בשנת 1920, תרפ"א, בין ראש השנה ליום כיפור, התיישבה קבוצה של 46 צעירים וצעירות מתנועת השומר הצעיר, על רכס מערבית לכנרת, וקראה למקום ביתניה עילית. באפריל 1921 עזבו מי שנותרו מחברי הקבוצה את ההר ורובם הצטרפו למחנה גדוד שומריה ששהה במקום בו שוכן קיבוץ יגור. מיתוס ביתניה עילית מתקיים עד היום ומתבסס בעיקר על יצירות וכתבים שנוספו במשך השנים, כולל ההצגה "ליל העשרים". הכתבה שלפניכם מוקדשת למאה שנות ביתניה
"הגשמה – מילה נידחת במילון הישראלי כמו מלכה שהוגלתה היא ממתינה לשעתה. איננו יודעים אם תשוב. וכאשר תשוב, לא יהיה זה במצעד ניצחון, אלא בכיבוש איטי של טריטוריות אבודות ומרחבים חדשים, בחזרה שקטה אל הלבבות והמוחות, בהכרה מחודשת ביופיה ובכוחה, בהיענות לתביעותיה שאין עַם ואין אדם בלעדיה". משפטים אלה, שהגדירו בלשון נשגבה את המילה "הגשמה", הוקראו בחגיגת העשור לחידוש ההגשמה בתנועת השומר הצעיר ב-26 בספטמבר 2010 , בחול המועד סוכות תשע"א. אף כי הגדרה זו של "הגשמה" הודפסה במקראה בהוצאת תנועת השומר הצעיר בשנת 1985 תחת כותרת זו, מעטים יודעים שהיא חוברה על ידי אורי יזהר (83, משאבי שדה) ששימש רכז מחלקת ההדרכה של החטיבה החינוכית בתנועת הנוער העובד והלומד.
מאות הבוגרים של תנועת השומר הצעיר יחד עם משרתי שנת שרות בחרו לערוך את ההתכנסות על הרכס בו נמצא אתר הנצחה לאנשי ביתניה עילית, בו נערך ניסיון ההתיישבות הראשון של תנועת השומר הצעיר לפני מאה שנה. מהאתר הנמצא בגליל התחתון, מערבית לכנרת, מדרום לצומת אלומות, נגלית תצפית לעמק הירדן, לכנרת ולהרי הגלעד ובימים של ראות טובה ניתן להבחין גם בחרמון.
שיחות נפש, וידויים חושפניים
בשנת 1920, תרפ"א, בין ראש השנה ליום כיפור, על אותו רכס, התיישבה קבוצה של 46 בעיקר צעירים ומעט צעירות, וקראה למקום ביתניה עילית להבדילה מביתניה תחתית שנוסדה ב-1913 על ידי יק"א (ראשי תיבות ביידיש של "החברה היהודית להתיישבות") מדרום לחוות כנרת ליד דגניה א'. היו אלה בוגרי תנועת השומר הצעיר שעלו בעיקר מגליציה ומווינה בעליה השלישית, שראו עצמם כאבות המייסדים של החברה החדשה שקמה בארץ ישראל. הם ראו עצמם לא רק כמחוללי היסטוריה, אלא גם ככותבי היסטוריה.תנועת השומר הצעיר של אותן שנים הקדישה מאמץ גדול לכתוב את ההיסטוריוגרפיה של עצמה כתנועה חינוכית מגשימה כאוונגרד מרכסיסטי-לניניסטי הסוללת דרך בהווה ולסלול את הדרך לבאים אחריה. לביתניה עילית חלק חשוב ומעצב בתולדות התנועה.
הרכב הקבוצה תרם אף הוא ברבות השנים לסיפור מיתוס שמהווה עד היום השראה לבוגרי וחניכי השומר הצעיר. דוד הורוביץ, לימים יו"ר בנק ישראל, הצייר אריה אוליאל, זאב בלוך, בנימין דרור ומאיר יערי, בעתיד מראשי השומר הצעיר ומפלגת מפ"ם, שהצטרף לקבוצה עם עלייתה על הקרקע היו מהבולטים בקבוצה. הם עבדו בהכשרת קרקע בחוות הניסוי של יק"א, שכללה סיקול אבנים, עקירת שיחים וחפירת בורות לנטיעה. במקור כאמור כללה הקבוצה 46 חברים וחברות שהגיעו ממושבת בית-גן (יבנאל בעתיד) ולנו תחילה תחת כיפת השמיים, ובתחילת החורף הוקם אוהל גדול בו גרו כולם, שלעתים התמוטט בגלל הגשמים והרוחות. הקבוצה הצטמצמה תוך מספר חודשים ל-22 בחורים ו-4 בחורות בהליך שכונה "הסלקציה הגדולה". הדרך לכך נעשתה בגיבוש קבוצה חדשה ולא בסילוק חברים או חברות, אף כי התהליך היה משפיל, כי מי שלא נבחר או נדחה הרגיש עצמו מבוזה. דוד הורוביץ הוא זה שהציע את השיטה, אך היא נקשרה יותר למאיר יערי, שלפי המקורות, רצה שהקבוצה תורכב מגברים בלבד. לגבי הבחורות שנשארו בביתניה היו שתיים שהיו בנות זוגם של הורוביץ ויערי ולשתיים היו אחים בקבוצה. חלומם של הצעירים בביתניה עילית התבטא בניסיון של הגשמה שיתופית שהתבסס על שלוש צלעות: השיתוף הנפשי, מעין "משתה רוחני", כפי שכינה אותו יערי, והוא התבטא בשיחות וידוי מטהרות שכל חברי הקבוצה משתתפים בהן. שיתוף טריטוריאלי – חבורות של צעירים בהרכב הדומה לזו של ביתניה, החיים זה בצד זה ויוצרים אותו והצלע השלישית, היא השותפות הארוטית.
מיתוס ביתניה צמח מסיבות שונות במשך מאה שנה, למרות שהקבוצה התיישבה על הרכס לתקופה של חצי שנה בלבד, מראשית הסתיו 1920 עד אביב 1921, במחצית הראשונה של שנת תרפ"א. התנאים הקשים של מגורים ועבודה, היותם עולים חדשים צעירים מפולין שדברו וכתבו בשפה הפולנית, רצונם לברוא בדרך ההגשמה הציונית "אדם ועולם חדש" בארץ ישראל ומעל לכל "שיחות הנפש" שניהלו כמעט כל ערב ותיעודם לאחר מכן, היו קרקע פוריה להיווצרות המיתוס.
בהרצאה שנשאה פרופ' אביבה חלמיש מהאוניברסיטה הפתוחה לקראת מלאת מאה שנה לניסיון ההתישבות בביתניה עילית היא תיארה את השיחות בין החברים והחברות במקום: "בתום יום העבודה המפרך התכנסו החברים וסעדו יחד, לא כל כך לשובעה. הם קיימו שיחות נפש, ערכו וידויים חושפניים והרבו לשתוק בצוותא. על ההר שררה אווירת יחד, על יתרונותיה וחסרונותיה. חבר שנקלע למצוקה נפשית היה מקיש באבן על הפעמון המאולתר, מזעיק את חבריו בכל שעה משעות היממה ופותח בפניהם את סגור לבו. האווירה הייתה תומכת, אבל גם דחוסה, תובענית וביקורתית וגלשה לא אחת לחטטנות. לא פעם דיבור בלתי זהיר היה מביא להתפרצות של בכי והיו שם הרבה גילויים של היסטריה".
גילי חסקין, יליד כפר בילו, מדריך טיולים "חובקי עולם", העורך סיורי לימוד בביתניה ו"סובב כנרת", מוסיף גם הוא במאמר שכתב בבלוג שלו, בהסתמך על שלל הפרסומים על ביתניה, על היחסים ששררו בין החברים: "שיחות הנפש כללו ווידויים חושפניים, שהושפעו מאד מה'אקלים' הרוחני של מחוזות התרבות של נעוריהם שכללו את דוסטוייבסקי, בובר, ניטשה ופרויד. הם קיוו להביא בהוויית חייהם לתיקון האני ולתיקון עולם. מאיר יערי כתב בגאווה לחבריו בחו"ל: "היכן חוגגים לאחר העבודה משתה רוחני כמו אצלנו? מתמכרים אנו לשיכרון הווידויים ולטקס השיחה". השיחות השתלטו על הלילות לאחר ימי העבודה המפרכים והפכו למוסד שגיבש טקסים ומילון מיוחד. הם שילבו פאתוס של גאולה, גישה של מתקני עולם ורליגיוזיות ייחודית…בשיחות הארוכות נוצרו מתחים בין השאיפה לחרות הפרט ושמירה על ייחודו, לבין הדרישה לשתף את הכלל בכל הסודות. במקורות הכתובים על ביתניה, מופיע פחד מכך שהאחרים ילעגו לפרט, מפני הסטנדרטים שהעמיד לחברים מאיר יערי. בשיחות אלה היחיד עמד לביקורת ולמשפט מתמידים מול החברה, שלא נרתעה מגילויי אכזריות רוחנית". הצייר אריה אלוואיל, חבר הקבוצה צייר תמונת נוף של שמיים הזרועים בענני סערה בניגוד ליופי הנוף שנגלה מההר על הכנרת.
תיאור ביקורתי קיצוני על הנעשה בביתניה ואחריה נתן דן חמיצר שחקר את התאבדותו של ארנסט פולק (שהיה אחי סבתו של חמיצר), שקרא לעצמו נתן איכר עם עלייתו לארץ ישראל, לזהותו החדשה כחלוץ בביתניה תחתית שאנשי קבוצת ביתניה עלית אמצו אותו אליהם (ראו כתבה נפרדת של מוקי צור). איכר התאבד בירייה ליד הגדר ובמשפטים קטועים הסביר את התאבדותו: "מאז היותי חי קשה לי לשאת את הניגוד בין רצון לביצוע…רק היום אחרי שנים של התלבטויות… אני חי די חזק כדי לבצע את המעשה… אתם לא ידעתם ולא חששתם דבר, כי הייתי סגור מפניכם נסתר. אל תתאבלו, היה צריך להתאבל עלי בהיותי חי… כעת אהיה מאושר…כולם בגדו בדרך…הוליכוני שולל…איני רואה עוד תקווה וצידוק לעולם שכזה….אל תבכו ותתייסרו בגללי, להיפך צחקו…הייתי קורבן של כוחות הקפיטל המסואבים…לאהבה ולטוהר אין עוד מקום…איני רואה טעם." חמיצר במחקרו משנת 1981, טוען שקבוצת ביתניה עלית לא הייתה אלא כת שבראשה עמד מאיר יערי. עדות מסייעת לכך מצא בעובדה שליד גופתו נמצא עותק של "האחים קראמזוב" מאת דוסטוייבסקי, שהיה פתוח בפרק "האינקוויזיטור הגדול", בו מוזכרים מוטיבים הקשורים לעבודת השטן, בהתאבדות, חיי סיגוף ותנאים פיזיים קשים באגודות סתרים. "האינקוויזטור הגדול" שהוא השטן מתואר בפרק כ"רוח הנורא והחכם, רוח ההתאבדות והחידלון, ויש שזיהו אותו בדמותו של מאיר יערי.
לבת דודתו של חמיצר, העיתונאית דינה קראפט שחקרה גם היא את הנושא ויחד איתו גילו את המצבה של איכר וניקו אותה, גילו תחריט מעשה ידיו של הצייר אריה אלואיל (חברו של איכר) המתאר פני שטן מקורנף וכנפי "יתוש הייאוש" (רמז להתאבדות), תרנגול כפרות והכל מביא לדמות של פנים מיוסרות עם עיניים שחורות כבורות עמוקים.
דן חמיצר שואל שאלה במאמרו: "השאלה הגדולה שנשאלת היא איך מתחברים האנשים האינטליגנטיים, הרגישים ויפי הנפש האלה לציור, לשטן ולסמלים שעל המצבה. וחמיצר משיב לשאלתו: "מסתבר שהם מתחברים. בקובץ הווידויים מזכירים רבים את השטן, את התהום הפעורה, את הפיתויים, את הסוד. את ההליכה על החבל הדק שבין הטירוף והשפיות. אך ייתכן ויצירתו של אוליאל בתחריט מעידות יותר על נפש עולמו שלו, יותר מאשר חברו שהתאבד.
אף כי התאבדותו של איכר זיעזעה את חברי הקבוצה, יש התולים את התאבדותו במצוקות כלכליות, קונפליקטים נפשיים-אישיים, קשיי השפה העברית והיותו מוינה ונחשב כ "OUTSIDER". גם שולה קשת, חוקרת הספרות בספרה "מביתניה לוינה", סבורה שסיפור התאבדותו של איכר אינו חלק מהסיפור של ביתניה עילית וספק אם השתתף בשיחות הווידוי האכזריות שהיו שם, ומטילה ספק רב כי התאבדותו של איכר נבעה מהיאוש בה.
מוקי צור (עין גב) התייחס לציור על הקבר כך: "השטן מופיע בספרות של חבורת ביתניה עלית כמפתה הגדול לשוב לבית החם, כמי ששואל את השאלה על הסיכוי של החלוץ לממש את חלומו, כמי שקורא לחלוץ מדרכו הקשה". הצייר אריה אלואיל (AIIweil), שהייתה דמות מפתח בביתניה, ומהבוגרים הראשונים של השומר הצעיר שעלו לארץ ישראל, חזר לווינה סמוך לחוויות שעבר עם קבוצת ביתניה ולמד ציור. בשנת 1924 יצר סדרת הדפסי אבן שקרא לה "טורא אפורה" (בארמית "ההר האפור"), המתארות בשחור רגשי אימה, מוות והשפלה. גם כאן נחלקו החוקרים בפרשנותם להדפסי האבן. יש שקשרו אותם למה שעבר אוליאל בביתניה וביקורת על לילות הווידויים שהוביל יערי. שולה קשת נחרצת בדעתה שאין קשר בין התמונות המסויטות לבין הפרשה ההיסטורית של ביתניה.
מאיר יערי מול דולק הורוביץ
החיים על ההר בביתניה זכו לביקורת, חלקם בעיקר אחרי הירידה מההר גם מאלה שהשתייכו לקבוצה וגם מאלה שנחשפו או חקרו אותה. מיכאל שרון, באתר האינטרנט "אימגו" כתב: "אבל מה למעשה היה שם בביתניה? חיטוט עצמי אין סופי של חברי הקומונה זה בנשמתו של זה, במעגלי אקסטזה פרוורטים, תכופות בניצוחו של הכריזמטור הגדול יערי. זאת, ברוחם כביכול של דוסטוייבסקי וניטשה, ואולי גם פרויד, שלא שימשו אלא עילה לשרלטנות עליה ניצח יערי, שהחרו החזיקו אחריו גם אחרים להפגנת 'נשמתך כספר הפתוח לפני ידידי, אתה שקוף לחלוטין'."
דוד (דולק) הורוביץ התייחס בזכרונותיו, שיצאו לאור חמישים שנה אחרי ביתניה, בספרו "האתמול שלי" לאווירה ששררה בביתניה: "וידוי המעלה בזיכרון ניסיונות של מיסטיקנים דתיים להתמודד עם אלוהים ושטן בבת אחת. אווירה דחוסה של מסדר נזירים ללא אלוהים השקוע בחיפושים וכיסופים ללא מצפן….לפעמים מר לי אתכם, מר כלענה. מחניק…אני סותם את פי ושותק כי צריך להיות חזק". אך הורוביץ התבטא בזיכרונותיו גם בנימה אחרת: "…ועל כן, בגעגועינו על שיתוף, היו געגועים על חופש, על עדה המחוברת ברגש קוסמי של יחידים וגם כיסופים לפריצת המחיצות האחרונות בין אנשים, לטישטוש היחיד האינדיבידואלי, לבלתי אמצעיות מוחלט".
נימות ביקורתיות של תיאורים מאוחרים יותר, מהנעשה על ההר באו אפילו מיערי עצמו שכתב אחרי שלוש שנים כי "העצבים והרגשות היו מתוחים".
היריבות בביתניה בין יערי להורוביץ נבעה מתפיסות העולם השונות ביניהם וגם לאישיות של כל אחד מהם. מאיר יערי כבר בצעירותו ניחן בתכונות הכריזמטיות שלו כשהוא מוביל את חבריו להתרוממות רוח ואופוריה של הגשמת המהפכה הלאומית בעלייה על הקרקע והקשיים שהתגלו לחבריה במציאות. לכך יש להוסיף יכולותיו האינטלקטואליות של יערי, הידע וההשכלה האוטודידקטית שלו, יכולת ההקשבה וגם בגילו בן 23, במספר שנים מבוגר מחבריו. עם זאת, יש הטוענים שיערי השתמש בדינמיקה הקבוצתית שנוצרה בביתניה כדי להשתלט על הקבוצה בקסם אישיותו או כפי שהגדיר זאת יהושע סובול: "יערי היה דמות פולשנית שחדרה לנימי הנפש. הוא תבע פתיחות מכל אחד. זה סוג של שליטה וכך פועל מנהיג על קהל, באמצעות חולשות. בכל מנהיג יש גורם שלילי להתבטלות אנשים".
מתחת, ולעתים מעל פני השטח, נוצר מאבק בין יערי להורוביץ ועוד בביתניה נוצרו שתי קבוצות של מצדדים באחד מהם. יערי שהצטרף לקבוצה רק עם עלייתה לביתניה היה בתחילה בעמדת נחיתות, כיוון שלהורוביץ היה מעמד עוד בגליציה. אך בהמשך ברוב העמדות וההחלטות ידו של יערי הייתה על העליונה, בתקופה הקצרה שהיו על ההר.
עדות לכך מוצאים באוטוביוגרפיה של דוד הורוביץ כששימש נגיד בנק ישראל. בפרק "ביתניה עלית – מסדר סגפני הרוח" עורר מחדש, בשנות השבעים של המאה ה-20, את השיח בנושא, בעיקר עקב תגובתו של יערי לספרו של הורוביץ. בשלושה מאמרים ארוכים, מלאי פולמוס, בעיתון "על המשמר" פירסם יערי את דעתו על האוטוביוגרפיה. פרופ' אביבה חלמיש שחקרה את נושא ביתניה מעירה בהומור על כך: "תחשבו, שני גברים בני למעלה משבעים, ממלאי תפקידים מרכזיים בכלכלה ובפוליטיקה, מנהלים ויכוח פומבי ברמת שיח של תנועת נוער". הורוביץ עצמו, למרות היריבות האידאולוגית ולעתים האישית, הכיר בתפקידו ההיסטורי של יערי ותיאר אותו כ"כהן הגדול של המסדר, האוחז בשרביט המאגי ומטיל מרותו על האחרים". דבר שהוכח בעתיד כשיערי נעשה הנציג הבכיר של השומר הצעיר בארץ ישראל.
הסיכוי להפיכת ביתניה עילית ליישוב קבע נוצר כשמאיר יערי הציע שהוא יהיה היישוב הראשון ביישובים שיתופיים בעמק הירדן, שיקימו את מפעל החשמל ביוזמת פנחס רוטנברג. אלא שהקמת המפעל התעכבה ועבודות הכבישים ויק"א הסתיימו ובאפריל 1921 (פסח תרפ"א) עזבו חברי קבוצת ביתניה את ההר ורובם הצטרפו למחנה גדוד שומריה ששכן בכביש ג'דה-חיפה, במקום של קיבוץ יגור היום.
האיחוד הזה בין קבוצת ביתניה לבין מחנה שומריה, גרר לא מעט התנגדות וויכוחים. רחל שפירא, חברת הקבוצה כתבה: "בביתניה עילית חפרנו בורות לעצי זית, והיינו קרובים לכוכבים. לא היה מקום יותר לכוכבים ומרוחק יותר מארץ ישראל מאשר ביתניה עילית. כשהבנתי את זה, ירדתי מן ההר אל הכביש. והוסיף על דברים אלה דוד הורוביץ: "קשה היה לחיות על הפסגה. לא אחד מאתנו נכסף בהסתר אל השפלה, אבל חיינו היו נישאים וחופשיים. קני נשרים היו לנו לסמל". דוד זית ויוסף שמיר שערכו את הקובץ "מאיר יערי, דיוקנו של מנהיג כאדם צעיר, 1897-1929" הרחיקו לכת בהסבר המצב. הם טענו שחבורת ביתניה הייתה שקועה בעצמה, התבוננה על העולם מלמעלה למטה בתחושת התנשאות והייתה מנותקת מהוויית החיים בארץ. בניגוד לקבוצות אחרות, הם לא עסקו בשלטון הבריטי, בערבים, באיכרי המושבות ובהסתדרות. אפילו לא בשאלות של עלייה או ירידה מהארץ.
מנהיגותו של מאיר יערי החלה להתערער סמוך לאיחוד עם קבוצת מחנה שומריה. היו ביניהם שהתרחקו ממנו מדעותיו ומהתנהגותו וראו בו מנהיג שיש בו קווי עריצות. יערי מתאר שבין חברי שומריה היו כאלה שהאמינו שאנשי ביתניה מפריעים בסגנון חייהם לעלייה על הקרקע להתיישבות קבע.
המאבק בין יערי לבין שתי הקבוצות – ביתניה ושומריה – הפך לגלוי בערב אחד בנובמבר 1921, תשרי תרפ"ב, כשחברי הקבוצות התאספו בערב בצריף ודוד הורוביץ, נשא נאום בן שלוש שעות, שנקרא לימים "ליל ברתלמיאוס", בו תקף את מאיר יערי וכינה אותו בשמות כמו "אינקוויזיטור גדול", "אנטי כריסט", "שטן שחור" ועוד. חבריו של יערי מביתניה לא הגנו עליו ומאיר ואנדה אשתו עזבו את מחנה שומריה, כפי שמתאר יערי ב"מקצת חיי אדם". בהמשך, אנשי שומריה וחלק מאנשי ביתניה ייסדו את קיבוץ בית אלפא, הקיבוץ הראשון של השומר הצעיר. אנשי מחנה שומריה ולא קבוצת ביתניה עילית הם שיצרו את הקיבוץ השומרי על יסודות השיתוף שבו ברכוש, באידאולוגיה, בערבות ההדדית, בתרבות ובלינה המשותפת. זאב צחור בספרו "נעורים", מדגיש שיסודות הקיבוץ בשומר הצעיר לא היו "משתה רוחני", לא שותפות רגשית וודאי לא שותפות ארוטית. עם זאת, חוקרי ביתניה מבססים בחיבוריהם את המיתוס שנוצר והשפעתו לאורך הדורות על חניכי ובוגרי השומר הצעיר.
ארוטיקה. הייתה או לא הייתה?
מיתוס ביתניה עילית נוצר שכבות שכבות, המתבססות בעיקר על יצירות וכתבים שנוספו במשך השנים. תחילה היה בהם הרבה מהתיעוד, מהזכרונות ומהשיחות של אלה שחוו בפועל את ביתניה. שנים אחר כך באו האוטוביוגרפיות והביוגרפיות של דוד הורוביץ ומאיר יערי שליבו את שיח ביתניה ואפילו במאה ה-21, עדיין עוסקים בה חוקרים ומתעניינים בנושא.
נתן ביסטריצקי (אגמון) הגיע להרצות למחנה שומריה ב-1922 וכל כך התרשם מהחבורה השומרית שהחליט להצטרף אליהם ולערוך חוברת בה קובצו מחשבות, רעיונות ותיאורים שנקראה "קהליתנו". זה היה כשנה לאחר ירידת הקבוצה מההר ובחוברת השתתפו פחות משליש מהחברים מביתניה עילית עצמה. רבים מהחוקרים והכותבים לאחר צאתה של "קהליתנו" לאור, למרות היותה מקור ראשוני, הפחיתו מערכה התיעודי. לדעת פרופ' חלמיש: "החברים הפקידו בידיו את דבריהם, חלקם היו כתובים בפולנית, השפה בה נערכו רבות מן השיחות. לא קל להעריך עד כמה נשמרו הדברים באמירתם ובכתיבתם המקורית, בלשונם וברוחם. אחת החברות, שקטעים מתוך יומן שכתבה בפולנית מובאים ב'קהליתנו', סיפרה לימים שהיא לא הכירה את דבריה כשנמסרו לידיה גרסתם העברית בתרגומו ובעיבודו של ביסטריצקי". במאמר "כוחו של מיתוס בספרות ובחיים" שפרסמה חלמיש על ספרה של שולה קשת "נקודת הבראשית: גלגול של מיתוס ביתניה בספרות העברית (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009), היא מותחת ביקורת על הסתמכות היתר של קשת על 'קהליתנו' ועל התפעלותה מהסגנון ויכולת ההבעה של הנשים בחוברת:"….תהייה היא עד כמה קטעים אלה הם כתיבה מקורית של הנשים ועד כמה הטביע ביסטריצקי את חותמו עליהם. התמיהה גדולה עוד יותר משום שקשת עצמה מספרת לנו, שביסטריצקי 'תירגם וגם ליטש את דבריהם, וכנראה השרה מסגנון הפאתוס האופיני לו, על צורתם הסופית של הדברים שהופיעו בדפוס".
להעמקת מיתוס ביתניה תרם גם ספרו של ביסטריצקי, שהופיע בשני כרכים בני 700 עמודים, בשנת 1926 ששמו "ימים כלילות". רומן שהתבסס על השיחות והווידויים של חברי ביתניה ויחסם לערכים העומדים בהתיישבות החלוצית בארץ ישראל. דמותו של יערי המופיעה בספר כאלכסנדר צורי העצימה את הדעה על יחסים אירוטיים שהיו כביכול בין אנשי ביתניה. חבורה של אנשים צעירים, עם הרכב של 22 בחורים ו-4בחורות, יכולה להוות קרקע למתח מיני ביניהם. השמועות על שיתוף ארוטי, על אף שהיו ביניהם שלושה זוגות (בתוכם יערי והורוביץ), מראה על הבדל גדול כנראה, בין מה שקרה בפועל לבין הדיבורים והכתיבה, בעיקר של ביסטריצקי, שליבה את סימני השאלה בנושא. לבלבול בנושא גרם יערי עצמו שכתב לאנשי השומר הצעיר בגולה: "הקומונה יסודה, לא רק בשיתוף כלכלי, אלא גם ארוטי. הארוטיקה המשפחתית הקרתנית היא אויב הקומונה. הקומונה לא תתקיים בלי קשר עמוק יותר בין חבריה. במאמר ב"פועל הצעיר": תנועת הצעירים….מתבססת על שלושה יסודות איתנים הכלכלה, היחסים הארוטיים והתנועה הרוחנית. הקבוצה של השומר הצעיר ובלא יודעין למזיגה של שלושת הגורמים האלה…. ככה באופן ייצרי, יוצר האיש הכי פרימיטיבי והכי תרבותי כאחד, יתחבר עם אשתו ורעיו, עם הכנרת וההוויה כולה". בהשומר הצעיר נמשך הדיון בנושא ובעיקר בהבדל בין "ארוס" במובנו הרוחני ו"מין" במובן הפיזי. בנימין דרור, חבר בביתניה פירסם בשנת 1924 מאמר בכותרת "ההצהרה האידאולוגית של הוועידה העולמית": "ראייתנו, השאיפה הארוטית הרחבה להתמזגות נפשית של אחים המתחנכים יחד, חולמים יחד את חלום העתיד הנשגב ושואפים להגשימו יחדיו."
על פניו נראה שלא יהיה ניתן לפתור לעולם את מהות התחום הארוטי בקבוצת ביתניה בבחינת "היה או לא היה?". קשת בספרה התייחסה לנושא: " …הפן הרכילותי שנקשר באירוע….גל מרושע של שמועות על אהבה חופשית ועל 'שיתוף בנשים'. לדעתה של חלמיש "התחום הארוטי, שהוא העסיסי מבין התדמיות של ביתניה עילית, הוא ככל הנראה המיתוס החזק והמאריך ימים ביותר. כדרכו של מיתוס, מצויים פערים ניכרים בין מה שקרה בפועל, אם קרה בכלל, ובין דיבורים ובכתיבה. החומרים המצויים בידינו מעידים בבירור כי על ההר שרר מתח ארוטי וכי היה יכול להיות אחרת, בחבורה מבודדת של אנשים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, כשהרכב המינים שלה לא מאוזן…השמועות בנות הזמן ההוא על מה שהתרחש בביתניה דיברו על שיתוף אירוטי. האם היו דברים מעולם? מקור השמועות וההתרשמויות הוא ככל הנראה בהגיגים, ברעיונות גבוהים על קומונה ארוטית, עניינים העולים מדבריהם של אחדים מהמשתתפים בקובץ 'קהליתנו'. בחורים שהיה להם קשר קבוע עם בחורות מצאו לנכון לחלוק את חוויותיהם עם הקבוצה כולה, כאילו היה מצבם הזוגי הישג רוחני של כלל החבורה, והתבטאויות אלה יצרו רושם מוטעה של שיתוף בחוויה עצמה בעוד שהשיתוף הסתכם בדיבור ברבים עליה."
ליל ה-20
מחזהו של יהושע סובול (81) "ליל העשרים", בעצמו בוגר השומר הצעיר וחבר קיבוץ שמיר לשעבר, גרם לאחד משיאי השיח במיתוס של ביתניה עילית. המחזה שהועלה לראשונה בתיאטרון חיפה בשנת 1976, במהלך עבודה משותפת עם השחקנים והבמאית נולה צ'לטון, מבוסס על אותם חומרים בכתב שיצאו לאור עד לכתיבת המחזה. מופיע בו תאור החיים של הקבוצה בביתניה עילית כולל השאלות המוסריות, הקשיים והלבטים שלהם.
חלק מהמחזה מוקדש ללילה האחרון של הקבוצה בביתניה, בעת שיחת קבוצה סוערת, בה הם חושפים את נפשם ומתארים את האידאות וחלומות ההגשמה מול המציאות הקשה. בראיון לאלי אשד באתר "רשימות", זיהה סובול את משה במחזה עם מאיר יערי, אפרים כדוד הורוביץ, שיפרה כאנדה בת זוגו של יערי. המחזה שהועלה אחר כך גם ב"הבימה" ופעם נוספת בתיאטרון חיפה, עורר מחדש את המחלוקות לגבי מנהיגותו של מאיר יערי, המתח הארוטי בביתניה ונושאים נוספים. יערי היה רגיש במיוחד כיצד ייכתבו ויפורשו חיי התנועה וחייו האישיים ולכן בראיונות רבים, במאמרים ובספרים שכתב, רצה שההיסטוריה של תנועת השומר הצעיר תירשם על פי גירסתו. גם ביחס לחשיפה ולהבלטה של הפן הארוטי ב"ליל העשרים" הוא הגיב על המחזה בחומרה בראיון שנתן לרננה עובד מקבוצת פלמחים: "התעללות בטוהר חברותינו. הן היו פוריטניות ואיש לא העז לנגוע בהן."
עד כמה קיים ומשפיע היום מיתוס ביתניה על חניכי ובוגרי תנועת השומר הצעיר. על כך עונה לנו ליאור לויתן (39), יליד עין המפרץ, מנהל בית הספר התיכון בחריש המתגורר בגבעת חביבה וחבר הקיבוץ השיתופי "אמתי". ללויתן, שהיה ממארגני טקס העשור לחידוש ההגשמה בתנועה בשנת 2010 ליד האנדרטה להנצחת ביתניה, אין ספק בדבר: "למיתוס ביתניה שיש בו רומנטיקה של התחלה של תנועה חברתית המבקשת להגשים חלום, יש מקום גם היום. כמו כל תנועה חברתית יש להשתנות ולהסתגל למציאות החדשה, אבל להישאר בחלוציות ובחידוש ההגשמה". בקבוצה השיתופית אליה הוא משתייך נוהגים לקבל החלטות בשיתוף ונערכות שיחות קבוצתיות בקביעות , אם כי תוכנן מתרכזות בעיקר בחיים השוטפים ופחות בשיחות נפש. הוא מספר שהשבוע בו ניקו וסידרו את אתר ההנצחה, העלו כתובות אש וקראו בטקס את הקטע המרגש של "ההגשמה", גרמו למשתתפים תחושות עוצמה והתרוממות נפש.
אדם לטרולו (המקור איטלקי), המשתייך לקיבוץ העירוני בחריש, השתתף גם הוא בטקס וסבור שבהחלט יש קישור, בעיקר היסטורי, בין ביתניה של אז להגשמה השומרית של היום, על אף השינויים הגדולים: "המיתוס של 22 בחורים ו-4 בחורות שאחרי הצהרת בלפור עולים לביתניה להיות סמל למעשה חלוצי, לא להפריד בין אדם לאדם ולקיים אחווה אנושית וחתירה לאחווה סוציאליסטית מהווה עבורנו עד היום מגדלור. מיתוס ההגשמה השומרית שהתקיים בביתניה מהווה עבורנו דוגמא לקהילה משימתית שאנו מקיימים היום. העובדה שאלפי בוגרים של תנועות הנוער מקיימים אורח חיים שיתופי וקואופרטיבי במסגרות שונות, נותנת לי תקווה להתרחבות ההגשמה גם בעתיד".
תנועת השומר הצעיר שקמה בשנת 1913 הציבה בעת חגיגות היובל, בשנת 1964 את אנדרטת ההנצחה במקום בו ישבה קבוצת ביתניה עילית, שהוקמה מבטון כאוהל, מעגל סביב המדורה ושלושה תרנים וקיר עליו כתובים שמות קיבוצי התנועה (עיצוב חיליק ארד). סיפורה של ביתניה והמיתוס שנבנה סביבה ימשיך להתקיים כנראה, כל עוד חניכי ובוגרי התנועה ימשיכו לעלות למקום ולקיים את מצוות ההגשמה.
