תלוי בחבר, לא חבר 

סגן רשמת האגודות השיתופיות דחה בקשה של בן קיבוץ עם צרכים מיוחדים להכיר בו כ"חבר הקיבוץ", גם בשל עילת ההתיישנות 

בן קיבוץ עם צרכים מיוחדים, המוכר ככזה במוסד לביטוח לאומי (נקרא לו – המבקש), עתר לרשמת האגודות השיתופיות שתורה לקיבוץ לתקן את פנקס החברים, באופן שיתווסף שמו לרשימת חברי האגודה, כך שיוכר כחבר בקיבוץ.  

לטענת המבקש, באמצעות עו"ד גונן כספין, "הוא עמד בדרישות הקיבוץ לצורך קבלה לחברות", אימו פנתה לרשויות הקיבוץ בעניין מועמדתו של המבקש לחברות, אך דבר לא נעשה מצד הקיבוץ בעניין זה. לדבריו, בזמן שבני גילו של המבקש התקבלו לחברות, "הקיבוץ החליט שלא להביא את מועמדות המבקש להצבעה כדי שלא ייעלב" (אם תידחה בקשתו להיות חבר). עוד טען המבקש כי אי קבלתו לחברות מהווה אפליה אסורה. פרקליטו הסביר כי מאחר והמבקש הוא אדם עם צרכים מיוחדים" -"הוא חוסה תחת חוקי האפליה המתקנת, ולכן הקיבוץ חייב לקבל אותו לחברות כחלק מאותה אפליה מתקנת".  

זוכה ליחס מיוחד 

הקיבוץ, באמצעות עו"ד גיל דגן (שלמה כהן ושות'), אמר שחברותו של המבקש לא עלתה על הפרק כל השנים ולא נמצאה "אסמכתא" לפנייה שכזו. אימו של המבקש פעלה שיכירו במבקש "כבן עם צרכים מיוחדים" וכך היה. הקיבוץ סיפר שהוא "תומך במבקש ומספק את צרכיו כבן בעל צרכים מיוחדים והשקיע אלפי שקלים לאורך השנים בתמיכה כספית לסיפוק צרכי המבקש, שאינו נדרש לעמוד בחובות הנדרשים מכלל החברים, אלא זוכה ליחס מיוחד, מפאת היותו בן התלוי באימו חברת הקיבוץ". לטענת הקיבוץ, גם אם אכן הייתה פנייה בעבר לקבלת הבן לחברות, חלפו מאז למעלה משבע שנים מאז מבלי שהבן נקט כל הליך משפטי, ולכן תביעתו להכיר בו כחבר "התיישנה" והוא אינו יכול להגישה עוד.  

עו"ד אלי יניר סגן רשמת האגודות השיתופיות אמר ש"תקופת ההתיישנות" (שבע שנים במקרה זה) "מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". זו "נולדה" כאשר המבקש הגיע לגיל 30, שכן לפי הנוהג בקיבוצו של המבקש בגיל זה מתקבלים בני קיבוץ לחברות (ובלבד שהגישו בקשה לכך קודם הגיעם לגיל זה). במילים אחרות, אם סבר המבקש שהיה על הקיבוץ להביא את מועמדותו לחברות והוא לא עשה כן, היה עליו לנקוט הליך משפטי קודם שתחלוף תקופת ההתיישנות.  

הפנייה אל רשמת האגודות הייתה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, אמר עו"ד יניר, ומשכך יש לדחות אותה גם מטעם זה. הוא דחה גם את טענת המבקש שיש במגורים שהקצה לו הקיבוץ משום הכרה בזכותו להיות חבר קיבוץ. המדור (המגורים), הסביר עו"ד יניר, ניתן למבקש בהיותו בן עם צרכים מיוחדים ואין בכך כדי להכיר בזכותו להיות חבר.  

עוד פסק סגן הרשמת שאין חובה על הקיבוץ לקבל את המבקש לחברות מכוח טענת ה"אפליה המתקנת". הדרך להתקבל כחבר בקיבוץ היא לפי תקנון האגודה (קבלת "הרוב הדרוש" לקבלה לחברות של שני שליש מבין החברים המצביעים בקלפי, ועמידה בדרישות הנוספות לקבלה לחברות).  

דאג למבקש לכל מחסורו 

אין ב"חוק שיווין זכויות לאנשים עם מוגבלות", הוסיף סגן הרשמת, כל הוראה התומכת בטענת המבקש כי יש לקבלו לקיבוץ מכוח אפליה מתקנת. הקיבוץ התייחס למבקש לאורך כל השנים כבן תלוי בחבר וכך הובהר לו בפגישות שהתקיימו עימו. גם לפי תקנון הקיבוץ אין חובה על הקיבוץ לקבל לחברות בנים עם צרכים מיוחדים ואף אין חובה כזו "בתקנות האגודות השיתופיות – חברות". 

סגן הרשמת לא מצא כי זכויותיו של המבקש נפגעו או שהוא הופלה ע"י הקיבוץ עקב מוגבלותו והוא גם דחה טענות שהקיבוץ הפר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הקיבוץ, הוא אמר, דאג למבקש לכל מחסורו בהתאם להוראות התקנון. 

משכך, דחה סגן הרשמת את העתירה לתיקון פנקס החברים, הן מחמת התיישנות והן לגופה של הבקשה. יחד עם זאת, משלא נחתם עם המבקש הסכם לבן תלוי, הורה סגן הרשמת לקיבוץ "לפעול להסדרת מעמד המבקש בקיבוץ, להסביר למבקש ואימו את החלופות השונות להסדרה זו, בין אם באמצעות הצבעה באסיפה הכללית וקבלה לחברות בהתאם לקבוע בתקנון ובין באמצעות הסכם אהדה המסדיר את זכויות הבנים התלויים בחברים, ולפרט בפניהם את היתרונות והחסרונות של כל מסלול". 

האב סרב, בית הדין חייב 

בתי הילדים בקיבוץ נכללים כהוצאות חינוך בפסיקת מזונות 

בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע נדרש לסוגיית מזונות קטינים שמתגוררים בקיבוץ. במסגרת "משפט הגירושין" שמקיימת הָאֵם עם אבי הקטינים, פסק בית משפט בהליך קודם ש"האב יישא ב-70 אחוזים מהוצאות החינוך עבור הקטינים…. זאת, לרבות גן, צהרון…..חוג אחד לכל קטין – הכל בעלות ציבורית". בית המשפט פסק זאת גם בהתחשב בכך שהכנסת האב גבוהה כמעט פי שלוש מזו של האם. 

כשהגיעה העת לשלם, טען האב שאינו חייב "לשאת בתשלומי רשות של בית הספר ובית הילדים בקיבוץ, בנוסף לתשלומי החובה. לטענתו, בית הילדים בקיבוץ אינו "צהרון" ולכן מדובר ב"תשלום רשות" וככל שהאם חפצה בכך עליה לשאת בתשלום לבדה, שכן לדבריו בית הילדים בקיבוץ הוא מסגרת שממומנת באופן פרטי ולא כל ילדי הקיבוץ שוהים בה. מנגד, אמרה הָאֵם שהאבחנה שעושה האב בין הוצאות חינוך שהם בגדר תשלומי חובה לבין תשלומי רשות, היא מלאכותית ועליו לשאת בחלקו בכל הוצאות אלה. 

השופטת שני כ"ץ קבעה שפסק הדין שניתן לא מבחין בין "תשלום חובה" ל"תשלום רשות" לעניין החיוב בהוצאות החינוך. על האב הוטל לשאת בהוצאות חינוך לרבות צהרון והכל בעלות ציבורית, ללא תחימה של הוצאות אלה למסגרת חינוכית פורמאלית או בלתי פורמלית. טענת האב לצמצום החיוב אינה עולה בקנה אחד עם הוראת פסק הדין הנוקטת לשון מרחיבה. אין קשר, אמרה השופטת אם כלל ילדי הקיבוץ נוטלים חלק בפעילות בית הילדים. הדגש בפסק הדין הוא על העלויות שתהיינה בגדר "עלות ציבורית", והעלות של בית הילדים אינה חורגת מכך. השופטת דחתה את טענות האב וחייבה אותו בהוצאות האם בסך 5,000 שקלים.