"אנשים בטראומה, זה לא נגמר. אם תחושת הביטחון תעלה והשקט יישמר למשך חודש, אני חושבת שאנשים יתחילו לחזור" אומרת בת חן ישועה, בעלת הרשת "מטיילים" הכוללת שמונה כפרי נופש בגליל ובערבה, שבעה מהם בקיבוצים (ואחד במטולה)
*תמונה ראשית: בת חן ישועה. חלק ממלונות הרשת ייפתחו שוב בפברואר 2025 וחלקם במרץ. צילום: ליאת מנדל
בביקור שערכה לפני שלושה שבועות בקיבוץ מלכיה, שם ממוקם אחד משמונת כפרי הנופש שלה, קיבלה בת חן ישועה דרישת שלום מצמררת מחג סוכות אשתקד – זה שנעל את עונת התיירות העמוסה והמוצלחת מאוד של חגי תשרי, ונחתם באותה חרב ענקית שהתהפכה על ראש כולנו. "הסוכה מהחג עוד עמדה שם", אומרת ישועה, "זה היה מפחיד. היא כאילו חיכתה שנפרק אותה".
כמו רבים, ישועה, בעלת רשת "מטיילים", לא האמינה ולא רצתה להאמין ש"חרבות ברזל" תימשך זמן רב כל כך. כפרי הנופש שלה, ששבעה מהם ממוקמים בקיבוצים, נהנו עד אז, כאמור, מתפוסת שיא. חגי תשרי "הלכו מעולה". הרשת בכללה, המבוססת על תיירות פנים, שגשגה מאז תקופת הקורונה (כולל בזמן המגיפה). 165 עובדים הועסקו במלונות הצפון. "בוקר 7 באוקטובר היה נורא מפחיד", היא חוזרת לאותה שבת. "רוב האורחים כבר עזבו, כי זה היה מוצאי חג ולמחרת היה יום ראשון. אבל חלק רצו להישאר. באיזשהו שלב היה ברור שצריך לסגור".
אפשר להביא כלבים
לפני 17 שנה הקימה ישועה, המתגוררת בזיכרון יעקב, את הרשת. "הרעיון היה לעודד תיירות, בעיקר תיירות פנים. רצינו לייצר חיבור חזק בין הלקוחות לבין הסביבה שבה הם מתארחים. יש לנו כרגע שבעה כפרי נופש בגליל ואחד בערבה. כולם סמוכים למסלולי טיולים. משפחות הן קהל היעד שלנו. אפשר, למשל, להביא כלבים למלונות, כי הם חלק מהמשפחה. החיבור למקום הוא החוויה המשמעותית מבחינתנו. אנחנו משתמשים הרבה בטכנולוגיה כדי לייצר יעילות תפעולית, וגם ברמת חוויית האורח, אנחנו עובדים עם Travel Assistant שיכול לעזור לאורחים לבנות מראש את הטיול שלהם לפי כל הפרמטרים הרלוונטיים, כמו למשל אם מתנהלים עם עגלת תינוק. אנחנו מנסים להראות לאנשים בכל פעם, בעיניים חדשות, את הסביבה שבה הם נמצאים, כולל חיבור לקהילה המקומית", היא מסבירה את הקונספט.
בניגוד למלונות רבים, ב"מטיילים" דוחפים את האורחים החוצה מהמלון אל הנחלים, המעיינות ומסלולי הטיולים הרבים שמציעה הסביבה, במקום לעודד אותם לכוון עוד קצת את הברזים בג'קוזי לנוחיותם, או לסור חמישה מטרים אל הספא בקומת הקרקע. "אנחנו רוצים שהאורחים יטיילו ויכירו את הקהילה. אצלנו לא צריך לעבור דרך הקבלה, את יכולה לשלם ביישומון לפני", היא אומרת. כל המלונות בגליל הם בקיבוצים, פרט לזה שבמטולה. בגליל המערבי הם ממוקמים באיילון ובגשר הזיו, ואילו בגליל העליון התארחו בכיף, לפני המלחמה, במלכיה, בדפנה ובווילג' שבשדה נחמיה. בערבה יש 42 חדרים בקיבוץ לוטן, ועוד מלון "ירוק" בשם אגמה נבנה כעת בקיבוץ תל קציר, הצופה על הכנרת. "קיבוצים הם שותפים אידיאליים", היא קובעת. "יש הרבה יתרונות. אורחים אוהבים מאוד את הקטע של 'להיות בתוך קיבוץ'. אין להם שטחים ירוקים כאלה בבית. בדפנה עובר נחל, הווילג' יושב על מפגש החצבני והבניאס – הם לא רגילים לזה".
עם זאת, לקהילה הקיבוצית יש את האג'נדה הפנימית שלה והיא לא תמיד גמישה.
"אלו חיי שכנות וצריך לדעת לעבוד איתם, להיות מספיק רגישים לקהילה שאנחנו נמצאים בתוכה. זה עשוי לכלול גישור קהילתי במקרה הצורך. ילדי הקיבוץ באים לנטיעות בט"ו בשבט או לקשט את הסוכה בחג – זה לא סטנדרטי. בכל המקומות שהגענו אליהם, רצינו להציג את עצמנו באסיפה ולעבור הצבעה. זה לא מה שכל יזם היה עושה, אבל אם אנחנו באים לחיות 20 שנה בתוך קיבוץ – אנחנו רוצים שיכירו אותנו. אני כותבת בעלונים של הקיבוצים, למשל".
לדבריה, "יש לנו קהילה גדולה מאוד שהולכת איתנו, כי הם רוצים לחוות את המקום כמו מקומיים ולא כמו תיירים. אנחנו יודעים להמליץ על כל היוזמות הקטנות שנפתחות. אם מישהו הגיע אלינו לגשר הזיו וביקר רק בראש הנקרה, אני לא בטוחה שעשינו את העבודה שלנו היטב, כי לא הארנו לו את האזור בעיניים חדשות. זה משהו שהוא היה יכול לעשות לבד. אבל אם הוא ילך עם הילדים לצייר על דלועים, או יתנסה בסדנת כנאפה או יתארח באוהל בדואי בעראב אל עראמשה – זה הערך המוסף שלנו".
תורמים למאמץ המלחמתי
חלק ממלונות הרשת ייפתחו שוב בפברואר 2025 וחלקם במרץ, כך ששיחה עם ישועה היא עוד זווית דרכה אפשר לבחון את התאוששותו ההדרגתית של הגליל העליון בעקבות הפסקת האש, והפעם מכיוון העסקים ששותקו ומייחלים כעת לשוב במרץ לעבודה, ומנהלים דיאלוג קרוב עם השטח, הקהילות שבו, העסקים הנוספים שהם בגדר ספקים, והביקוש – באם קיים.
נכון לעכשיו ובמהלך כל המלחמה, הרשת המשיכה להעסיק 25 עובדים. "התחלנו לחשוב מה קורה, האם להוציא את העובדים לחל"ת", היא חוזרת לימים הראשונים של אוקטובר 2023. "בהתחלה חשבנו שזה יהיה עניין של שלושה שבועות, התלבטנו. חלק מהעובדים שלנו מפונים בעצמם. חלק מהעובדים התחילו לעבוד במקומות אחרים והביעו רצון לחזור אלינו בעתיד. בכל חודש עשינו אירוע במקום אחר, למשל בתל אביב או ירושלים, כדי לשמור על איזושהי אחווה וגם לראות מה קורה איתם".
הצלחתם להיות בקשר עם המקומות שלכם, שהפכו ליישובים מפונים, בזמן ההוא?
"בטח. בדפנה היינו כל הזמן בקשר עם הנהגת הקיבוץ וחשבנו מה לעשות. בתחילת המלחמה אירחנו 11 אלף לינות של חיילים ללא תשלום, כי גייסו בבת אחת הרבה חטיבות לגליל העליון והצבא עוד לא הספיק להתארגן על הלנה שלהם. הצענו שיישנו אצלנו. הרגשנו שאנחנו תורמים למאמץ המלחמתי. המנהל של הווילג' גר בכפר יובל והוא עבר לגור במלון וטיפל בחיילים. לא החלפנו להם מצעים, נתנו להם את המקום ומים חמים. אבל באיזשהו שלב ראינו שהם גורמים לנזקים איומים בחלק מהמקומות. ביקשנו מהם לאט לאט לצאת".
המלון בלוטן בטח שגשג בתקופה הזאת, כשפתאום הצפון הפך ל-War Zone.
"בתקופה הזאת הוא היה 'וואו', וזה ככה עדיין. עכשיו אנחנו משפצים שם. הרבה אנשים פתאום ראו כמה הערבה מדהימה. היו גם כאלו שלנו אצלנו וקפצו לאילת ליום".
איך זה הרגיש, כל הזמן הזה? את גם לא גרה בגליל העליון כך שהיית רחוקה יחסית מהאירוע, וגם לראות את ההרס המתמשך ולחוש חוסר וודאות, עם אותה תחושה נוראית של אוזלת יד, שרווחה כל כך.
"לדפנה ולווילג' ולגשר הזיו באנו כל הזמן. התחושה הייתה שהעובדים שלנו במצב נוראי והיה קשה לראות את זה. למשל אלו מנהריה שלא פונו, אבל קפצו מכל חריקת דלת. פחדנו מאוד כשהם היו בדרכים ובנסיעות. זה היה מלחיץ ומדאיג. הייתה הרבה עבודה של להחזיק אותם, ככה שברמה האישית אמרתי שמה שיקרה – יקרה, ושמתי את זה בצד. בהתחלה חשבתי שזה ייקח חודש, ואז חשבתי שנפתח באפריל. מרכז ההזמנות שלנו היה פתוח וראינו שיש טפטופי הזמנות. כל הזמן דחינו אותן קדימה. אנשים הזמינו מקומות לפסח. אף אחד לא חשב שזה ייקח כל כך הרבה זמן. אולי בדיעבד זה היה נאיבי, אבל כשהתכווננו לתאריך מסוים זה נתן קצת אוויר. אנחנו, לפחות, נקבל פיצוי מהמדינה, אבל בתל אביב זה נורא ואיום. אין פיצויים כבר מינואר ואין תיירות, התפוסות מאוד נמוכות והמצב קשה. אנחנו אומנם צריכים לממן את זה כל הזמן, אבל לפי החוק וההבטחות אמורים לפצות אותנו. אבל הכול כל כך פלואידי".
מחכים שתהיה תנועה
גם כשיצאה ההודעה הרשמית על הפסקת האש, היא רצתה קודם לראות לאן נושבת הרוח, מה גם ש"בגלל שכמעט כל המלונות שלנו צמודי גדר, פיקוד העורף עוד לא מרשה לארח". בנוסף, נערכו שיפוצים רבים וחיוניים. "למשל בדפנה הביאו ממ"דים ויש נזקים לתקן, במטולה זה ייקח זמן כי המלון חטף טיל נ"ט. למלכיה ולאיילון לא יכולנו להיכנס בכל תקופת המלחמה, ואנחנו זקוקים לזמן".
מה לגבי כל העובדים שלכם?
"גם עכשיו, לתוך הפסקת האש, העובדים לא יודעים מה קורה איתם. המדינה לא 'דוחפת' בחזרה לצפון. אנחנו מחכים להם, אבל עוד אין מספיק אנשים שחוזרים לגור בגליל העליון ולא כל השירותים חזרו. הכול קורה מאוד לאט ולדעתי בעלי המשפחות יחזרו רק בסוף יוני, בגלל המסגרות של הילדים. אין ודאות שגם העובדים המבוגרים יותר ישובו. כולם מחכים לראות אם יקבלו תגמול. בגלל שבתל חי עוד לומדים דרך הזום, חסרים הסטודנטים שעובדים אצלנו כמלצרים ופקידי קבלה. אלו העובדים שאנחנו צריכים. זאת תקופה מאוד מאתגרת. עכשיו אנחנו בשיפוצים אחרונים של המקומות שייפתחו ראשונים. אני רוצה לראות שזה מחזיק מעמד. אם המדינה הייתה ברורה יותר או יודעת לאן היא הולכת, היה קל יותר".
בנוסף, ישועה מזכירה, לא כל האטרקציות והמסעדות שהיא והקולגות שלה "בונים עליהן" בשוטף חזרו לעבוד. "אז אנחנו בקשר ומנסים להבין מי פותח ומה התוכניות. מחכים שתהיה תנועה, שדברים יקרו. הקמנו יחד עם 'מעברים' ועם 'החברה הכלכלית גליל עליון' פורום של מנהלי מלונות ואטרקציות, ואנחנו בקשר. יש הרבה גופים שאמורים לעזור, אני מרגישה יותר את ההתארגנויות האזרחיות. אנחנו עושים עבודה מאוד גדולה לקראת 'היום שאחרי', ברמת השיווק והעובדים. יש לנו פלטפורמה שמאתרת ומתאימה עובדים זמניים, מנסים לקדם בכנסת חוק של עבודה מועדפת בצפון".
אם להוסיף לעגמומיות, החרמון – ה-אטרקציה של הצפון – לא רלוונטי עכשיו. "תיירות החורף מאוד נפגעה כי החרמון סגור, ובכל מקרה גם אין שלג. אם היה שלג במרום גולן היה פחות נורא, אבל זה חורף מאתגר. אני מניחה שנראה את התיירות פורחת באזור מרץ-אפריל ואם יהיה גשם זה יהיה ממש נחמד, קצת ירוק ופריחה כנגד כל השריפות שפרצו כאן בקיץ", היא אומרת.
בגזרת המטיילים, ישועה מעדכנת כי "הסקרנים הראשונים הגיעו לראות מה קורה ואיך זה נראה. מטולה מתארגנת לסיורי 'תיירות מלחמה'. אנשים רוצים לראות מה התרחש, אבל הרבה מהם לא נשארים כאן ללילה. יש רצון לקחת חלק ולעודד ולהיות נוכח. עם זאת, אנשים בטראומה, זה לא נגמר. אם תחושת הביטחון תעלה והשקט יישמר למשך חודש, אני חושבת שאנשים יתחילו לחזור. הם מרגישים חיבור חזק לצפון ולטבע ולזה שחשוב להיות שם".
לחלק מקיבוצי הגבול – הידועים כיפים ביותר בארץ – גם אם לא ספגו הרבה פגיעות, נכנסו טנקים ורק"מ ושהו בהם כוחות צבא ומילואימניקים. הם לא אוישו על ידי החברים תקופה ארוכה. במהלך המלחמה חלקם סבלו מהזנחת הנוי, בשל הנסיבות, מתנים משוטטים…
"מלכיה נראה ממש טוב, יש עבודת שיקום של הנוי, אבל זאת פחות בעיה. בכל השאר יש שיפוצים, כי ממרץ לא היו בהם אנשים. זה מתחיל להסתדר".
אנשי עסקים חייבים להיות מחושלי אופי ואופטימיים מטבעם, בטח ובטח בישראל. לצד משפטים שמסתיימים בהד קלוש של אנחה, ישועה נמנעת מלקטר ומסתכלת על הצד החיובי ועל מה שמתחיל להכות שורש. למשל, מלון "אגמה" שיהיה מלון "ירוק" בבנייה קלה ואקולוגית, ייצר לעצמו את החשמל ולא ייעשה בו שימוש בכלים חד-פעמיים. הוא ייפתח אומנם רק ביוני 2026, אבל מבחינתה אנחנו מרחק פסיעה משם. באותה נשימה, בווילג' הוספו 35 בקתות, בשל האמונה בכוחו השואב של הגליל. "דווקא עשינו את כל התשתית שמתחת לאדמה בזמן המלחמה וזה היה טיימינג טוב. בנוסף, קיצרנו את כל תהליכי החפיפה שלנו והכנסנו תוכנות שאף פעם לא היה לנו זמן להכניס, אז קרו גם דברים טובים. גם התקדמנו. לא רק נתקענו", היא סוקרת את הנעשה. "אני מאמינה שהמצב יחזור להיות כמו שהיה קודם".
