תרנגולי הבר  

"החורף היה בעיצומו, השלג הגיע עד לברכיים. יצאתי עם מעיל דק ומזוודונת קטנה". סיפורה של נעמי קלסקי מעין השופט, שכילדה בת 13 ברחה מהגטו לבדה 

*תמונה ראשית: נעמי קלסקי. צילום: באדיבות ארכיון עין השופט 

"לילה שלם נסעתי ברכבת", מספרת נעמי קלסקי מקיבוץ עין השופט את סיפור מאבקה לחיים. סיפורה של ילדה בת 13 שברחה מהגטו לבדה. "נסעתי לילה שלם. המלווה שלי, גוי שאיתו היו לי קשרי מסחר בגטו, לא הביט לעברי ברכבת, הוא פחד. מבעד לחלונות ניבטו אלי ארובות העשן של מחנה ההשמדה בְּלְז. לא ידעתי אז שכל משפחתי נכחדה בו". 

"כשהגענו לתחנת הרכבת שסטרקה, בחבל לובלין, אמר לי הגוי: 'ילדה כאן עלינו להיפרד. את חייבת לרדת ולמצוא מפה את דרכך בעולם'. ירדתי. מסביב רק שלג, שטחים אין-סופיים של לבן. לא ידעתי לאן לפנות. הלכתי והלכתי עד שהגעתי לבית איכרים. הייתה זה הפעם הראשונה שרגלי דרכה בכפר. 
הקשתי בדלת וברכתי ב'בוקר טוב', הם ברכוני חזרה בפליאה ובהשתוממות. פשר התימהון התחוור לי כאשר לבית נכנסה אישה ובפיה הברכה 'יבורך אדוננו ישו הנוצרי!', ויושבי הבית ענו לה 'אמן!' תפסתי שכך צריך לברך כאשר נכנסים לבית. כאשר הקשתי על הדלת השנייה, כבר בירכתי ברכה נוצרית. 
באחד הבתים ריחמו עלי, הילדה הקטנה, והסכימו שאישאר. עלתה בעיית הרישום לרשות המקומית. כדי להירשם, צריך היה לספר מאין באת. לא יכולתי לספר על הגטו. המצאתי סיפור שהורי נלקחו לעבודות-כפיה ומאז אני נעה ונדה. הפקיד האמין לסיפורי. רשמו אותי ברשות המקומית וקיבלתי תעודת אחוזה. הרגשתי שזו תעודת הביטוח שלי". 

"רק יהודיות מתקנות כך גרביים" 
"במשפחה זו החזקתי מעמד בקושי שבועיים. לא הכרתי את העבודות ועשיתי הכל להיפך. 
אחרי שנזרקתי ע"י המשפחה, נדדתי מכפר לכפר. כאן שבועיים, שם שבוע. 
יום אחד הגעתי לאחוזה שבה פגשה אותי המנהלת, אישה מפוטמת עם לחיים ורודות. היא הורתה לי מייד מה עלי לעשות: לנקות את הסירים, לקלף תפוחי אדמה, לקרצף את הרצפה, ולהאכיל את החזירים שהם גידלו במחתרת (הגרמנים אסרו על הפולנים לגדל חזירים). 
העבודה הייתה מפרכת. מדי יום חייבת הייתי לקרצף את הסירים בעפר של אדמה כדי להסיר מהם את הפיח. תפוחי האדמה שקילפתי היו קפואים לחלוטין, עד שהרגישות ביד כאילו נעלמה. יום אחד פצעתי את האצבע והיד התנפחה. תוך כדי כביסה התעלפתי. רק אז הבחינה המנהלת במצבי. לפתע התעורר בה רגש הרחמים והיא נתנה לי כמתנה יום של מנוחה. 

אמי לימדה אותי בגיטו לתקן גרביים. כשתיקנתי גרביים באחוזה הפולנית עשיתי זאת בצורה אמנותית. המנהלת, שראתה את עבודתי אמרה לי: 'את עושה תיקונים ממש כמו יהודיה, רק היהודים מתקנים כך גרביים'. נבהלתי מהחשד. 
 

לילה מאושר אחד בכל זאת היה לי שם. היה זה בלילה בו התדפקו פרטיזנים על דלתות האחוזה ודרשו מזון ומשקאות. כשראיתי אותם חלפה לרגע מחשבה במוחי לגלות להם את זהותי, אך ידעתי שגם בין הפרטיזנים יש אנטישמיות והפחד גבר. למרות זאת זהרו פני מאושר הפגישה. מנהלת המשק המבוהלת העירה לי בארסיות שמעולם לא ראתה את פני זוהרות כל כך…". 

"אני הולך להודיע לגסטאפו…" 
"לחג המולד הזמין בעל האחוזה העשיר את כל נכבדי הכפר, והכומר המקומי בראשם.  
הוא נתן הוראה להכין סעודה כיד המלך, מאומה לא חסר: בשר, נקניקים, צלי, מרק כרוב, מאכלים מיוחדים עם פרג ושתיה כדת וכדין. עמדתי בפתח, קדתי קידות לכל אורח וקיבלתי את המעילים והפרוות. אחר כך עמדתי בפינה והגשתי אוכל ופירות. כשתמה הסעודה הם החלו לשיר שירת שיכורים. אחד האורחים קם, לחץ אותי אל הקיר ואמר לי בשיכרותו: 'קוראים לך חייקה, את חושבת שאיני יודע? לאבא שלך קוראים שרוליק…'. קפאתי על מקומי. אומנם לא קראו לי חייקה, אבל לאבא שלי אכן קראו שרוליק. הייתי בטוחה שהאיש זיהה אותי. 
האורחים התחילו להתקהל סביב, ואני, עם דמעות בעיניים הכחשתי: 'לא נכון! אני לא חייקה! יש לי תעודות'. הדמעות לא עזרו לי. מנהל האחוזה הנבוך התחיל לצרוח עלי: 'מה, אני מחזיק פה יהודייה? יהודייה, שתשריץ עוד יהודונים?! אני הולך להודיע לגסטאפו!'  
 

האורחים התפזרו. גם בעל האחוזה רצה לצאת, אך הוא התמוטט על הסף מרוב שיכרות. למחרת בבוקר ניגש אלי ואמר בחומרה: 'אני נוסע ללובלין, כשאחזור בערב אני לא רוצה לראות אותך פה'. 
החורף היה בעיצומו, השלג הגיע עד לברכיים. יצאתי עם מעיל דק ומזוודונת קטנה. לא הכרתי את הדרך והלכתי בכיוון של עשן מיתמר. אחרי הליכה של שעות רבות הגעתי לכפר קטן. עברתי מבית לבית. כשהגעתי לקצה הכפר הייתי לגמרי מיואשת. בדלת האחרונה, כמעט, התקבלתי במאור פנים. המשפחה שקיבלני, כללה הורים זקנים עם שלוש בנות – האחת רווקה, השנייה עם ילד ללא נישואין והשלישית עם בעל ותינוקות תאומים – בן ובת". 

 "אמן" – בלב חצוי 
"כולם גרו בחדר לא גדול. הדלות הייתה רבה, אך את המעט חלקו עימי בנפש חפצה.  
עבדתי בשדה, במשק ובטיפול בילדים הפעוטים. הם היו דתיים מאוד. אם המשפחה דאגה שגם אני אעבור את טקס הקומניון (טקס מקביל לבר מצווה. לקראת הטקס לומדים את עיקרי הנצרות. לקבלת התעודה יש צורך בבחינה. בתעודה תמונה של ישו מצידה האחד, ומצידה השני הפרטים האישיים של הנער או הנערה). 
בטקס שם הכומר את ידו על ראשי, התיז מים קדושים ובירך. הייתי צריכה לענות 'אמן'. נאבקתי קשה עם עצמי, ידעתי שאם אומר בלב שלם אהפוך לנוצרייה. לכן לחשתי בליבי פנימה כל הזמן – 'אני יהודייה, אני יהודייה',  
לא הייתה לי פיסת מידע על המתרחש בעולם. הכפר היה מנותק לחלוטין. האזנתי האזן היטב לכל מילה שנאמרה. יום אחד דיברו במשפחה על כך שכל היהודים כבר מתו. בקרב הכפריים רווחה אמונה שלכל יהודי יש תרנגול בר, המסמל אותו. והנה, כך אמרו, באזור נעלמו כל תרנגולי הבר. ידעתי שתרנגולי הבר מתאספים ליד הבאר. התנדבתי, יום יום, להביא מים מהבאר, כדי לראות האם תרנגולי הבר עדיין נמצאים שם. התרגשות רבה אחזה בי כשראיתי אותם מעופפים בשלוה. הייתה לי הרגשה שאני פוגשת בני משפחה". 

"ילדה, אל תפחדי, אני רב…" 
"עבר החורף והגיע הקיץ. קיץ של סיום המלחמה. ראיתי בכפר חיילים במדים רוסיים. הפחד מנע ממני לגלות את זהותי. בכפר התהלכו שמועות שהמלחמה נגמרה, אבל דבר לא נאמר בביטחה. המשכתי את חיי בקרב המשפחה. יום אחד בצאתי לשדה אחר הקציר, מצאתי פיסת עיתון. בפיסת עיתון זו ראיתי מודעה – הוועד היהודי בלובלין מחפש ילדים יהודים. 
נדהמתי ונרעשתי. למזלי אף אחד לא ראה אותי בהתרגשותי. השמדתי את הפתק ושמרתי בזיכרוני את הכתובת. עברו עלי הרבה לילות של נדודי שינה- ללכת או לא ללכת, לעזוב או לא לעזוב את הבית החם שמצאתי. לבסוף גמלה בליבי ההחלטה לנסוע לעיר הולדתי ולחפש את שרידי משפחתי. 
למשפחתי בכפר סיפרתי שאני חוזרת ללבוב, כי הורי כבר שבו מסיביר. במקום שכר עבודה ביקשתי עלי טבק. חשבתי שאם אצליח להבריח אותם, אוכל לפתוח בחיי מסחר, שכה הייתי בקיאה בהם בגטו. 
הרכבת ללבוב עמדה להגיע רק בבוקר. בינתיים, עמדתי בתחנה וניסיתי להשיג אינפורמציה האם הבדיקות בגבול קפדניות. איש עם זקן שחור ענה לי בשאלה: 'את יהודייה?' קפצתי שפתיים והטחתי בכעס: 'מה פתאום אתה קורא לי יהודייה?'  
האיש, עם חיוך בעיניו, אמר לי רכות: 'ילדה, אל תפחדי, אל תַרְאִי לי את התעודות הנוצריות שלך. אני רב, היחיד שנשאר מקהילת לבוב'. 
כששמעתי שאני עומדת לִפְנֵי רב פרצתי בבכי ממושך והיסטרי, בכי שהיה עצור בתוכי שנים רבות. הרב לקח אותי איתו. הייתי הילדה הראשונה בבית היתומים שהוא ייסד בלובלין. הרב הוא ד"ר דוד כהנא, שאחרי קום המדינה כיהן כרב בצי הישראלי". 

אפילוג: המגפיים 
"לאחר זמן רב, כשהתבססתי כבר בחיי הקיבוץ, החלטתי לכתוב למשפחתי בכפר הפולני את האמת על עצמי. כתבתי שאני יהודייה, שחיה כיום בישראל. באותם זמנים חשבו הגרמנים, משום מה, שאין לי זכות קיום, אבל אני הרגשתי שלא עשיתי עוול לאיש, ושאין שום סיבה שאמות, לכן התחזיתי לנוצרייה, בתקווה לזכות בחיים. 
התשובה לא איחרה לבוא והייתה מרגשת מאוד. מאז נמשכים בינינו קשרי מכתבים. מן המשפחה הצעירה, עם התאומים, נותרה בכפר רק האם. האב נפטר. הבת נעשתה נזירה. הבן חי בכפר אחר. 
 

בזמן המלחמה, בשעות של בין לבין, הייתי חולמת בהקיץ. דמיינתי לעצמי שאחרי המלחמה העולם נושא את היהודים על כפיים, ואני שולחת לאנשים הטובים, שהתייחסו אלי כה יפה, מגפים לימי החורף הקשים. 
משאלה זו, אחת המעטות בין משאלותיי באותם ימים, אכן התגשמה".