בחוברת השינוי של לוחמי הגיטאות נקבע, שהמועד הקובע להקצאת זכויות בדירות החברים הוא פברואר 1999. הקיבוץ אישר את החוברת רק בדצמבר 2001 וקבע שחברים שנפטרו בין לבין, יקבלו פדיון מניית דיור. חברה שנפטרה באוקטובר 2000, זכאית לשיוך דירה או לפדיון מניית דיור?
המועד הקובע" לזכאות לשיוך דירה בלוחמי הגיטאות, לפי החלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל, הוא היום בו אסיפת החברים אישרה את "חוברת השינוי" (5/12/2001), ולא "המועד הקובע", המוקדם יותר (1/2/1999) שנרשם בחוברת. כך פסקה השופטת גלית ציגלר מבית המשפט המחוזי בחיפה, בהחלטה תקדימית-משהו (ואולי גם חריגה-משהו).
בהסתמך על החלטה 751 (בדבר "הקצאת קרקע בקיבוצים"), קבעו חברי לוחמי הגיטאות בחוברת השינוי, כי שיוך הדירות יתבצע בדרך של הקצאת "זכות קניינית בדירה או בשווי דירה ממוצעת (מניית דיור)", וכי "המועד הקובע" להקצאת הזכויות יהא: 1.2.1999. חוברת השינוי אושרה בדצמבר2001, ובהצבעה נפרדת באותו מעמד הוחלט על העברת הזכויות בדירות המגורים. עוד נקבע בחוברת שניתן יהיה לפדות את "זכויות הדיור" בעת עזיבה או פטירה.
התובע הוא בנם ויורשם של שני חברי הקיבוץ שהלכו לעולם. אמו של התובע נפטרה באוקטובר 2000, אך הקיבוץ דחה את דרישתו לקבל זכות לשיוך דירה. באמצעות עו"ד ניר בן חמו, טען התובע, שהמועד הקובע לצורך קביעת זכאותו לשיוך דירה הוא המועד שנרשם בחוברת השינוי (1999), ומאחר ואמו הייתה בחיים אותה עת, הרי שהוא כיורשה זכאי לקבל את הזכות הקניינית בדירה.
מנגד, לטענת הקיבוץ, באמצעות עו"ד גיל דגן (שלמה כהן ושות'), מועד הזכאות לדירה הוא ביום בו הצביעה האסיפה על אישור השינוי בקיבוץ (2001), לאחר פטירת המנוחה, ולכן אין לתובע זכות לדירה. הקיבוץ הסביר שבוצעו שתי הצבעות על שתי החלטות. האחת, ל"שינוי" אורחות החיים, והשנייה ל"שיוך" (לפי 751). לפי פרשנותו, קיימים שני מועדים קובעים: האחד, ל"שיוך דירה" (מועד ההצבעה בפועל), והשני, לזכויות כספיות (המועד שנרשם בחוברת, שמשקף מועד מוקדם בו אושרו עקרונות השינוי).
הקיבוץ הסביר שנעשה כך כדי לא לפגעו בחברים שהלכו לעולמם, בין המועד הקבוע בחוברת, לבין היום בו תתקבל ההחלטה בפועל, ובאופן שהזכות הקניינית לשיוך דירה תינתן רק לאלה שיהיו חברים במועד ההחלטה, ואלה שהלכו לעולמם במהלך התקופה יקבלו הטבה בדמות פדיון מניית דיור.
בין לבין, קיבל התובע מהקיבוץ 1,343,208 שקלים, בעד זכויות שצברו הוריו. הקיבוץ הסביר, שרוב הסכום נובע מרווחים שהתקבלו ממכירת "טבעול" (ששולמו למי שהיה חבר או יורשו במועד הקובע בחוברת השינוי), מ"פדיון דמי עזיבה" וכי 166,887 שקלים מהווה פדיון מניית הדיור של המנוחה, חלף שיוך הדירה שדורש התובע. זה האחרון, טען שהתשלום אינו כולל את דמי פדיון מניית הדיור.
ידו של איזה "מועד" תהיה אפוא על העליונה? זה הנגזר מהחלטת המינהל (751), שבאמצעות הוראה מס' 53 של האגף החקלאי קבעה שתוקף הזכאות ליחידת מגורים יהיה "תאריך החלטת האסיפה הכללית בדבר השינוי", או החלטת הקיבוץ שקבעה מועד קובע פנימי שהוא מוקדם למועד בו האסיפה קיבלה את ההחלטה.
לשונה של הוראה 53, אמרה השופטת, ברורה. המועד הקובע הוא היום בו קיבלה האסיפה הכללית את ההחלטה על שיוך הדירות (דהיינו: דצמ' 2001) ולא שום מועד אחר. הוראה 53 נועדה לקבוע מועד אחיד לכל הקיבוצים, בלי אפשרות לסטות מכך, כאשר לקיבוץ הזכות להחליט מתי לכנס את האסיפה הכללית לצורך הצבעה.
השופטת, אימצה את פרשנות הקיבוץ, לפיה בחוברת השינוי נקבעו מראש שתי זכויות חלופיות בנושא הקנייני: "זכות לדירה" או "שווי דירה ממוצעת". מאחר והאם המנוחה נפטרה לאחר מועד החלטת האסיפה, פסקה השופטת, אין לה או לבנה כיורש זכאות לשיוך קנייני של דירה בפועל. התובע זכאי לתשלום בעד פדיון מניית דיור כתחליף לזכות הקניינית, כקבוע בחוברת השינוי, ואם הדבר לא נעשה פתוחה בפניו הדרך כדי לקבל את מלוא המגיע לו.
"בחיים המשפטיים", ציטטה השופטת מהפסיקה, לעיתים בכוחו של מועד מסוים להכריע בדבר זכויותיו של הפרט. "יש מידת מה של שרירותיות בקביעת מועדים קובעים בתאריכים קונקרטיים". הדבר עשוי ליצור עוגמת נפש, תחושת החמצה ואי צדק למי שעניינו נופל מאחורי המועד הקובע, "אך אין בכך לשלול התנהגות שבדין על-ידי צד אחד".
השופטת דחתה את התביעה. "בנסיבות שהתבררו" היא לא חייבה את התובע בהוצאות. בשולי הדברים היא העירה, כי מאחר ולא היה מקרה דומה לכך בקיבוץ, ראוי היה שהקיבוץ היה מקבל החלטה קונקרטית באשר לזכויות אימו המנוחה של התובע, ומעדכן אותו בכך באופן הולם ומסודר.