שולחן עבודה דיגיטלי והשפעת המושב על האמנות 

הצלם אסף אלקלעי מכרם בן זמרה ומעצבת הטקסטיל, נטע גטה הררי מינוב, הם שניים מ-33 אמנים, המציגים את יצירתם בתערוכת "שולחן עבודה" במוזיאון חיפה, מושג שתפס משמעות חדשה בעידן הדיגיטאלי * אלקלעי מציג את יצירתו "4 חיצים", גטה מציגה שלוש יצירות "מפות שולחן" * שניהם משתפים על הקשר העמוק שלהם לשורשי משפחתם במושב ולאדמה  

*תמונה ראשית: האמן אסף אלקלעי המחובר ביצירתו למושב ולאדמה. אלבום משפחתי 

"כשאנחנו אומרים 'אין לי סוללה', 'אין לי קליטה' או 'אני על שקט', אנחנו לא מתכוונים לכך שהגוף הפיזי שלנו לא טעון או אינו קולט, או שאין באפשרותנו להפעיל את מיתרי הקול שלנו," מסביר יובל סער, אוצר תערוכת "שולחן עבודה" על התערוכה. "בשפת היומיום האני הדובר נטמע בתוך הטכנולוגיה וממחיש את אחד המאפיינים הבולטים של המאה ה־21: היעלמות הגבולות בין העולם הפיזי למרחב הדיגיטלי." 

"33 היוצרות והיוצרים המשתתפים בתערוכה 'שולחן עבודה', מגיעים מתחומי האמנות הפלסטית, הצילום, העיצוב, האופנה, האנימציה, האיור והאדריכלות," מסביר סער. "רובם בגילאי 30 פלוס וגדלו אל תוך העידן הדיגיטלי. עבורם שולחן עבודה הוא לא שולחן פיזי, אלא, מושג שקיבל ביטוי וירטואלי לראשונה לפני כ־50 שנה כשהפך לכינוי הרווח לסביבת העבודה הדיגיטלית. במקביל, אובייקטים פיזיים נוספים, כתיקיית קרטון, שפופרת טלפון או בול ומעטפה, החלו לייצג פעולות דיגיטליות, כמו שיחת טלפון או שליחת דוא"ל והתנתקו מהקשרם המקורי. ברבות השנים החל העידן הדיגיטלי לפתח שפה ואסתטיקה מקוריות משלו, ואלו בתורן החלו לנוע חזרה אל העולם הפיזי ולהשפיע על האופן שבו אנו חווים אותו.                                                                                  

"לרגל התערוכה הזמין המוזיאון אמניות ואמנים ליצור עבודות חדשות, שיביאו לידי ביטוי את הדרכים שבהן אופני מחשבה, רעיונות, מושגים וכלים מהעולם הדיגיטלי מקבלים ממשות בעולם הפיזי ומַבנים את היצירה החומרית. עבודותיהם חוקרות מה קורה כשהאסתטיקה של העולם הדיגיטלי נתקלת במגבלות פיזיות, בבני אדם, בחומר ובחוסר שליטה, ומהי המשמעות של הפיכת הטכנולוגיה לחלק בלתי נפרד מגופנו וממי שאנחנו."    

אסף אלקלעי – אמן רב גוני עם שורשים עמוקים    

ספר בכמה מילים על עצמך ומשפחתך!                                                                     

אסף אלקלעי (39): "נולדתי וגדלתי בכרם בן זימרה, לאבא אלברט ז״ל, חקלאי שעזב את עולמנו לפני מספר חודשים ולאמא שרה תבדל"א, ששימשה כאחות המושב ושל המושבים הסמוכים, במשך כ-40 שנים. אמי גדלה בצפת בקרית האמנים. זכיתי בארבע אחיות מיוחדות ומאוד שונות אחת מהשנייה. אחת מהן דור התחתנה עם מורדי נחמיאס בן המושב והם מתגוררים בו עד עצם היום הזה. למדתי 'בבצלאל האקדמיה לאמנות ועיצוב' תואר ראשון במחלקה לצילום, שם הייתי בן חורג, שבעיקר מפסל. גיליתי שהצילום הוא מה שאני רוצה לומר והפיסול הוא המילים עצמם – אני עומד על הטווח שבין דו־מימד לתלת־מימד, מבטא אפשרויות להתמקם ביניהם. בין היתר, כדי להצליח להתמקם ביניהם, בניסיון למצוא נקודת אחיזה בין המרחב המושגי שמזוהה עם הצילום, לגשמי של הפיסול.  

"בנוסף למדתי תואר שני באמנות ולימודי חינוך לתעודת הוראה, בתוכנית המשולבת של בצלאל והאוניברסיטה העברית. כיום אני מרכז את התוכנית הזו בבצלאל, יחד עם הובלת פרויקטים חברתיים באקדמיה המשלבים אמנות וחינוך. מלמד בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים לצד עבודת הסטודיו והיצירה." 

כרגע אסף שוהה בחו״ל בברלין ובהמבורג (גרמניה), לשתי תוכניות שהות-אמן (רזידנסי) ובספטמבר תפתח שם תערוכת יחיד שלו, עליה הוא עובד בימים אלו. לאחר מכן יחזור למושב כפר טרומן, בו הוא מתגורר וחולם לחזור ביום מהימים לחיים במושב, אליו הוא מחובר גם באמנות שהוא יוצר. אלקלעי סיים בהצטיינות את כל מסלולי הלימודים שבחר ללמוד, וכן קיבל פרסים על התערוכות שהשתתף בהן, קבוצתיות ויחיד. לדוגמא: בשנת 2018 קיבל את פרס "אילנה אלוביק" למצוינות באמנות. בשנת 2020 הוענק לו פרס כקרן "בשביל האמנות". בשנת 2023 ניתן לו פרס "מירון סימה" לאמנות חזותית שכלל תערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים.  

ספר על השורשים החקלאיים שלך במושב?                                                    

"משפחת אלקלעי עלתה לישראל מיוגוסלביה ב-1948. ההורים המייסדים מרדכי וריקצה אלקלעי ז"ל עלו עם 4 ילדים: יוסף, אסתר, מנחם וסידה והתמקמו בלוד. שנה לאחר מכן עברו לכרם בן זימרה, מתוך ההבטחה של 'הסוכנות היהודית' שהמקום הוא כמו שוויץ, המציאות אז הייתה יותר קרובה להודו." 

כרם בן זמרה של אותם ימים היה מקום מאתגר, ללא חשמל ומים זורמים, אבל עם קהילה מאוד מגוונת של עולים ממרוקו, טורקיה, רומניה ועוד, דתיים וחילוניים כאחד. זה משהו המייחד את כרם בן זימרה, ההטרוגניות הגדולה שמערבבת תושבים במקום קטן – דתיים וחילונים מכל קצוות העולם: "סבתי ריקצה הייתה בהריון עם אבי אלברט כשהגיעו למושב, ולמרות זאת סייעה בסלילת הכבישים. אחריו נולדה בלנקי השישית במשפחה. במשך השנים חלק מהמשפחה הגרעינית עזב את המושב למקומות אחרים. יוסף ז"ל, האח הבכור, המשיך להתגורר עם משפחתו במושב עד שנפטר. משבעת ילדיו בנו מוטקה ממשיך את המסורת החקלאית במושבינו ולצידו בתו בר, קונדיטורית שהקימה בכרם בן זימרה את 'מאדם אלקלעי', ע"ש  סבתא ריקצה שהייתה ידועה בבישוליה.  

"אבי אלברט פעל לאורך השנים במשק, שכלל לול מטילות ומטעי נשירים כדובדבנים, תפוחים, נקטרינות שזיפים ועוד. בשלב מסוים מכר את חלקו במטעים לשותפו גליל מילס, מתוך קושי בתחום הדורש כל כך הרבה השקעה וטיפול, שלא מתגמלת לאורך שנים, ולצד ההבנה שאף אחד מילדיו כנראה לא ימשיך לעבוד את האדמה."                                                                                                    

אלקלעי מציין שהייתה זו החלטה לא פשוטה, אך בשנות האלפיים המושב הפך להיות גם תיירותי, מה שהביא פתח לשינוי והרחבת העיסוקים והפרנסה. הוריו הקימו שלושה צימרים נאים: "פיתוח הגינה והמרחב של המשק תמיד העסיקו את עינו האסתטית של אבי. עובדה זו פיתחה וחידדה בי את אותה הרגישות והכישרון האמנותי. דרך שילוב גרוטאות וחפצים שיצאו משימוש כמיחזור וקבלת חיים ושימושים חדשים, לצד פיסול מאולתר וציורי חוץ. כילד ונער עזרתי בעיקר בחופשים במשק, למשל בלשנע את הפרי שנקטף ונארז על הטרקטור לשיווק. גם אספתי ביצים לאורך כל החיים. ממש זכור לי כיצד הייתי מודד את הגדילה של היד שלי, לפי כמה ביצים אני יכול לאסוף יחד. נראה לי שהשיא היה שש ביצים."                                                                     

כבר מהילדות הייתה לך יד אמנותית, ושאפת להיות אמן?                                                              

"לאורך כל הילדות שלי ציירתי, אהבתי לשפץ רהיטים ולהעסיק עצמי בשיעורים בכיתה, דרך שרבוטים שסימנו את הזמן עד ההפסקה. לא בטוח שממש פנטזתי על להיות אמן, אבל עם השנים הבנתי שאין דבר יעיל ומתאים לי יותר, לטוב ולרע. הלכתי ללמוד ב'בצלאל' ובחרתי במחלקה לצילום דווקא, מאחר ומישהי שעבדתי איתה בזמן השירות הצבאי בגרעין נח"ל, ייעצה לי לא ללמוד ציור, בנימוק שזה יהרוס את המגע הישיר עם המדיום.  

"כך התחיל הצילום אצלי, כהכרות מביכה דרך שדכנית. האהבה לעולם הצילום הגיעה עם ההיכרות המעמיקה. במובן מסוים, דרך הצילום אני בוחן אופני ראיה ולא רק את היחסים הישירים של מצלמה והעולם. במושב, במהלך הלימודים ב'בצלאל ' הרימו גבה, ושאלו את השאלה המקובלת 'אם יהיה לי מה לעשות עם זה?' עד היום אני בסוג של תשובה לשאלה הזו. העשייה לאורך השנים, נותנת לי ביטחון בדרך, דרך סוגים שונים של הכרה, פרסים ומכירות."         

כיצד לחיים במושב הייתה השפעה על יצירות האמנות שלך?                                             

"המושב הוא השראה גדולה, רוב יצירותיי עוסקות במרחק של המושב ממרכז הארץ כפער פיזי ומנטלי. יש בעבודת החקלאות עיצוב מתמיד של הטבע, יחסים של תירבות הפרא לכדי מזון. אלו יחסים שמקבילים לאומנות, באופן בו יש התאמנות על למסגר את המבט למחשבה רגשית ושכלית, המולידה חוויה ולמידה, השתלמות מתמדת שיש לה 'עונות'. דוגמא לכך ביצירה שלי בווידאו 'ארבע עיניים'." 

וכך הוא מתאר את אחת מיצירותיו, בה מתועדת משאית ענקית, הנוסעת בשעות הבוקר המוקדמות בין תל אביב לכרם בן זמרה. מסע האורך כשלוש שעות נסיעה, כשעל גב המשאית הפתוח עומד פסל המפסל דמות ענקית מקלקר תוך תנועה. מסע המתמשך בזמן פנימי וחיצוני והופך למסע רב אירועים וחוויות.  

"העבודה הפיסולית מבוצעת במרחב יצירתי-נייד, כסטודיו נייד, כשהסצנות המלוות את הפעולה מציעות רבדים החוצים, את הגבול שבין הפיסול לבין המסע כזרם תודעה: דמות משתקפת במי מעיין המושב, מדורה צפה, תאילנדים – המוכרים כל כך טוב כעובדי חקלאות במושבים, משחקים כדורגל על צוק, שני זוחלים בין נירים, אדם תוהה ביער בלילה עם נרות על ידיו.  

"כל הסצנות הללו מהדהדות דיוקנאות של אנשים מקורבים ומקומיים, חברים ומשפחה, הופכות אותם לזיכרונות המשקפים שלבים שונים ביצירה עצמה. כל סצנה מהווה סביבה תומכת להתרחשות המרכזית ומעניקה לה את הקשר האסתטי, ביוגרפי ורגשי," הוא מסביר. "בכלל זוהי תערוכת היחיד הראשונה והמשמעותית שלי, שנשאה את אותו השם 'ארבע עיניים', שהוצגה במוזיאון בר-דוד בקיבוץ ברעם, ב-2021 ועסקה כולה ביחס שבין המושב והבית, לכן הוצגה במוזיאון הצמוד אליו. בדומה ליצירה הנקראת 'פורטרט עצמי כמבנה', בו רואים את התוכנית האדריכלית של בית ההורים במושב, הנישא על גבי כדים מרקדים המרחיקים אותו מרצפת המוזיאון. בעבודה אחרת יצרתי פסל המשלב לבני בוץ, שיצרתי מאדמת המושב, והיא הבסיס להמשך אותה היצירה, הנקראת '19:52' שזו השעה בה השמש שוקעת ביום הכי ארוך בשנה, בכרם בן זימרה".                  

4 חיצים 

מה הרעיון ביצירה שלך בתערוכה "שולחן עבודה"?                                                  

"היצירה שלי בתערוכה זו נקראת '4 חיצים' שנוצרה בשנת 2024. חיצי הניווט הדיגיטליים, המאפשרים לנו לשלוט במסך המחשב ולנווט במרחב המקוון, ההופכים לפסלי קרמיקה זעירים, שיצאו מן המסך וקיבלו חיים חדשים על קיר המוזיאון. הקיר, שהופך למעין מסך משותף שבו כולנו צופים, מייצר מרחב שבו אנו – המבקרים בתערוכה והאמן – חולקים תודעה משותפת." 

נטע גטה – אמנית שבחרה להתמחות באריגה והדפסה  

נטע גטה–הררי (32) היא אמנית מעצבת טקסטיל דור שלישי ממושב ינוב. נטע נשואה לרועי ממושב משמרת, ואם למיכאל בן שנתיים וארבעה חודשים: "אני מושבניקית עם שורשים עמוקים, מעצבת טקסטיל בוגרת שנקר לשנת 2020, יוצרת מתוך חיבור עמוק לאדמה, לחומר ולמהות של הדברים. אני יוצרת בתהליכים איטיים, מדויקים, מלאי הקשבה, נמשכת לפרטים הקטנים שבדרך כלל מתפספסים, אבל דווקא הם אלה שתופסים לי את העין. גדלתי כבת שלישית מתוך ארבעת ילדי משפחתינו. כיום אני מתמקדת בפיתוח קולקציית מפות שולחן ובפיתוח המשק במשמרת. 

"הוריי שושי ויהודה גטה הם בני המושב, דור שני למייסדים, שבחרו להישאר קרובים לאדמה. הוריהם הסבים והסבתות שלי, רחמים ומימי גטה ז"ל מצד אבי ויהודה וניצה סעדון ז"ל מצד אימי, נמנים עם מייסדיי המושב. הם עלו לישראל מתוניס בשנת 1951. תחנתם הראשונה במושב הצעיר שרק הוקם, הייתה מגורים באוהלים, ולאחר מכן בצריפים שהגיעו כתרומה מנורבגיה. בעבודה קשה ובתנאים לא פשוטים, המתיישבים בנו את ביתי הקבע במושב, גידלו משפחות, והקימו משקים מוצלחים." 

המייסדים במשפחת גטה ניהלו משק חקלאי מגוון, שכלל: פרות, עופות מטילות, פרדסי הדרים (שמוטי וולנסיה), וגידולי פרחים (גיפסנית ורוסקוס). כמובן גם גידלו בע"ח כמו: חמור להובלה וכן אווזים. נטע מוסיפה שסבא רחמים היה פעיל גם בענף הבנייה, וסבתא מימי ניהלה את הבית וגידלה שבעה ילדים. כיום ממשיך את המשק שמעון גטה הדוד שלה, (האח הצעיר במשפחה), בנוסף לשלושה מהדודים שיש להם גם משקים במושב. 

"הורי התחנכו במושב. כיום הם עוסקים ביזמות, בנייה וחיבור הדוק לאדמה ולמסורת המקומית. ואני בתם ממשיכה את הדרך ומייצגת בגאון את הדור השלישי של בני המושב, עם חזון חדשני המשלב: טבע, יצירה ומשפחתיות. וכל זאת תוך המשכיות עמוקה, לשורשים עליהם גדלנו."  

נטע מוסיפה לספר על משפחתה מצד אמה שושי סעדון. הוריה של שושי, יהודה וניצה סעדון ז"ל, עלו אף הם מתוניס באותה השנה. התיישבו במושב וגידלו שמונה ילדים. הסב יהודה עבד גם ברכבת ישראל ושירת במג"ב ואילו סבתא ניצה ניהלה את הבית באהבה ובכישרון. המשק כלל: פרות, פרדסים, פרחים, תרנגולות ובעלי חיים נוספים. כיום גר במשק הדוד יוסי, יחד עם ילדיו. 

כיצד החיים במושב השפיעו על חייך ועל בחירת המקצוע האמנותי?    

"כאדם 'מתבונן' ההשפעה של החיים במושב באה לידי ביטוי בעיקר בחיי היום יום שלי, בסביבת החיים והחוויות עוד מימי הילדות, שגרמו לי להסתובב כילדה ברחובות המושב, במטעים ובשדות – בתחושת ביטחון ושייכות מוחלטת למקום, הכוללת גם את הצמחייה המקיפה אותי, בחירת החומרים הטבעיים שנמצאים בעיצוב הבית ועוד ועוד.  

"ביצירה שלי אני אוהבת לבחון עולמות שונים, אני בוחרת לחקור מפגש בין עולמות (לדוגמת פרויקט הגמר), התמקדות בתהליכים של התכלות ובלייה באה לידי ביטוי בפרויקט שלי משנה ג׳ בלימודים, הנקרא 'תפוזי שוליים'. בו יצרתי קולקציית אריגים שהתפתחה והתבססה מהצבעוניות והטקסטורות של התפוזים. בתהליכי הריקבון שלהם בצידי הפרדסים. הזיכרונות והחוויות נאספות ונטמעות במשך החיים ומהוות חלק ממך, וכמקור השראה.  

"כילדה אני זוכרת גם את החוויה שלי לראות את אמי שושי, מוצאת דרכים יצירתיות בכל פעולה שעשתה: מבישול, גינון, סריגה ועד תפירה ומציאת פתרון יצירתי לכל דבר שצץ והתעורר לפעולה נדרשת. את אבי יהודה אני זוכרת כבעל מפעל שיש מצליח וכמפקח בנייה אסרטיבי ומלא תשוקה. במשך כל השנים הסתובבתי באתרי הבניה, ואהבתי לראות איך תהליכים קורים ומתממשים. אבי תמיד שרטט ופינטז על מבנים ותוכניות שיש לו בראש. גם האחים שלי אמנים ויזמים בעלי ידיים וראש יצירתי." 

דווקא כילדה היא משתפת שלא הרגישה שיש לה כישורים יצירתיים מיוחדים. בעיקר הבחינה שהיא אישיות מאוד חברותית, ובזמן הפנוי בילתה עם חברים. אהבה נוספת הייתה לה לבעלי חיים, החלום שלה בעצם היה להיות וטרינרית. לחיים כידוע יש לעיתים דינמיקה משלהם. "בגיל ההתבגרות התאהבתי באפייה, חיפשתי אתגרים וביצעתי מתכונים מורכבים יחסית. רק אחרי הצבא לראשונה באופן רשמי, התעורר בי חשק ליצור אמנות, נרשמתי לקורס צורפות ואחריו לקורס תפירה. אלו היו בשבילי מפתח לצדדים חדשים שגיליתי בעצמי. במשך הזמן הבנתי שאני רוצה ללמוד עיצוב, אבל לא ממש ידעתי איזה תחום לבחור. נרשמתי למכינה, שם שמעתי על 'עיצוב טקסטיל' והסתקרנתי. ניגשתי לבחינות והתקבלתי למגמת טקסטיל בשנקר, ולעיצוב תעשייתי בחולון."  

בשנת 2016 החלה את לימודיה בשנקר, שהיוו עבורה גם מסע לגילוי עצמי. במיוחד נהנתה מהתחושה המספקת בין המעבר מרעיון אמורפי, לתוצר ממשי. במחזור בו למדה היה ניתן לבחור שתי התמחויות, לכן בחרה להתמחות: באריגה והדפסה, אך המשיכה החזקה יותר שלה הייתה לאריגה, מתוך התרגשות מאינסוף האפשרויות שניתן ליצור, מהחיבור בין חוטים, שהקסימו אותה.  

"טכניקת האריגה הקדומה והיופי ב'פשטות' שבה הם ששבו את ליבי. כיום השפה הזו היא עבורי 'מפתח לדרך', בה אני חושבת מאז ועד היום. הטקסטיל עבורי הוא בסיס לצורת חשיבה והסתכלות אחרת על העולם, היכולת לרדת לרזולוציות כאלה גבוהות, כמו: איזה עובי יהיה החוט? ואיזה טון של גוון אבחר? הם כל כך משמעותיים לאיך? וכיצד יראה הבד / משטח / בגד שארצה לייצר בסופו של דבר. אפילו מה המקצב של החוטים ובאיזה חיבור אריגה אשתמש? הנולים במחלקה אפשרו לי לחשוב וליצור בהמון דרכים, אבל בתוך מגבלות מסוימות והרגשתי שזה מדויק עבורי.  

"בפרויקט הגמר שלי הרגשתי מעין סגירת מעגל עם המקומות שביקרתי בהם כילדה, באתר הבניה של אבי. פרויקט הגמר שליABOUT GRID  – במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנת 2020. הפרויקט זכה בתחרות הבינלאומית היוקרתית NEXTGEN AWARDS PREMIÈRE VISION, הכרה המשקפת את החדשנות שבשילוב בין אריגה ובנייה ואת הפוטנציאל הרחב הגלום בגישה זו." 

הפרויקט מתמקד במפגש בין אריגה לבין עולם הבנייה בשלביו המוקדמים, כשהיא מצאה את האפשרות לצאת ממגבלות הבד, תוך הסתמכות על מבנה הגריד, הרשת. מבנה זה הוביל אותה לאורך התהליך כולו. מבנה האריגה הבסיסי ביותר, 'ארג בד', מתכתב עם רשת הברזל המוטמעת ביציקת הבטון. "בחנתי את יחסי הגומלין בין החומרים – קשיח מול גמיש, סטטי מול דינמי, גיאומטריה, צבע ומיקום בחלל. הרצועות הארוגות מהוות בסיס לזיון והתקשות הבטון, מחליפות בתפקודן את רשת הברזל בבניין, ואריחי הבטון משמשים כמחברים בין הרצועות," היא מסבירה. 

"השילוב בין החומרים מאפשר ליצור מבנים ולהטמיע גמישות באזורים שבהם רוב החומרים יציבים ונוקשים. המשחק בהיררכיה, קנה מידה ודומיננטיות החומרים באריג החדשני שנוצר פותח עולם של יישומים ואפשרויות." 

חלק מהפרויקט הוצג כחלק מתערוכה בשם "קצוות פרומים" במוזיאון א"י, במסגרת הביאנלה לאומנויות ולעיצוב ת"א. התערוכה התמקדה במחקר טקסטיל וכללה שימוש בחומרים חכמים ומיצג אריגה, עם עבודות וידאו של בדים. התערוכה הייתה חלק מחממת שנקר, שהציגה עבודות של חמש מעצבות טקסטיל וביניהן גטה. "בחודש מאי 2025 הוצג חלק מהפרויקט בתערוכה 'בד בבד' שציינה 55 שנה למחלקה לעיצוב טקסטיל, האריג שלי שהוצג נמכר בשמחה רבה." 

מפות טקסטיל 

במסגרת התערוכה "שולחן עבודה" במוזיאון חיפה מוצגת יצירתה הנקראת "מפות טקסטיל" (סדרה) – שלוש מפות שולחן מבד, בדוגמאות השונות זו מזו. המפות שנפרשו על שלושה שולחנות, המוצבים בסמיכות זה לזה, מודפסות בטכניקה של הדפסה דיגיטלית.  

הרעיון מאחורי היצירה: הטלפון הנייד הפך לחלק בלתי נפרד מהרגלי האכילה שלנו: אנחנו יושבים סביב השולחן, אוכלים ביד אחת וגוללים בטלפון ביד האחרת. נטע גטה עיצבה קולקציה של מפות שולחן, בהשראת דפוס המשבצות הקלאסי ויצרה דגם, שנקודת המוצא שלו הייתה: המיקום הרצוי לסכו"ם, לצלחת ולטלפון. לוח הצבעים מתכתב עם צבעי יסוד של עולם הדפוס – רביעיית צבעי היסוד. הנמצאת בשימוש נפוץ בדפוס ביתי ותעשייתי – והתוצאה משמשת כתמונת מראה לדינמיקה המשתנה סביב שולחן האוכל, ומזמינה להתבונן מחדש באופן שבו אנו מתקשרים, אוכלים וחיים יחד." 

המחשבות מאחורי יצירת הפרויקט נובעים מהאהבה של היוצרת לאירוח, לאוכל, לישיבה המשותפת סביב השולחן: "בחרתי בטכניקה זו, כי זה התקשר באופן ישיר לתערוכה המדברת על השפעת העידן הדיגיטלי על העולם הפיזי. עיצוב המפות נעשה כולו במחשב, הוא צבעוני מאוד ועמוס באופן יחסי למפת שולחן מקובלת, כדי לחזק את העומס מידע וויז׳ואלס שהעידן הדיגיטלי מביא איתו. העיסוק שלי בגריד שמשמעותו קווי האורך והרוחב, זהו בעצם מושג בסיסי בעיצוב, העוזר לפתח ממנו עיצובים. אני מתייחסת לגריד כקווי השתי והערב שבאריגה, ומשם יוצאת למחקר סביב המושג הבסיסי הזה המהווה עבורי נקודת מוצא מלאת השראה לעיצובים רבים. הוא זה שהביא אותי לבחירה במפות משובצות. במפות אלה רפרפתי למפות משובצות קלאסיות, אך עמוסות הרבה יותר. הסידור הראשוני לגריד התחיל מהמחשבה שהמשבצות מהוות בסיס לעריכת שולחן. בה מונחים מכשירים כמו: לפטופ, פלאפון במקום כלי האוכל. הפרויקט הזה נבע מתוך איזשהו כאב על כך שהמסכים גנבו את ההצגה. והמבטים והשיח עם אלו שחולקים איתנו את הישיבה סביב השולחן, ההולכים ופוחתים." 

במה את עוסקת כיום?                                                                                                            

"מאז סיום הלימודים עבדתי כעצמאית בפרויקטים של עיצוב טקסטיל, וכשכירה  בסטודיו בילונגינג בתפקיד מעצבת יוצרת. וכן עבדתי ב'בית הראשונים' בביתן אהרון. הצגתי ומציגה עד היום בתערוכות שונות בארץ. במקביל לפעילות האמנותית אני מטפחת את אהבתי לאדמה וגידולים, למדתי פארמקלצ׳ר, נטעתי יחד עם בן זוגי רועי חורש במשק שלנו במושב משמרת. ובחצר הנוכחית אנחנו מטפחים גינות ירק."