תמיד בחמישייה תמיד רכזת: דור סער, 20, מקיבוץ מענית, 1.65 מ', הובילה את נבחרת העתודה להישג מרשים, מקום 5 באליפות אירופה (דרג ב') בטורניר בקוסובו. היא הייתה ראשונה בנבחרת במספר הנקודות, ראשונה באסיסטים וראשונה בדקות משחק. דור סער היא דור המשך. הסבא, אורי סער, היה כוכב הפועל בית אלפא בליגה הלאומית בשנות ה-50 וה-60. בתום העונה הראשונה בקולג' במיין בו היא לומדת ומשחקת, היא זכתה בתואר Rookie of the Year (שחקנית השנה הראשונה המצטיינת של הליגה)
תמיד בחמישייה תמיד רכזת: זה היה בהחלט 'מבצע' מורכב לקבוע ראיון עם הכדורסלנית המצטיינת דור סער, 20, מקיבוץ מענית. גם כשהיא בארץ, בחופשת מולדת, הכוכבת הצעירה עסוקה עד מעל הראש. במשך רוב ימות השנה היא בארה"ב, משחקת ולומדת באוניברסיטת מיין (The University of Maine). כשנגמרה שם העונה, היא נחתה בארץ והצטרפה מיד לאימונים של נבחרת העתודה (עד גיל 20). לפני כחודש היא הובילה את הנבחרת להישג מרשים, מקום 5 באליפות אירופה (דרג ב') בטורניר שנערך בקוסובו. כרכזת דומיננטית (גובה 1.65 מ'), הסטטיסטיקה שלה שם הייתה חד-משמעית. מס' 1 בנבחרת בנקודות (3 בכל בטורניר), מס' 1 באסיסטים (ראשונה בכל הטורניר!), מס' 1 בדקות משחק. רק לאחר שהטורניר הסתיים והנבחרת שבה לארץ, היא התפנתה סוף סוף לראיון המיוחל, רגע לפני חזרתה לארה"ב, לעוד שנה במיין. לפני מספר שבועות סיפרתי כאן על ליאור הלוי, הכדורסלנית מטירת צבי, שמתחילה עכשיו ארבע שנים בקולג'. דור סער, לעומתה, בחרה במסלול של "ספורטאית עילוי". דחתה את הצבא בארבע שנים, והתחילה את הקולג' מיד לאחר סיום התיכון. סיפורה המרשים של דור (עד כה), מובא כאן מפיה והרי הוא לפניכם.
תחילת הקריירה, עמק יזרעאל, וינגייט
דור: "נולדתי בפרדס חנה, בת בכורה לסיגל וניר. אימא במקור מקיבוץ מסילות ואבא מבית אלפא. יש לי עוד אחות ואח צעירים ממני. כשהייתי בת 5 עברנו לקיבוץ מענית, אחרי שכבר התחנכתי שם כמה שנים. אבא שיחק כדורסל בצעירותו, ואמא שיחקה כדורעף בנעוריה, אבל סבא שלי, אורי סער (לשעבר סקלרץ), היה הכוכב של הפועל בית אלפא בליגה הלאומית בכדורסל בשנות ה-50 וה-60.
"כילדה הייתי סוג של טום בוי. שיחקתי עם הבנים כדורגל וקט-רגל, ומכיתה א' התאמנתי באומנויות לחימה, קונג פו וקפואירה (אמנות לחימה ברזילאית). יום אחד, בכיתה ג', בן דוד שלי ששיחק כדורסל בגן שמואל, אמר לי בואי תתאמני אתנו. אנחנו באותו הגיל. באתי לאימון ניסיון, וככה זה התחיל. התחלתי להתאמן בקבוצה מעורבת של בנים ובנות ומהר מאד בלטתי. בכיתה ד' כבר שיחקתי בקבוצה של בנים בלבד, כי לא הייתה קבוצת בנות. שיחקתי איתם בליגה האזורית, ולמרות שהייתי הבת היחידה, השתלבתי מצוין ואפילו הייתי טובה. בכיתה ו' כבר שיחקתי בשתי קבוצות במקביל, קבוצה של בנים וקבוצה של בנות בוגרות יותר. אז כבר הייתי צריכה אישור מיוחד מהאיגוד לשחק גם עם הבנים. בגיל הזה כבר היה לי ברור, שכדורסל זה משהו שאני רוצה לעסוק בו. בכיתה ז' כבר חשבנו בבית איך ולאן מתקדמים. כבר כיוונתי גבוה וחיפשנו מועדון טוב לבנות. התלבטנו בין מכבי רעננה להפועל עמק יזרעאל, ובחרנו בעמק. זו הייתה בחירה מצוינת. שלוש שנים שיחקתי בעמק יזרעאל, מכיתה ז' עד ט'. למדתי ב'מבואות עירון', וכל יום בצהריים הייתה לי הסעה, יחד עם בנות נוספות, לאימונים שהתקיימו בנהלל או בגבת. 5-6 אימונים בשבוע. גלעד ערמון (בן קיבוץ עמיר), היה המאמן. תמיד שיחקתי שם בשתי קבוצות במקביל, עם הגיל שלי ועם בנות בוגרות יותר. היינו בטופ הארצי ושנה אחת אפילו לקחנו דאבל, אליפות וגביע. תמיד הייתי בחמישייה, תמיד רכזת.
"בכיתה י' כבר עברתי לפנימייה של האקדמיה במכון וינגייט. אני וההורים חשבנו שיהיה לי טוב לעבור לשם, אחרי ששמענו דברים מאד טובים על המקום. שלוש שנים הייתי באקדמיה, מכיתה י' עד י"ב. בבוקר לומדים בתיכון חוף השרון בשפיים, בכיתה אורגנית של וינגייט, אבל בעיקר מתאמנים ועוסקים בספורט, כל אחד בענף שלו. ביום חמישי בערב נוסעים הביתה, ובשבת כבר חוזרים לאימון ערב. מאוד נהניתי שם. זה עוד משהו שאני מאוד שמחה שעשיתי. אני מרגישה שהמסגרת של וינגייט ממש הכינה אותי לחיים ובעיקר הכינה אותי לקולג'. הנחילו לנו שם הרבה הרגלים טובים של מצוינות ומאוד הקפידו אתנו על לימודים. אגב, גם בעמק יזרעאל, גלעד ערמון הנחיל לנו הרגלים וערכים דומים. גלעד מאד השפיע עלי ועזר לי. הוא מין מנטור שלי, ואנחנו שומרים על קשר עד היום".
הזמנה לקולג', התאקלמות, שגרה, הישגים
"במשך כל השנים, מגיל 14, הייתי תמיד בנבחרות ישראל בגילאים השונים. תמיד הייתי רכזת וכמעט תמיד בחמישייה. בכל מקרה, תמיד שיחקתי הרבה. לכל הטורנירים החשובים באירופה מגיעים סקאוטרים מארה"ב, לחפש כישרונות צעירים. כך גם אני נחשפתי אליהם, בכל מיני אליפויות, והתחלתי לקבל הצעות מקולג'ים בגיל מאד צעיר. בד"כ יוצרים איתך קשר דרך הפייסבוק. כבר בכיתה י' התחלנו לדבר על זה בבית, כי אמרנו וואו, יש פה הזדמנות. בכיתה י"א כבר היו לי הצעות מכמה קולג'ים, לשחק וללמוד אצלם במלגה מלאה. אז כבר החלטנו, אני וההורים, שכנראה זה מה שאעשה. התחלנו לנהל מגעים, גם עם ארה"ב, אבל בעיקר פה עם הצבא. חשבנו ללכת על מסלול של 'ספורטאית עילוי', לדחות את הצבא בארבע שנים עד שאסיים את הלימודים בארה"ב, וידענו שצריך לפנות לצבא מאד מוקדם כדי לקבל את האישור לזה. "במקביל התחלתי להתכונן ל-3 מבחנים שונים שהייתי חייבת לעבור כדי להתקבל ללימודים שם. כל המבחנים מתקיימים פה בארץ. בתחילת י"ב טסתי עם ההורים לביקור רשמי בשני קולג'ים שחשבנו עליהם. משניהם בחרתי בסוף באוניברסיטה של מיין. בחרתי בהם כי התכנית של הכדורסל שם מאוד נראתה לי. בנוסף היו שם כבר כמה שחקניות אירופאיות והצוות כבר ידע בדיוק איך להתנהל עם שחקניות זרות. בקיצור, המקום הזה יותר קסם לי. בסופו של דבר אני מאד שמחה על הבחירה הזאת, וטוב שנסענו לשם לראות את המקום. גם ההורים שלי מאוד אהבו את מיין. כשחזרנו לארץ המשכנו במגעים איתם וכשאמרתי להם שבחרתי בהם הם אמרו 'מצוין. נעזור לך בכל מה שצריך'. בחרתי ללמוד שם מנהל עסקים.
"באוגוסט 2017 חזרתי למיין, להתחיל את הקולג'. ההורים שוב באו איתי לכמה ימים ועזרו לי בהתאקלמות. קיבלתי חדר עם עוד מישהי בבניין של תלמידי שנה א'. הכל מאד הזכיר לי את וינגייט. 3 החודשים הראשונים היו לי ממש קשים. השפה, המנטליות, וגם חברתית עוד לא הכרתי אנשים. קיבלתי מין שוק כזה. גם הכדורסל היה שונה ממה שהכרתי. שיטת האימונים שונה ואפילו המשחק עצמו שונה. החוקים שונים, השעונים שונים. למשל פה יש 24 ש' להתקפה, שם 30 ש'. בניגוד למה שחושבים, המשחק בארה"ב דווקא פחות אגרסיבי מאשר באירופה, כי נותנים שם יתרון להתקפה על פני ההגנה. יצירת מגע בין מגן לתוקף הרבה יותר בעייתית ויותר מקפידים על עבירות. אפילו ב-NBA זה ככה.
"היו שם דברים שנראו לי הזויים. למשל בנים בקולג' עדיין משחקים שתי מחציות של 20 ד'. בנות כבר משחקות 4 רבעים. שוב, בניגוד למה שחושבים פה, האמריקאים מייבאים לארה"ב חוקים מאירופה, ולא להיפך. מצד שני, האימונים שם הרבה יותר אינטנסיביים, גם בכדורסל וגם בחדר כושר. הרגשתי שם כל הזמן במבחן. תוך כדי אימון סופרים לך סטטיסטיקה, כמה זרקת, כמה קלעת, וכו'. גם בכושר בוחנים אותך כל הזמן. כל שיטת האימון שם הרבה יותר נוקשה וקשוחה. דורשים ממך כל הזמן 100%. אם אתה מפשל קצת באימון, כל הקבוצה נענשת. מה זה עונש, תרגיל ריצה ומאמץ. בהתחלה זה שוק. זה יוצר אצלך כל הזמן תחושה של תחרות. תחרות עם עצמך, עם הבנות האחרות, וגם תחרות של כולן ביחד. האימונים גם הרבה יותר ארוכים. אימון רגיל נמשך שעתיים, שעתיים וחצי, בנוסף לאימונים בחדר כושר. הכל מאד אינטנסיבי, קשוח, תחרותי, תובעני, רציני.
"אחרי ההלם הראשוני, התחלתי לאהוב את זה. את התחושה שכל אימון זו הזדמנות להשתפר. למרות ההתחלה הקשה, עכשיו כשאני חושבת, זה דווקא מאוד עזר לי. אתה לומד לדחוף את עצמך למעלה, להשתפר כל הזמן, להגיע למיצוי מקסימלי של הגוף. זה גרם לי לדעת שאני מסוגלת להרבה יותר ממה שחשבתי. אם בארץ חשבתי שהגעתי למיצוי פיזי מקסימלי, הגעתי לשם וראיתי שאפשר הרבה יותר, והגוף עומד בזה, סובל את זה. לקח לגוף זמן להתרגל, אבל אחרי 3 חודשים התרגלתי, פיזית ומנטלית. גם הקבוצה אחלה. הבנות ממש חמודות. חצי אירופאיות וחצי אמריקאיות, ואני, כמו תמיד, הכי קטנה, הכי נמוכה. למרות זאת, כבר בשנה הראשונה הייתי שחקנית חמישייה ושיחקתי הרבה, מעל 30 ד' למשחק.
"בתום העונה הראשונה זכיתי בתואר Rookie of the Year (שחקנית השנה הראשונה המצטיינת של הליגה). בשנה השנייה כבר לא הרגשתי נחיתות פיזית, כי עובדים שם הרבה על כוח. ברור לי שבגלל הגובה אני תמיד צריכה לעשות הרבה יותר. להיות ממש, ממש טובה. אם אני רוצה לשחק ברמות הגבוהות, אין לי את הלגיטימציה לא לעבוד קשה ולא להשקיע את כל כולי. אבל אני מאמינה בעצמי ועד עכשיו זה הולך לי טוב. בסוף השנה השנייה כבר נבחרתי לשחקנית החמישייה הראשונה של הפלייאוף. אנחנו משחקות בליגת D1, שזו הליגה הבכירה של המכללות, ומגיע המון קהל. זה אחד הדברים שאני אוהבת שם, תרבות הספורט. זה כיף גדול. למשחק רגיל שלנו מגיעים כ-1,000 צופים ולמשחקים חשובים כ-2,500-3,000. האולם הביתי שלנו לא נמצא בתוך הקמפוס, לכן רוב הקהל לא מורכב דווקא מסטודנטים, אלא מאנשים רגילים מהאזור, רובם מבוגרים, שקונים כרטיס ובאים לראות כדורסל נשים. הסטודנטים מגיעים בעיקר למשחקים החשובים. בקולג' שלנו הבנות הן הקבוצה החזקה יותר בכדורסל. הבנים פחות. מקצועות חזקים נוספים הם פוטבול בנים והוקי קרח בנים ובנות.
"מיין זו מדינה מאד צפונית ומאד קרה. בחורף יש המון שלג והטמפרטורות צונחות עד מינוס 25 מעלות. גם זה היה לי שוק בהתחלה. יש ימים שלא מתקיימים לימודים בגלל השלג. כל החברות והחברים שלי שם הם מהכדורסל או ספורטאים בכלל. הספורטאים נפגשים ביניהם המון, בחדר כושר, בפיזיותרפיה, בכל מיני אירועים, וספורטאים זה גם אותו ראש וזה גורם לך להתחבר. תמיד יש גם רגעים שמרגישים לבד, אבל צריך לדעת לעבור אותם. אז מתקשרים להורים, או יוצאים לרוץ לנקות את הראש, וזה עובר. כמעט ואין לנו חופשות במהלך העונה. אפילו בחופשות גדולות, כמו כריסמס, בכדורסל ממשיכים להתאמן כרגיל. האמריקאים שמים מאד דגש על התנהגות טובה, זה מאד חשוב להם. לא לאחר, להיות בסדר בלימודים. גם זה מאד מזכיר לי את וינגייט. בסה"כ אני מרגישה מאוד טוב שם. אני נהנית, מרגישה שאני משתפרת, ורק רוצה לנצל את זה עד הסוף. כי הזמן טס, בעיקר שכל הזמן עסוקים".
ביקור מולדת ומבט לעתיד
"בסוף מאי, אחרי שהסתיימה שם שנת הלימודים, באתי לארץ והצטרפתי מיד לאימונים של נבחרת העתודה לקראת אליפות אירופה (דרג ב') שהתקיימה בקוסובו. סיימנו במקום 5 ולי אישית היה טורניר טוב מאוד. הרגשתי הפעם באמת שהבאתי את היכולות שלי למגרש והייתי מאד דומיננטית בנבחרת. זה משהו ששאפתי אליו כבר הרבה זמן ועכשיו הרגשתי שהצלחתי, להיות משפיעה ודומיננטית במשחק. אני רוצה להמשיך עם זה עכשיו גם במיין ובכל מקום. זו הייתה הפעם האחרונה שלי עם הנבחרות הצעירות ורציתי להוביל את הנבחרת להישג גדול, לעלות לדרג א'. את זה לא הצלחנו (עולות 3 נבחרות), אז יש קצת אכזבה, אולי היינו יכולות לעשות יותר, אבל לא נורא. בהמשך אני רואה את עצמי בנבחרת ישראל הבוגרת. זה עדיין לא נגיש לי, כי אני לא פה, וזה יהיה רק אחרי שאסיים את הקולג'. אבל המטרה האמיתית שלי היא לשחק בעתיד באירופה. אני מאוד מתחברת ואוהבת את הכדורסל האירופאי. אני מעדיפה לשחק באירופה (על פני ישראל), פשוט בגלל הרמה הגבוהה שם. ספרד, איטליה, צרפת, טורקיה, רוסיה, כולן מעצמות של כדורסל נשים. בינתיים יש לי עוד שנתיים במיין ובסה"כ אני מאד מרוצה מההחלטה לנסוע לשם. למרות ההתחלה הלא קלה, עכשיו הכל טוב. נשאר לי רק להמשיך לעבוד קשה, להשתפר, להגיע להישגים, וגם ליהנות מזה. בכל מקרה, העתיד שלי, החיים שלי, יהיו תמיד סביב כדורסל. את זה אני כבר יודעת."
תמיד בחמישייה תמיד רכזת
