגיע ב-2014 ל-107 מיליארד דולר. אז אולי גם אני אברח מכאן יחד עם מחמוד והמשפחה שלו. נבנה לנו על איזה דיונה אוהל עם ארבעה כיווני אוויר.
כי באמת לפעמים נגמר פה האוויר ומחניק וצר ולחוץ והעולם מלא אימה וצער וכעס.
אבל לפי שעה אני ממשיך לנסוע. כשאנחנו מגיעים לשיבא יש ענן גדול שמגיע מכיוון הים ומכסה את השמיים. עץ בוגנוויליה פורח לצד הדרך בצבעים מרהיבים, ולשנייה אחת קצרה יש איזו מתיקות משונה שקמה ועומדת מסביב.
