ההחלטה של עבדאללה מלך ירדן, שלא לחדש את הסכם נהריים/צופר, הייתה תגובה להרבה נושאים, מעריך אלי ארזי, מי שנעל בנובמר שעבר את השער המוביל לאי השלום. היה לחץ פנימי על המלך מצד גורמי אופוזיציה, וישנם נושאים שלטענת בית המלוכה, ישראל הבטיחה לירדן ולא קיימה; כמו פרויקט "תעלת הימים" שלא בוצע, או פרויקט 'שער הירדן'. בתנאים מסויימים, אומר ארזי, ניתן יהיה לחזור ולבקר באי
ב-9 בנובמבר 2019, היה זה אלי ארזי, חבר אשדות יעקב מאוחד, שמול כלי תקשורת מן הארץ והעולם, נעל בפעם האחרונה את השער הצהוב המוביל לאי נהריים. בכך תמו להן בקול ענות חלושה 25 שנות "משטר מיוחד" ישראלי-ירדני שהוכרז בשטח בן 800 הדונמים שאף זכה לכינוי המחמיא "אי השלום". השלום עם ירדן אמנם שריר וקיים, אבל השטחים החקלאיים ב- מובלעת נהריים, אותם רכש רוטנברג מהאמיר עבדאללה בשנות העשרים של המאה שעברה והפכו לקניין ישראלי, עומדים בשיממונם, והגישה למפעל החשמל הנטוש של רוטנברג, אף היא איננה אפשרית עוד עבור ישראלים.
כשהכל כבר מאחורינו, ועל רקע הסכמי השלום המפוייסים עם המפרציות, אני פוגש את אלי ארזי, שהיה במשלחת הדיפלומטית ליישום הסכם השלום עם ירדן, מעט יותר מפוכח וקצת פחות אופטימי. שני פרקים שמסמלים יותר מכל את החלום ושיברו נרשמו כבר בתחילת הסכם השלום בנהריים. חודשים ספורים לאחר החלת המשטר המיוחד (פברואר 95), החלו באי מפגשים בין משפחות מישראל ומירדן, שנפגשו על הגבעה ונהנו מתקרובת עשירה ואווירה של שלום אמיתי. לא חלפו אלא מספר שבועות וההסדר בוטל על רקע סיכול נסיון הברחת אמצעי לחימה. האירוע שנחרת בתודעה הלאומית, היה רצח שבע נערות מבית שמש שנורו בידי חייל ירדני במהלך ביקורן באי בחודש מרץ 1997. כתוצאה מהרצח הנתעב אסר משרד החינוך כניסת תלמידים לאי והקשר הבלתי אמצעי נקטע לגמרי. ואגב: רוצחן של הנערות שנידון לעשרים שנות מאסר, סיים את ריצוי עונשו ומזה כשלוש שנים הוא אזרח חופשי.
הסכם השלום בין ישראל לירדן שנחתם ב-94', יצר אשליה של מזרח תיכון חדש, אומר אלי ארזי. בין הפרוייקטים הרבים שעלו אז על הפרק ולא התממשו שמור מקום של כבוד ל"פרויקט האגם" שעלותו הוערכה בכמה מאות מליוני דולר. דובר על מילוי אגם רוטנברג היבש במים והפיכתו למעגן סירות, בניית בתי מלון עבור כחצי מיליון תיירים בשנה ואפילו קזינו. יענקלה גדיש, בעבר הממונה על התקציבים באוצר, מונה כיועץ לפרויקט, והתקבלו הצעות מאד מענינות מאנשי עסקים אמידים מהארץ ומחו"ל. אלא שכמו במזרח התיכון הישן – אף פרוייקט לא קם. בשנים האחרונות נטעו הירדנים בשטח האגם מטע תמרים גדול (מזן מג'הול) שעל פי השמועה מקורו בתרביות רקמה מארץ הקודש.
כחבר בוועדה המשותפת הישראלית-ירדנית, שמכיר היטב כל פסיק בהסכם הנוגע לנהריים ולצופר, וגם כאופטימסט חסר תקנה, העריך ארזי שההסכם 'המשטר המיוחד' שהתקרב לשנתו ה-25, יחודש באופן אוטומטי, אולי עם שינוים קלים, משום שהוא טוב לשני הצדדים. מה שגרם לו להרהר בכך פעם נוספת, הייתה פגישה עם מקורבו הירדני גנרל מנסור אבו ראשיד, שנערכה כשנה לפני הכרזת המלך. "תוך כדי סיור משותף שעשינו איתם באי", מספר ארזי "החל מנסור ללחוץ אותי בכל מיני שאלות מהן הבנתי שהוא לא סתם שואל, והייתה לי תחושה לאן זה עלול להוביל. בעקבות הפגישה התקשרתי למשה קוחנובסקי, סמנכ"ל משהב"ט לשעבר, ששימש אז ראש הוועדה המשותפת הישראלית ירדנית לעניני נהריים וצופר, ועידכנתי אותו. הוא פטר אותי במילים 'עזוב ארזי, אני כבר בפנסיה'. הבנתי את הרמז והתקשרתי לאליקים רובינשטיין, מי שעמד בראש המשלחת הישראלית לשיחות השלום עם ירדן. רובינשטיין שמע בכובד ראש את הדברים ואמר שזה נשמע רציני והציע לי לפנות מיד למטה לבטחון לאומי (מל"ל). שוחחתי עם בכירה במל"ל הממונה על תחום ארצות ערב, שביקשה שאעלה את הדברים על הכתב וכך עשיתי, וכעבור זמן קצר שלחו אלי נציגים מטעמם כדי ללמוד את הנושא מקרוב. בתוך השיחות עם נציגי המל"ל הבנתי, שהבקיאות שלהם במורכבות ההסכם מינימלית ביותר, מה שהביא לתחושה של מרוץ שליחים שמישהו בו שכח להעביר המקל לרץ הבא…
”תוך כדי הפגישות בינינו, ציידתי אותם במסמכים נדירים מארכיון נהריים שברשותי ובהם שטר קניין (קושאן) שהם כלל לא ידעו על קיומו, ושמצביע על כך שאדמות נהריים נרכשו כחוק ע"י פנחס רוטנברג מידי האמיר עבדאללה. הם לקחו את התיק לטיפולם תוך הצהרה שהגורם שיוביל את הטיפול בנושא הוא משרד החוץ בעזרת המל"ל. קבענו פגישה במשרד החוץ בירושלים, יחד איתי היה ראש המועצה האזורית עידן גרינבאום והנושא התחיל להתגלגל. אנשי משרד החוץ ניסו בהידברות שקטה מול הירדנים לבטל את רוע הגזירה אך לא הצליחו, משום שהמלך, בעצת יועציו, החליט לדבוק בסעיף האומר שמותר לו בהתראה של שנה לתום ההסכם, להודיע על רצונו בשינויים, והשינוי מבחינתו היה הודעה על ביטול המשטר המיוחד .
"יש הערכות שונות מה הביא את המלך לשלוף את הקלף הזה, דווקא בשעה שישראל מספקת לירדן כמות הולכת וגדלה של מים (הרבה מעבר להסכם המקורי שעומד על 25 מלמ"ק) ומסייעת לה בתחומי בטחון וחיזוק הכלכלה. תוך כדי מגעים מול הירדנים הבהיר להם משרד החוץ, שגם אם יתבטל המשטר המיוחד בנהריים, הירדנים לא יוכלו בעתיד לעבד את אדמות האי, משום שבהסכם כתוב במפורש (והירדנים לא מכחישים זאת) שמדובר באדמה ישראלית פרטית עם זכויות קניין – מונח משפטי חזק מאוד, שאומר שלא ניתן לקחת את האדמות וכל שימוש בהן יהווה עילה לתביעה, ולכן הדבר היחיד שהם יכולים (ועושים) הוא למנוע מאיתנו להכנס דרך השער לנהריים שבשטחם.
"במצב דברים זה עלתה מצידנו, חקלאי אשדות, מחשבה להכנס דרך מעבר שייך חוסיין (ליד מעוז חיים) ומשם להמשיך לנהרים. למרות שמדובר בעיקוף ענק, וזה לא כלכלי בעליל, החלטנו לעשות בכל זאת סיור מכין ולבדוק את התאמת המסלול לכלים חקלאיים רחבים. רתמנו לנושא את האחים ירון ואבנר ממן, מנהלי הגד"ש המשותף של האשדותים. השגנו בעזרת משרד החוץ את האישורים הדרושים ו… אז הגיעה הקורונה, וגנזה את תוכניותנו".
ארזי: "עלתה מצידנו, חקלאי אשדות, מחשבה להיכנס דרך מעבר שייך חוסיין (ליד מעוז חיים) ומשם להמשיך לנהרים. למרות שמדובר בעיקוף ענק, וזה לא כלכלי בעליל, החלטנו לעשות בכל זאת סיור מכין ולבדוק את התאמת המסלול לכלים חקלאיים רחבים. רתמנו לנושא את האחים ירון ואבנר ממן, מנהלי הגד"ש המשותף של האשדותים. השגנו בעזרת משרד החוץ את האישורים הדרושים ו… אז הגיעה הקורונה, וגנזה את תכניותנו".
ארזי מעריך, שההחלטה של המלך הירדני שלא לחדש את הסכם נהריים/צופר, זו תגובה להרבה נושאים, חלקם לחץ פנימי על המלך מצד גורמי אופוזיציה, וחלקם נושאים שישראל הבטיחה (על פי מה שטוען בית המלוכה) ולא קיימה; למשל פרויקט "תעלת הימים" שלא בוצע, פרויקט 'שער הירדן' (ליד טירת צבי) שאמור היה להיות 'ספינת דגל' ביחסי המסחר בין שתי המדינות. הוקם גשר ענק על הירדן שמוביל לשום מקום ובעוד בצד הירדני מתקיימת פעילות כלשהי, ישראל (לפי טענת הירדנים) לא קידמה את חלקה והעסק תקוע. לירדן ניתנה הזכות להמשיך לנהל את המקומות הקדושים לאיסלם בירושלים על פי מתווה שרקם שר הבטחון דאז משה דיין אחרי מלחמת ששת הימים, ובכל פעם שלדעת הירדנים מופר הסטטוס-קוו הם רואים בישראל אשמה. הדברים מצטברים ונערמים, ובסופו של דבר כשהמלך מחליט להגיב, המקום שהכי נוח לו, זה ביטול הסכם צופר-נהריים שעבור הירדנים מתפרש כשיבה אל האדמות הקדושות".
המלך עצמו לא אמר דבר בנושא. הוא בא עם בנו לחמש דקות לנהריים, התפלל והלך. מדוע אנחנו מדברים בשמו?
ארזי: "הכבוד הערבי לא יתן למלך לומר במילותיו שהוא הושפל, אבל אנחנו יודעים שהיה עליו לחץ אדיר מהפרלמנט הירדני וגם מהרחוב לשלא לחדש את ההסכם".
גם בשלב של הודעת המלך על ביטול הסכם נהריים, ממשלת ישראל לא נעמדה על רגליה האחוריות ולא איימה על עבדאללה בסנקציות כמו הפחתת כמות המים…
"בראייה גלובלית, הסכם השלום חשוב לשני הצדדים ופגיעה בנושא המים שהוא קריטי ביותר לירדן (שבשנים האחרונו נוספו לה כ-מיליון וחצי פליטים), היה 'שובר את הכלים'. ובכל זאת, לדעתנו ממשלת נתניהו לא עשתה מספיק מאמצים לקדם אינטרסים ירדנים ולמנוע את ביטול הסכם נהריים וצופר".
האם בנקודת הזמן הנוכחית אפשר לומר שהעסק אבוד?
" אני לא אומר שזה אבוד וגם לא אומר ההפך. ישנה הידברות מול הצבא הירדני ואני מעריך שבתיאום מראש עם יחידת הקישור ניתן יהיה בתנאים בתנאים מסויימים לחזור ולבקר באי ואולי אף להגיע אל מפעל החשמל של רוטנברג".
האם ההסכמים מול מדינות המפרץ וסודן עשויים לשנות את האוירה בירדן כלפי הסכם השלום?
"זה יכול להשפיע אבל התוצאות לא תהינה מיידיות"
האם סוכם משהו בנושא פיצוי על אובדן הקרקעות?
"כרגע אין סיכום, ואנחנו חותרים ופועלים להשיג פיצוי בהתאם להמלצות של גורמים בכירים מאד במנגנון הממשלתי. (שר החקלאות ומשרד ראש הממשלה), בדומה למה שסוכם ומבוצע לגבי חקלאי מושב צופר".
שי הדר (גבעת אבני) שניהל את אתר נהריים בשנתים האחרונות, נמצא בחל"ת מאז חודש מרס וכרגע לא רואים האם וכיצד ניתן יהיה להפעיל את המקום מחדש. "עד שנסגרו המעברים" אומר שי, "הייתה לנו תקופה מצויינת, ואחרי הרבה שנים המקום סוף סוף עלה על נתיב ההצלחה והשאיר כסף, והנה, עוד בטרם התרגלנו למצב החדש, בא משבר הקורונה וטרף את הקלפים" שי אומר שחזרה מחודשת לפעילות היא ענין של זמן ומביע אופטימיות שזה יקרה כבר בחורף הנוכחי. את האופטימיות הוא שואב בין השאר ממערכת היחסים והאווירה הטובה שמתקיימת עם הצבא הירדני ברמה המקומית.
