תניית אי תחרות

תניית אי תחרות: אדם העוסק בתחום ההשקעות בנדל"ן, פנה למכללה  המכשירה אנשים  בשוק ההון  במטרה להקים מיזם משותף.  שני הצדדים  חתמו על הסכם לשיתוף פעולה בו נכללו שני סעיפים של "תניות אי-התחרות".  לאחר זמן לא רב החליטה המכללה לפרק את השותפות, והיזם תבע אותה בטענה כי הפרה את תניות אי-התחרות,  שעה שהמשיכה להפעיל את המיזם המשותף

תניית אי תחרות: פעמים רבות קיבוצים מקימים עסק בשותפות עם גוף אחר. במקרים אלו אני ממליצה לקיבוץ לא להתעלם מכך שייתכן ובעתיד, חו"ח, השותפות תפורק. במקרה של פירוק השותפות או סיום ההתקשרות יש למנוע מהצד השני להתחרות בקיבוץ, תוך שימוש בידע ובמשאבים שקיבל מהקיבוץ בתקופת השותפות. מטבע הדברים, להסכם השותפות, ובייחוד ל"תניית אי התחרות" המופיעה בו, חשיבות רבה. פסק דין* שניתן לאחרונה (18.8.19) בבית המשפט העליון דן בנושא חשוב זה ומדגיש את ההכרח בניסוח נכון של תניית אי התחרות, ועל כן בחרתי לסקור את עיקריו בפניכם.

המערער באותו עניין עוסק בתחום ההשקעות בנדל"ן. בשנת 2011 הקים המערער מוסד המתמחה בלימוד פרקטי של השקעות בתחום הנדל"ן. בשנת 2012 פנה המערער למכללה העוסקת בהכשרת סוחרים פרטיים בשוק ההון במטרה לבחון הקמת מיזם משותף ללימוד תחום ההשקעות בנדל"ן במכללה. בעקבות כך חתמו המערער והמכללה על הסכם לשיתוף פעולה, והמכללה החלה לעסוק גם בלימוד השקעות נדל"ן במסגרת מיזם משותף עם המערער.

בהסכם עליו חתמו הצדדים נכללו שני סעיפים בהם עוגנו "תניות אי-התחרות". הסעיף הראשון קבע כי בתקופה של 48 חודשים מהיום שההתקשרות בין הצדדים תגיע לסיומה מכל סיבה שהיא, לא תהיה המכללה רשאית להעניק שירותי הוראה המתחרים במערער. הסעיף השני קבע כי במידה ותופסק ההתקשרות בין הצדדים, מתחייבת המכללה שלא להעסיק את מי ממרצי המיזם המשותף ולא לעשות שימוש בקניינו הרוחני של המערער לרבות תכנים שיווקיים וחומרי לימוד. עם זאת, הסעיף השני קבע כי קיימת למכללה האופציה להמשיך ולהעסיק את מרצי המיזם ולעשות שימוש בכל החומרים כנגד תשלום בסך של 15,000 ש"ח בחודש ו-5% ממחזור המכירות + מע"מ.

לאחר החתימה על ההסכם חלה התדרדרות ביחסים בין הצדדים, שהובילה לפגישה במהלכה מסרו בעלי המכללה למערער, כי הם אינם מעוניינים עוד בהמשך ההתקשרות עמו. בעקבות כך הגישו הצדדים תביעות הדדיות לבית המשפט המחוזי. ביסוד תביעתו של המערער עמדה הטענה שלפיה המכללה ביטלה את ההסכם שלא כדין, וכן הפרה את תניות אי-התחרות שעה שהמשיכה להפעיל את המיזם המשותף באופן המקים לו זכאות לפיצויים.

במסגרת פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, התקבלה טענת המערער כי המכללה היא זו שביטלה את ההסכם שלא כדין. מכאן פנה בית המשפט לבחון את פרשנות תניות אי-התחרות, וקבע כי זכאות לתמורה המוסכמת קמה אך ורק בגין הפרה של סעיף תניית התחרות השני ולא גם בגין הפרתו של הסעיף הראשון כטענת המערער. משכך, ככל שהסעיף הראשון הופר, על המערער מוטל הנטל להוכיח את הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך. לגופם של דברים, נקבע כי לאחר הפרת ההסכם העלתה המכללה מחדש לאוויר אתר אינטרנט הנושא את שם המיזם המשותף, ושבו נעשה שימוש בקניינו הרוחני של המערער. משכך נקבע כי על המכללה לשלם למערער את התמורה המוסכמת בגין השימוש שערכה בקניין הרוחני. לצד זאת, בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של המערער לפיצויים מכוח הסעיף הראשון של תניית אי התחרות, וזאת משום שלא הוכח כי נגרם לו נזק בעקבות הפרת סעיף זה.

המערער סירב להשלים עם פסק הדין והגיש ערעור לבית המשפט העליון. בערעור נטען כי בניגוד לפרשנות שניתנה בפסק הדין, הפרה של הסעיף הראשון מקימה זכאות לתמורה המוסכמת הקבועה בסעיף השני, ומשכך המערער איננו נדרש להוכיח כי נגרם לו נזק עקב הפרה של הסעיף הראשון על מנת לזכות בפיצויים.

בפסק הדין שניתן בערעור קבע בית המשפט העליון כי המערער מבקש לייחס לתניות אי-התחרות (הסעיף הראשון והשני) משמעות "סינרגטית", שלפיה התמורה המוסכמת שנקבעה בסעיף השני חלה גם במקרה של הפרת הסעיף הראשון. אולם, כפי שנקבע בפסק הדין של המחוזי, הסעיף הראשון מטיל מגבלה כללית מתוחמת בזמן, שלפיה בתקופה של 48 חודשים לאחר סיומו של ההסכם המכללה לא תהיה רשאית להעניק שירותים שיתחרו במערער. הסעיף השני מוסיף וקובע איסור מצומצם (שאינו מוגבל בזמן) שלפיו המכללה לא תהא רשאית להעסיק את מי ממרצי במיזם המשותף ולא לעשות שימוש בקניינה הרוחני של המערער. עם זאת נאמר באותו סעיף כי ניתנת למכללה  האופציה לעשות כן כנגד תשלום התמורה המוסכמת.

בית המשפט העליון קובע כי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מדובר בשני תתי-סעיפים נפרדים, וככל שהכוונה הייתה שהתמורה המוסכמת שנקבעה בסעיף השני תחול גם במקרה של הפרה של סעיף הראשון– נדרש היה ליתן לכך ביטוי מפורש בהסכם. זו הפרשנות שעולה מלשון תניות אי-התחרות, והיא מתיישבת עם המשמעות הנפרדת של כל אחד משני הסעיפים העולה ממקרא כל אחד מהם לחוד ושניהם יחדיו – הסעיף הראשון קובע תניה כללית מוגבלת בזמן,  שהפיצוי בצידה דורש הוכחה, בעוד שהסעיף השני מטיל איסור מצומצם שאינו מוגבל בזמן שהסעד בגין הפרתו נקצב מראש. משכך, על מנת לזכות בפיצוי בגין הפרתו של הסעיף הראשון, שומה היה על המערער להוכיח את גובה הנזק שנגרם לו עקב התחרות של המכללה – והוא לא עמד בנטל זה. משכך ערעורו של המערער נדחה. לאור האמור מוצע לנסח את תניות אי התחרות באופן אשר יתן הגנה לקיבוץ ואף ירתיע את הצד שכנגד מלבצע את ההפרה.

* ע"א 1124/18 אביב אוחנה לובצקי נ' מכללת א.ר. פסגות בע"מ (פורסם בנבו, 18.08.2019) – תניית אי תחרות

* המידע המופיע הוא כללי בלבד ואין בו בכדי להוות חוות דעת מוסמכת או ייעוץ מוסמך.

התאחדות חקלאי ישראל: שינוי מדיניות של פתיחת שוק החלב