יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 09 24 115746

״אין מוצא, עשיתי כל מה שאני יכולה, ורק דבר אחד לא עשיתי, וזה שביתת רעב״

3 דק' קריאה

שיתוף:

אורנה שמעוני מאשדות יעקב מאוחד, פעילה חברתית ואם שכולה, פתחה בשביתת רעב מול הכנסת כחלק מהמאבק להשבת החטופים

אורנה שמעוני (83), חברת אשדות יעקב מאוחד, פתחה בשביתת רעב ביום רביעי שעבר בערב, לאחר האזכרה לבנה איל במלאת 27 שנים לנפילתו בדרום לבנון, והודיעה כי בכוונתה לשבות רעב עד להחזרתם של כל החטופים והחטופות מעזה. היא שבתה מול הכנסת במשך שלושה ימים כשהיא נתונה ללחצם של בני משפחתה שחששו לחייה, והחליטה להפסיק את השביתה במוצאי שבת כשבאי העצרת השבועית להשבת החטופים דיברו על ליבה להפסקת הצעד הקיצוני שבו נקטה.

״הגעתי להתמוטטות״

בראיון שנערך איתה לאחר סיום שביתת הרעב, מסבירה שמעוני שהפעילות למען החטופים והחטופות מ-7 באוקטובר, שאותו היא מכנה "השואה ליום אחד", היא המשך של פעילותה להשבת חללי צוק איתן והשבויים האזרחים, שנמשכת כבר עשר שנים. "הוספנו לתמונות שלהם את תמונות החטופים החדשים, וחילקנו בצמח בכל יום חמישי סרטים צהובים במקום סטיקרים. בימי שישי אני נוסעת לכיכר החטופים בתל אביב, שאליו העברנו את הטקס שקיימנו באנדרטת החץ השחור בנגב, ושם הצטרפתי בכל בוקר לפעילות להשבתה של כרמל גת מבארי.

הפעילות הזאת כללה תרגילי יוגה, ואחרי שמונה חודשים שצפיתי בתרגילים התחלתי לעשות איתם יוגה.

כרמל היא גם בת עמק הירדן. אמה, כנרת, שנרצחה בשבת השחורה, היא בת דגניה ב'. כך נוצר אצלי קשר עמוק לכרמל, וכאשר היא נרצחה עם עוד חמישה חטופים, הגעתי ממש להתמוטטות. נסעתי להלוויה שלה בבארי, אמרתי שם דברי סליחה, ובעצם החלטתי שאני פותחת בשביתת רעב״.

מה הביא אותך לצעד הקיצוני הזה?

״התחושה שאין מוצא, שעשיתי כל מה שאני יכולה, ורק דבר אחד לא עשיתי, וזה שביתת רעב. את זה החלטתי בהלוויה של כרמל.

אחר כך נסעתי לשבעה של הירש פולין גולדברג, ומשם לשבעה של אורי דנינו. אבא של אורי דנינו מתח ביקורת קשה כשדיבר עם ח"כים חרדים, ואמר להם דברים דומים לאלו שאמר אחר כך לראש הממשלה. אז התחזקה אצלי המחשבה שאני פותחת בשביתת רעב. חיכיתי עם ההחלטה עוד שבועיים עד לאזכרה של ילדי איל, שהייתה ביום רביעי, ולאחר שכל הילדים והנכדים שלי נסעו, התחלתי את השביתה. פה עשיתי את שגיאת חיי.

ביום חמישי בבוקר, כשעליתי על האוטובוס לירושלים, כתבתי להם שאני שובתת רעב, והם נכנסו לאמוק, כעס וחרדה וחשש לחיים שלי. עשיתי שלושה ימים שביתת רעב וזה היה מאוד קשה גופנית, אבל גם קשה נפשית עם הילדים והנכדים.

בסוף העצרת בשבת, אחרי שמשפחות החטופים התחננו בפניי להפסיק את שביתת הרעב, ואמרו לי שהם זקוקים לי בריאה וחזקה כמו קודם, החלטתי להפסיק את השביתה בלב כבד.

השתתפתי בהמון פעילויות ועצרות של משפחות החטופים, אבל הגעתי למסקנה שזה לא מספיק, ושצריך להוציא לרחובות שבעה מיליון אזרחים שתומכים בסקרים בהשבת החטופות והחטופים. לזה הייתה מכוונת שביתת הרעב.

לדרבן את התומכים לצאת פעמיים בשבוע לצומת הקרוב, להפגין את כוחם, ולחלק סרטים צהובים למכוניות, שיוכיחו שכל עם ישראל רוצה בהשבת החטופות והחטופים החיים והמתים״.

הצתת לפידים

אורנה שמעוני חוזרת להצעה של נתניהו שאותה פרסם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, ואומרת שאת ההצעה הזו היה צריך לממש אפילו בפעימה אחת שבה מחזירים את כל החטופים תמורת רשימה מוסכמת של אסירי חמאס. היא חוזרת על ההצעה של ביידן להפסקת הלחימה, מינוי אזרחים לחלוקת הסיוע ההומניטרי וכינון יחסים עם סעודיה, ומסבירה בלהט שהיה אפשר לסיים את המלחמה הרבה יותר מוקדם עם פחות חיילים הרוגים, ועם הסדר שהיה תקף להחזרת תושבי הצפון לבתיהם. "זה המעגל הסגור", היא אומרת, "ואת זה חשבתי שאני אשיג בהצתת לפידים, בשביתת הרעב שלי. לא התכוונתי לשבות עד מוות, כפי שילדיי ונכדיי הבינו ממני״.

בימי שביתת הרעב מול הכנסת פנו אליך ח"כים מהקואליציה, שרים, נציגים של ראש הממשלה?

״לא. פנו אליי רק ח"כים מהאופוזיציה. עשר שנים אני מדברת אל נתניהו בעניין הדר גולדין ואורון שאול, אני כותבת מאמרים בעניין החטופים, וגם פניתי אישית עם שמחה גולדין אל נתניהו גם כשהיה באופוזיציה, לממשלת השינוי, וגם כשחזר לראשות הממשלה. פנינו גם לכל השרים. אמרנו שצריך לעצור את העברת מזוודות הדולרים שמממנות את הנשק והמנהרות של חמאס, אבל לא קיבלנו תגובות.

הח"כים מהקואליציה והשרים לא באו לדבר איתי, אבל בתגובות לראיונות שעשו איתי Ynet, כאן 11 וערוץ 13, כתבו לי תומכי נתניהו שהלוואי ואמות, והלוואי שכל החטופות והחטופים ימותו. זה לא מעניין אותי. אולי זה תגובות ממוחשבות של בוטים״.    

שלושה עשורים של מאבק חברתי ומדיני 

שמעוני הייתה מהפעילות הבולטות במאבק ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון בסוף שנות ה-90 ומאז המשיכה להיות פעילה במאבקים חברתיים ומדיניים שונים, כולל בשנים האחרונות בתנועת "נשים עושות שלום" ובמאבק למען החזרתם של אברה מנגיסטו, הדר גולדין ואורון שאול משבי החמאס.  

לזכרו של בנה הקימה אורנה את "בית איל" – מרכז לשילוב בעלי צרכים מיוחדים בכל רובדי הקהילה, המציע פעילויות חינוך, ספורט, בריאות, תרבות והנצחה. בבית איל גם הוקם מרכז הנצחה לנופלים בלבנון ולנרצחי פעולות האיבה משם. על כל אלה קיבלה אורנה את ״אות הנשיא להתנדבות״ בשנת 2021 ואת פרס "מפעל חיים" על תרומה ייחודית לחברה מטעם התנועה הקיבוצית בחודש מאי האחרון. 

"לא הצלחנו בזעקה ובמלחמה להשיבם" 

בפוסט שפרסמה ברשת הפייסבוק הזמינה אורנה אזרחים נוספים להצטרף למאבק 

אתמול היה יום השנה של איל שלי (סגן איל שמעוני). איליק נישאר צעיר בן 21. לפני 27 שנים טיל פגוט חטף את החלום במוצב ריחן שבלבנון. 

 בסוף הערב לזכרו החלטתי לפתוח בשביתת רעב להחזרתם של החטופות והחטופים כולם – 101 ילדים צעירות וצעירים אבות וסבים וסבתות רובם חיים.  

אני יושבת מאז הבוקר ליד הכנסת בירושלים, וקוראת לכל מי שרוצה בהחזרתם להצטרף אלי ליד בית המחוקקים. הרוב הגדול בעם בעד עסקה. יש לפעול לממש את זה. לא הצלחנו בזעקה ובמלחמה להשיבם.  

כלי הנשק האישי האחרון הוא שביתת רעב. הם חיים על פת לחם 11 חודשים מתחת לאדמה. אני אהיה באוויר הצח בשביתת רעב. אסור לנו לוותר עליהם.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

העלייה המואצת בתוחלת החיים היא אחד ההישגים הגדולים של האנושות אך בו בזמן מהווה את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפניה. אין מנוס משינוי תפיסת היסוד המקובלת סביב אופן ההתמודדות של היחיד, המשפחה והחברה עם
3 דק' קריאה
בעיצומה של המלחמה נאלצים בעמק יזרעאל להמשיך להיאבק נגד הקמת שדה תעופה ברמת דוד, לאור צעדים שנקטה המדינה – האצת התכנון לשדה הבינלאומי בעמק במקום בנבטים * ראיון עם גיל דייגי, יו"ר מטה המאבק
8 דק' קריאה
מיכל אסף קרמר נולדה בדרום תל אביב, הגיעה לחברת הנוער בגן שמואל בהחלטה להיות יותר קיבוצניקית ויותר שמוצניקית ממי שנולד שם. כבוגרת עזבה את הקיבוץ, חזרה בתשובה ועשתה את כל הדרך לתואר ד"ר בקבלת
5 דק' קריאה
״מתחילת מלחמת חרבות ברזל ראינו כיצד החקלאות בשילוב האגרו סולארי תרם לחוסנה של הקהילה באזורי תקומה וכעוגן כלכלי עבור היישובים.  במקומות בהם אין חקלאות, ניתן להקים שדות סולאריים ובכך לתרום לאגודה ולעתידם הכלכלי והחוסן
2 דק' קריאה
לא קל להתמודד עם מיתוס. שאול ובר עושה זאת בזהירות וברגישות, בספרו החדש ״חנה סנש, הכוכב שנפל בטרם עת״ *תמונה ראשית: כרטיס הגיוס של סנש לארגון ההגנה. זכתה להנצחה נרחבת, הרבה מעבר לכל שאר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן