כפר יחזקאל נוסד לאחר העליה לקרקע של נהלל, כשהמוסדות רצו להקים מושב נוסף במזרח העמק. למרות גילו, כפר יחזקאל הוא דווקא מושב עם אוכלוסיה צעירה, בעיקר בזכות פיצול הנחלות
הגעתי לכפר יחזקאל בשעות הבוקר, היה חם. התרשמתי משדרת העצים בכניסה למושב, בואכה מגדל התבואות, מבנה המדגרה והמחלבה הישנה. כאן גדל גם עזריה אלון ז"ל, מי שלימים הקים את החברה להגנת הטבע.
שש שנים חי אלון במושב בימי ילדותו, אז ינק את האהבה לטבע, לעצים ולפרחי הבר. לימים כתב בזכרונותיו: "שש השנים של חיים בכפר הן בלי ספק השנים שקבעו הרבה מאוד בדרך חיי ובעולם המושגים שלי. יצאתי משם 'מושבניק', גם לאחר עשרות שנים בקיבוץ".
כדרכם של מושבים בשעות הבוקר גם כפר יחזקאל נראה קצת מנומנם והנוף הזכיר לי קיבוץ יותר ממושב. במיוחד הרשים אותי בית העם הגדול שבמרכז המושב, המוקף פסלים יפיפיים.
לאחר שנהלל חגגה 100 שנה להיווסדה – עוד ועוד מושבים יתווספו למספר השנים המרשים זה… מאה שלמה חלפה לה, מאז העליה המושבית לקרקע ועד ימינו.
עין טבעון
עוזי עשת (77), דור שלישי למייסדים ופעיל ציבורי ותיק בכפר יחזקאל, מספר קצת על ההיסטוריה המשפחתית בכפר: "סבי צבי רבינוביץ' ורעייתו רחל היו ממייסדי המושב. סבי הגיע לארץ מרוסיה ב-1914 ואילו סבתי עלתה מרומניה עם משפחתה ב-1883.
הם התיישבו בחורן ואחר כך ב-1901 התיישבו ביבניאל. בדצמבר 1921 עלו לכפר יחזקאל. שלושה חודשים קודם התיישבה הקבוצה במעיין חרוד ובעקבות העליה לקרקע של נהלל, התנועה המיישבת החליטה להקים מושב נוסף בצד המזרחי של העמק.
הם היו קבוצת חלוצים שהתארגנו מראש, חיפשו מקום ולבסוף נבחרו לעלות לשם ובימי ההקמה נקרא היישוב עין טבעון.
"לימים מוסדות ההתיישבות קיבלו תרומה ממשפחת ששון של כ-30 אלף לירות, אז זה היה סכום גדול מאוד, והם התחייבו שייקרא מושב על שמם. דרשו מהמייסדים להחליף את השם ואחרי מספר שנים הוחלף השם ע"ש יחזקאל ששון, שהיה נער ממשפחת ששון שנפטר בגיל צעיר."
"שנים רבות השתמשו בשני השמות ובהמשך עין טבעון ירד והשתמשו רק בשם כפר יחזקאל. פה בעמק היו שטחים לא מעובדים – הרכישה של אדמות העמק הייתה של חנקין. הם עלו לכאן בחורף כאשר חלק מהמשפחות הצטרפו אליהם במועד מאוחר יותר."
"בשלב ההוא הגענו ל-60 נחלות חקלאיות. בשנת 1955 קלטנו עוד 20 נחלות חקלאיות – עולים שהגיעו מכל הארצות. היום, פרט ל-80 נחלות הללו יש לנו עוד 70 נחלות ליחידות שעברו פיצול נחלות וכעת הם בשלבי בניה שונים."
"אנחנו קהילה גדולה והיחידות בשלבי בניה כרגע, בעיקר בנים ובנות לא ממשיכים במשק ההורים ובנים נוספים שקיבלו את הנחלות הללו בעסקה גדולה מול המנהל. ואנחנו בשלבי דיון עם המנהל לנחלות נוספות. כרגע הקהילה בכפר יחזקאל מונה 1,450 נפש."
"כפר יחזקאל," מוסיף עשת, "עתיד למנות 135 משפחות, פרט למשפחות שכבר מתגוררות בהרחבה המוניציפלית, יש לנו כ-100 יחידות והם חיים איתנו בקהילה."
מה עשו המתיישבים בכפר יחזקאל בהתחלה?
"גרו תקופה מסוימת באוהלים, עברו לצריפים ומייד נתנו להם המוסדות כסף לבניית מבני הרפת. אמרו להם קודם תבנו את הפרנסה שלכם ואז תבנו את הבתים שלכם."
"עד 1928 כבר עמדו 60 מבני רפת. בגלל שהרפתות היו עשויות מבטון הם שימשו גם כמקום מקלט, במידה ויש התנכלות ליישוב כדי שיוכלו להסתתר. היו פה כפרים ערביים שהתנכלו להם כל הזמן.
"לסבי וסבתי נולדו חמישה ילדים, ארבע בנות, בהן אמא שלי, רות רבינוביץ' ובן, אח של שקיבל את המשק. הוא נפל במלחמת השחרור והמשק נמכר. כעבור תקופה אבא ואמא שלי קנו אותו חזרה. אבי יענקל'ה עשת, עלה בעליית הנוער מברלין, התחנך בקיבוץ דגניה, היה ממייסדי קיבוץ אלומות, יחד עם הקבוצה שבאה מבן שמן, של שמעון פרס וחבריו."
"הורי, יענקל'ה ורות התגוררו באלומות עד שרכשו את המשק שלנו בכפר יחזקאל. כל ימיהם היו חקלאים, היתה תמיד הרפת, היה לול שהשתנה בשלב מסוים ללול של הודים, היו ירקות וגידולי פלחה, שאותה תקופה היו מעובדים בשותפות בכפר יחזקאל.
"אני גם הייתי חקלאי, הייתה לנו רפת חלב עם מכסה של כ-900 אלף ליטר ולפני כשנתיים סגרנו אותה. היה צריך להיכנס להשקעות כבדות, כשלא היה ברור כל עתיד הענף ולכן בני קיבל החלטה לסגור אותה."
"עבדנו ביחד אני ובני עבד בחקלאות, מה שאיפשר לי להיות פעיל ציבורי במשך שנים רבות. בתחילת דרכי עבדתי כמנכ"ל המועצה במועצה אזורית גלבוע אחר כך חזרתי לכפר כמרכז משק. בהמשך ניהלתי את מחלקת יישובים במועצה אזורית עמק יזרעאל, עד היציאה לפנסיה וכשיצאתי לגמלאות הייתי מזכיר בקיבוץ מרחביה."
חוגגים 100 שנה בכפר יחזקאל
לעוזי וחווה עשת שתי בנות ובן. הבנות גרות בגן נר ובאחוזת ברק והבן מתגורר בכפר יחזקאל. עוזי חבר בוועדת חגיגות ה-100, ועליהן הוא אומר: "החלטנו שאנחנו חוגגים במספר אירועים לאורך השנה"
"האירוע הראשון בו פתחנו את חגיגות ה-100 אירע לפני חודשיים וחצי היה ערב של נוסטלגיה, בעיקר הקרנה של סרטונים וצילומים על אירועים שעברו על היישוב. עשינו שירת רבים של כפר יחזקאל – הקלטנו חברים שרים מתוך שיר והכל ביחד הפך לסרטון מרגש (ניתן לצפות ביוטיוב).
"הערב התפתח לערב שירה – שירים של פעם עם כיבוד, ערב קהילתי מגבש ומוצלח. זאת הייתה יריית הפתיחה."
"לפני כחודש ערכנו מרוץ סביב כפר יחזקאל. וותיקים מהדור השני פתחו את המרוץ עם הקלנועיות שלהם. אחר כך היה מקצה משפחות, שרצו 2 ק"מ ואחריו היה מקצה לרצים הטובים, 5 ק"מ. כל המשתתפים התקבצו לחגיגה גדולה וקהילתית בבריכה."
"היה מדהים – ממש חוויה נהדרת. האירוע השלישי שאנחנו מתכננים יתקיים ביום העליה לקרקע, ה-21 בדצמבר. נפתח תערוכת אמנים מקומיים שתתקיים בבית העם ותהיה עליה לבית העלמין, לקברי המייסדים. מאחר ומדובר כבר בחורף וצפוי גשם אנחנו לא מרחיבים את האירוע ליותר מכך."
"האירוע הרביעי שאנחנו עובדים עליו כרגע יהיה בתחילת האביב – אירוע ניווט בכפר בהשתתפות של משפחות. בשנת ה-90' התחלנו לסמן נקודות מרכזיות שהיוו ציון דרך בחיי המושב, בסלעים גדולים סביב המושב, עם שלטי הנצחה."
"למשל, מקום שהיה בו המעיין עין טבעון, שעל שמו נקרא הישוב וכיו"ב. עשינו כבר חצי ממספר הנקודות והשנה נשלים את המהלך הזה, על האבנים יהיו שלטים חרוטים בפליז וזה יהיה טיול מקומי בתחילת האביב."
"המשך החגיגות יהיה בשנה הבאה בשבועות – הפעם אנחנו מתכננים חג שבועות גדול מאוד – זו תהיה החגיגה המרכזית של שנת ה-100. בנוסף לכל החגיגות – נזמין את כל בנינו ובנותינו שעזבו את המושב ולא חיים כאן למפגש מחזורים גדול וזו בעצם תהיה החגיגה שתנעל את חגיגות שנת ה-100"
"המטרה היא כמובן לחגוג אבל בעיקר אנחנו רוצים חיזוק פנימי קהילתי במושב. עם סיום עבודות הקמה בהרחבת פיצול הנחלות יהיו במושב המון צעירים, למעשה רובם בנים חוזרים, מה שיהפוך את כפר יחזקאל לקהילה צעירה בעלת מרקם חברתי עשיר ומלאת חיים."
"עברו 100 שנים"
"אני בת כמעט 100 שנה, מה לעשות? עברו 100 שנים," אומרת לי דרורה פנסטר בחיוך, בת ה-99, תוך שהיא מכניסה אותי לביתה ומציעה לי לשתות, בסלון ביתה."
"הקירות גדושות בצילומי בני משפחתה, הילדים, הנכדים ובעלה המנוח ובדברי אמנות, המון זכרונות מחיים ארוכים ומרתקים. "אני מעדיפה לשבת במרפסת, איפה שיש אוויר צח, אבל כרגע העוזרת שלי מנקה אז אי אפשר. נו, פה גם טוב," היא אומרת.
הבית של דרורה ממוקם בכפר יחזקאל ממש בלב הכפר, היכן שהכל התחיל, לפני שנים רבות.
נולדת בכפר יחזקאל?
"נולדתי בכפר יחזקאל, אני אפילו יכולה להראות לך איפה (מצביעה בידה) בדיוק – כאן על הגבעה, עכשיו יש שם סלע גדול – כאן היו האוהלים הראשונים. נולדתי באוהל כי לא היה בית חולים באזור."
"המשפחה שלי, משפחת ברקין, היא משפחה ידועה במדינה. סבא וסבתא שלי, הילל ואהובה ברקין ז"ל, באו ארצה ב-1914 מאוקראינה שהיתה בשליטת האימפריה הרוסית."
"הצאר תחם את היהודים ונתן להם רשות להקים ישובים חקלאיים. הקימו אז את שדה מנוחה* ונהר טוב*, הידועים בכל הכתובים.
"הם חיו באוקראינה והחליטו לעלות לארץ. הם היו שמונה ילדים: ארבע אחיות וארבעה אחים ובבירות אחד מהם עזב את האוניה ונשאר ללמוד רפואה. בהמשך עבר לארה"ב."
"אנחנו לא ממש יודעים איך הם הגיעו מבירות לארץ ישראל. יש מעין אגדה שהם הלכו ברגל, איך שלא יהיה הם הגיעו לפלשתינה, כך נקראה הארץ בזמן התורכים."
"זה מצד אבא שלי, מנחם ברקין, שעלה איתם והוא בן 16. גם אימי, רחל אוברמן הגיעה מאוקראינה, מהעיר יקטרינוסלאב** שבאזור חרסון. היא באה באוניה 'רוסלנה' עם משפחתה והגיעו לנמל יפו."
"הגיעו ליפו כי שם היו כבר קרובים, בעלי מסעדה שדאגו לעולים החדשים. ביפו לא היה מזח עמוק, אז הערבים היו מעלים את העולים לסירות הקטנות ומביאים אותם לחוף."
"הם שהו בבית עולים ביפו ואז כל המשפחה עברה לפתח תקווה, שם חנו זמן רב, אך כיוון שפרצה מלחמת העולם הראשונה, התורכים גירשו אותם. הם ועלו על עגלות והגיעו איכשהו ליבניאל."
המשפחה של אבי הגיעו לאזור בנימינה-זכרון יעקב. אבא קיבל עגלה עם פרד והיה מסיע אנשים ממקום למקום והם נפגשו כנראה בדרך באיזשהו מקום."
"הם התחתנו. במשפחה היינו ארבעה, בן אחד ושלוש בנות. אבא הוביל חומרי בניין להקמת מפעל שמן בחיפה. הם גרו בחיפה ועברו לעכו, שם נולד אחי הבכור זרובבל. ב-1921 הם עלו הנה והתיישבו פה. "
הסיפור של כפר יחזקאל
"הסיפור של כפר יחזקאל בתחילת ימיו הוא הסיפור של העמק – היו כאן ביצות, יתושים ומלריה כמו בכל העמק. הם היו חבורה שהתארגנה לעליה לקרקע. אח אחד עלה קודם מתל עדשים, אבא בא מחיפה."
"עלתה גם אחות שלהם (היום ז'רז'בסקי). הגיעו הנה ביום חורף נוראי, הקימו אוהלים והתיישבו כאן. אני נולדתי שנה לאחר מכן, ב-1922, ממש פה (מצביעה על הגבעה) ואני גאה על כל רגע שאני מספרת את הסיפור."
"כך הגיעו לכאן שלושה משפחות ברקין. רצתה לבוא עוד אחות אבל אז ישבו מנהיגי היישוב ובסוף אמרו: 'לא, זה כבר יותר מידי ברקין'. לפני שנתיים, בתוך חודש נפטר זרובבל בגיל 93 וארנה, אחותי, גם בת 93. אחות נוספת חיה ברמת פולג."
"אגב, הורי, מנחם ורחל מעולם לא התחתנו. הם חיו ביחד. כשהאנגלים נכנסו לארץ ב-1917 התחילו להגיד שהם לא תושבי המקום. אז התחילו לאזרח אותם במרשם התושבים הבריטי. רק אז הם קיבלו כאילו תעודת נישואים."
"כמה שהמשפחה שלנו במקור הייתה דתית, הילדים כפרו בכל מה שקשור בדת, כשהם באו לכפר אבי לא הירשה לבנו לחגוג בר מצווה בבית הכנסת. אז אמא אפתה עוגה וזהו. הם היו מהפכניים לגמרי."
"לאבא היה כעס עצום נגד הדת, אבל יחד עם זאת, בהמשך חיו כאן הסבא והסבתא מצד אימי והסבא והסבתא מצד האבא לפרקים, כי הם לא חיו ביחד. הם אמנם היו דתיים אבל זה לא הפריע לאף אחד לגור ביחד."
איך היו החיים שלך כנערה צעירה בכפר יחזקאל?
"היה לנו משק חקלאי אבל אי אפשר להגיד שזה החזיק את עצמו. כילדה למדתי שמונה כיתות וזהו, כי לא היה לנו תיכון. מי שהיתה לו אפשרות הלך ללמוד בכדורי. בכיתה ט' כל אחד היה צריך למצוא לאן הוא ממשיך כי לא היה אז בקרבת מקום תיכון. היה רק כדורי לבנים."
"לבנות היה ביה"ס החקלאי של חיה מייזל שוחט, בנהלל (היום ויצו נהלל). היה מקווה ישראל והיה גם בי"ס חקלאי עיינות של עדה פישמן, שהוקם ב-1930 משק פועלות לבנות. היתה הפרדה בין הנשים לגברים."
אז מה את עשית?
"לי לא הייתה אפשרות שאלך לאנשהו, גם לא מבחינה כספית ופשוט התחלתי לעבוד. היה לנו אז פרדס אשכוליות שהיו שולחים לחו"ל. קטפו, הביאו את האשכוליות לבית העם וארזו ושלחו. אני עטפתי את האשכוליות ועבדתי עם אבא."
"לא המשכתי ללמוד, למדתי הכל בעצמי. כשהתחיל הרדיו והטלוויזיה שמעתי אנגלית ולמדתי, אני אוטודידקטית. האנגלית שלי לא מושלמת אבל כשהמטפלת הגיעה דיברתי איתה אנגלית, אבל מהר מאוד עברנו לעברית."
לי כמושבניקית צעירה היה קשה, כי אבא חלה מהר מאוד, היה לו אולקוס מה שהתברר בהמשך כסרטן. אחי לקח על עצמו בגיל 12 את האחריות על המשק.
"כל התצרוכת שלנו הגיעה ברכבת העמק מחיפה. היתה פה תחנה וכשבאה הרכבת ירדנו עם עגלות והורדנו את האספקה לפרות ולנו. הרכבת באה כל שעה. סך הכל היתה לי ילדות די קשה. לא רק לי, גם לאימי – ממנה למדתי לעבוד הרבה. היא גם לא למדה. אימי הגיעה בגיל 14 לארץ, ידעה רק רוסית וכשפרצה המלחמה לא הלכה לבית ספר."
"לימים, כילדה בכיתה ד', ישבתי לימדתי אותה לכתוב ולקרוא עברית. כל חייה עבדה קשה מאוד. לפרנסתה פתחה מסעדה בבית בכפר. היתה כאן כיתת נוטרים של ההגנה, הם גרו לידנו ואמא האכילה אותם. היא תמיד אמרה: 'כל זמן שהם אוכלים גם אתם תאכלו.'
"הייתי אז מלצרית שלה, והתנאים היו איומים: לא היה חשמל ולא גז, הכל עבד על פרימוסים ועששיות. מים חמים זה דבר שיכלנו רק לחלום עליו. קודם בנו רפתות כי צריך היה להגן על הכפר. היו לנו בהתחלה שתי פרות דמשקאיות ופרד והתרחבנו למשק מעורב."
"הפרדס היה יותר מאוחר אבל אי אפשר היה להתפרנס מזה. עם זאת, לא חסר לנו דבר – היה לנו הכל, היה חלב ואמא היתה מכינה גבינות, היו ביצים מהתרנגולות, היה הכל אבל ממש מעט.
"אחרי האוהל גרנו בצריף קטן, רוב הזמן היינו בחוץ. חיים לא פשוטים. עד גיל 18 הצקתי להורי ואיכשהו הצליחו לארגן לי להגיע לבי"ס עיינות. רק להגיע לשם היה מסע בפני עצמו."
"מנס ציונה לקחתי עגלה כשכל מטלטליי איתי: שמיכה, בגדים הכל. הייתי בת 17. הגעתי לשם ואמרו לי: 'בבוקר הולכים לעבוד בפרדס, עושים גומות ואחר הצהרים לומדים'."
יעקב פנסטר ז"ל
אז אמרתי: 'גומות אני יכולה לעשות בפרדס שלנו' ועזבתי באותו היום. גם היה לי חבר שחיכה לי בכפר, איזה פולני שהחליט שהוא צריך להתחתן עם צברית."
כשדרורה מדברת על איזה חבר פולני היא מתכוונת לבעלה יעקב פנסטר ז"ל. השניים נישאו כשדרורה היתה בת 19. "הוא בא ב-36' לארץ והיה לו כבר דוד במושב."
"בעלי למד נגרות וחקלאות. אביו שהיה בעל פאב וחאן בפולין נרצח ע"י הפולנים. את הבית הזה הוא בנה במו ידיו וזה מה שעשה במושב. בנה בתים. כמה שנים אף הפעיל את הצרכניה במושב. הוא נפטר לפני כ-13 שנה."
את יום חתונתם זוכרת דרורה היטב: "היה לנו במושב חבר, אורי ניישולר, מ-43 עצורי עכו, ששוחרר מן המעצר. כיוון שהשתחרר והיה איש חשוב, חבר הגנה, עשו חגיגה וחתונה וכל המושב השתולל משמחה, חגגו גם את החתונה."
"אז עשו מסיבה גדולה לשחרורו ומסיבה קטנה – החתונה שלנו. לא היתה לי שמלה לבנה או משהו, את כל האוכל הכינה המשפחה בעצמה אבל חגגנו, החיים אז היו צנועים מאוד.
"התחתנו ב-1941 ובכפר בנו בינתיים מעון לילדים שהתגייסו לצבא הבריטי. מישהו היה צריך לטפל בילדים, שהוריהם היו חלקם בשבי, חלקם לא היה להם אפשרות לטפל בילדים, גם הורים שהתגרשו, נקלעו לקשיים, כל מיני. אני עבדתי במעון וטיפלתי בילדים. ב-43' בעלי היה נוטר ועבד בהכל: נגרות, ברזל, חקלאות, זה סיפור בתוך סיפור ואני לא רוצה להאריך יותר מידי."
לדרורה ויעקב נולדו שתי בנות, אורה ב-45' ורינה ב-49', המתגוררת בנירית. היום לדרורה יש שלוש נכדות, שלושה נכדים ו-13 נינים.
על ערב הכרזת המדינה בשנת 1948, דרורה מספרת: "הלכנו לבית העם וחיכינו לתוצאות ההכרזה של האו"ם. היה בבית העם רדיו כללי של המושב. היתה פה שמחה וששון, ריקודים ושמחה עד הבוקר."
"בבוקר התחילו היריות ופרצה המלחמה. כאן ממול מה שהיום יזרעאל היה כפר ערבי שנקרא זרעין. למשל על הגלבוע, היכן שהיום נורית היה כפר נוריס ערבים."
"היינו מוקפים אז בערבים והתחילו יריות מכל עבר. הגיעה לכאן קבוצת פלמחניקים מרמת יוחנן, שדאגנו להם שיהיה להם טוב, הכנו להם מנות בצרכניה וראינו אותם עושים את המיפקד ועולים לרכס להילחם.
"גם בעלי, שידע להפעיל 'לואיס גן', עלה ונלחם בזרעין. נפלו שם אחד אחרי השני צעירים, ממש ילדים. כשחזרו מהקרבות הם בכו, הם היו ילדים שהגיעו בעיקר מהקריות ועולים, ממש צעירים. זה היה נורא. זרעין נכבשה אחרי שלושה קרבות. זה היה לא פשוט."
הבנים חוזרים לכפר
היום מרבית תושבי כפר יחזקאל אינם חקלאים פעילים, גם אם הם מחכירים את אדמתם לחקלאים אחרים. בכפר יחזקאל פועלות היום חמש רפתות, שלוש מהן גדולות מאוד ברמה של רפת קיבוצית, אחת במכסה של כמיליון ליטר ורפת חמישית קטנה יותר. כמו כן פועלים במושב שני דירים, מעט לולי פטם והטלה והמון מטעים, רובם פרדסי פרי הדר.
בפאתי הכפר אני מגיע לרפת של משפחת פורת. את האב עודד פורת (68) ואת הבן עומר (35) אני פוגש עומדים ומשוחחים לצד מבנה חדש בהקמה, מה שיהפוך ממש בקרוב להרחבה של הרפת המשותפת שלהם ושל חברים נוספים. לאחר ההרחבה תהיה הרפת בגודל רפת קיבוצית, עם מכסה של כמעט שלושה מיליון ליטר!
עומר הוא דור רביעי בכפר יחזקאל ודור שלישי ברפת. הדור הראשון היו הסבא רבא והסבתא רבא דוב ורבקה מטוס שעלו ארצה מרוסיה. לדוב ורבקה נולדו שלושה ילדים – בלהה, סבתו של עומר, לייקי ואהרונ'ציק.
בלהה התחתנה עם הרצל מלכימן, שעיברת את שמו לפורת. לבלהה והרצל נולדו ארבע ילדים: עודד, בן עמי, תקווה ונחמן.
עודד התחתן עם ענת ושלושת ילדיהם הם: עמית (בן 40), עדי (בת 38) ועומר (35), הנשוי לניב (לבית רוזנבלידט). לעומר וניב פורת שני ילדים: קרני (4) וזיו בן שנה וחצי. מבולבלים? בואו נמשיך.
"נולדתי וגדלתי במושב, היו אדוקים ממני בעניין החקלאות, לא חשבתי שאי פעם אחזור לגור כאן אבל זה מה שקרה," הוא אומר בחיוך.
אחרי שנתיים בצבא קבע, יצא עומר לטיול הגדול וכשחזר לארץ למד שנתיים במכללת רופין וחזר לרפת. "ברופין למדתי הנדסאי בעלי חיים, זו הייתה מגמה של רפתנים, חבר'ה שחוזרים לרפת"
"למעשה, אחרי שהשתחררתי מהצבא כבר קיבלתי החלטה לחזור לרפת. שני האחים שלי עוסקים בתיירות, אח אחד יש לו חברה למלונאות ולאחותי יש יחד עם אמא צימרים בשותפות."
למה בחרת לחזור לרפת?
"עומר: "הייתי קצין בקבע, בהתחלה היו לי עוד שאיפות להישאר בקבע, לא יודע, תראה בסך הכל אני אוהב את זה, אני מחובר לחקלאות. האמת היא שהתגלגלתי לזה, אני לא יכול להגיד שזאת הייתה המחשבה הראשונה שלי אבל אני לא מצטער על ההחלטה שלי."
"אנחנו מרחיבים את הרפת. נכנסנו לשותפות ראשונה ב-2014 ועכשיו זאת שותפות שניה, החל מאמצע 2020-2021 ונהיה ממש כמו רפת קיבוצית. זאת המגמה עכשיו, יש גם עוד שתי רפתות כאלה בכפר יחזקאל והמגמה היא די ברורה."
"עד לפני כעשור היו פה איזה 30 רפתות, היום יש רק חמש אבל די גדולות. רובם סגרו, גם בגלל השותפויות וגם בגלל המתווים. לפני מתווה לוקר היו פה משהו כמו 12 רפתות. לפני מתווה לוקר היתה רפורמה של איכות הסביבה אבל סגרו גם לפני זה."
"אני לא יכול לפרט בדיוק את הסיבות – אבל אני מאמין שזה בגלל הרפורמות, מחסור בבנים ממשיכים. היום בכפר יחזקאל יש בערך 15-20 חקלאים, הרוב לא חקלאים פעילים, אבל יש פה עוד חקלאים – חבר'ה שעוסקים בגידולי שדה, יש פה פרדסנים מאוד טובים, הפרדס די מוביל במושב שלנו."
כפר יחזקאל חוגג 100 שנה להיווסדו. איך אתה רואה את הכפר בעתיד?
עומר: "האמת שקשה מאוד לדעת. ממש בימים אלה בונים פה בתים חדשים ונחלות חדשות של בנים חוזרים בפיצול נחלות. עכשיו, הבנים של אותם בעלי נחלות וותיקות אני לא מאמין שהם יהיו חקלאים."
"הקשר של רבים מהם לחקלאות מיקרי לחלוטין. אני מניח שהאופי החקלאי כפרי של הישוב לא ישמור על עצמו לאורך זמן. אם לכל נחלה היו 80 דונם אז עכשיו יש בנחלות החדשות 40 דונם, כך שחקלאות בנחלות החדשות לא תהיה. מי שיינטע יעשה את זה כעיסוק צדדי. רוב האנשים נוטעים עצי זית."
מה אתה חושב על הרפורמה בחקלאות?
עומר: "בגדול, ראינו גם במשבר של הקורונה וגם בהמשך שאי אפשר באמת בלי חקלאות – בלי ביטחון תזונתי, בלי תוצרת מקומית טריה. אולי אפשר להתווכח פה על המחיר של התוצרת המקומית אבל קודם כל טיב המוצר הוא איכותי וברור שכל עניין עליית המחירים הוא לא באשמת החקלאים."
"היה עכשיו את העניין עם ה מחסור בחלב בחגי תשרי וקם איזה עליהום: 'למה אין מספיק חלב? למה לא נערכו לפני כן?' אבל מה לעשות שישראל היא מדינה יהודית דתית ומתוך חודש שלם היו 9 ימי שבת ומועד (שבתות וחגים)."
"בקיצור, לא היו מספיק ימי עבודה ולכן לא קלטו את החלב ולכן לא היה מספיק חלב. יכול להיות שלא נערכו מראש אבל המחלבות עצמן לא היו יכולות לקלוט חלב עודף גם אם הן היו רוצות."
אתה רואה שכל פעם מורידים את מחיר המטרה. להיות רפתן פעם היה משהו בטוח, היום פחות
עומר: "בגדול זה נכון אבל אתה יכול לראות שכל מי שמאמין בענף בסופו של דבר גדל ומתפתח. אני בטוח שהרפתות הן כאן והן יישארו עכשיו השאלה היא כמובן באיזה מחיר? מה יהיה המחיר שישלמו לנו על ליטר חלב. אני לא מאמין שהענף הזה ייסגר או יקרוס אם יפתחו את המכסות, אני לא מאמין שזה יקרה. אם זה יקרה אז המחיר ירד, אני מאמין שלכל דבר יש פתרונות."
אני יוצא מכפר יחזקאל לכיוון כביש 71. באופק, מעבר לכביש ולשדות הקדירו הרי גלבוע את השמיים הכחולים. פעם ההרים האלה, שהיום מלאים בישובים, מושבים וקיבוצים היו הרי אויב. משם צלפו על העמק, מזרעין (היום יזרעאל), מנוריס (היום נורית) ועוד.
הסיפור של כפר יחזקאל, כמו שאמרה דרורה הוא הסיפור של העמק ולמעשה הסיפור של הארץ הזאת. ארץ קשה שהרבה אהבה, עקשנות, סבל, דם ודמעות הביאו אותה להיכן שהיא היום. כדאי שבין השיטוטים שלנו אחר כסף, הקניות בקניונים והגלישה ברשתות החברתיות – תמיד יהיה הזיכרון הזה חקוק היכן שהוא במוח.
* שמונה יישובים חקלאיים שבזמנו נקראו קולחוזים הקימו יהודים בראשית המאה ה-19, בשליחות הצאר. הם היו חלוצים אמיתיים שניסו לשרוד את ההתנכלויות והאנטישמיות על פני שתי מאות.
** העיר יקטרינובסלאב (בעברית: תהילת יקטרינה) נוסדה ב-1773 ע"ש הצארית יקטרינה הגדולה וכיום שמה דניפרו.
