קבוצת הגברים של הפועל המעפיל זכתה ב-14 אליפויות מדינה בכדורעף, והשיא החזיק מעמד מעל 30 שנה. הם היו גאוות המשק ונושא השיחה המרכזי בחדר האוכל גם כשאיבדו את האליפות בגלל… התזמורת הקאמרית הקיבוצית
*תמונה ראשית: סגל האליפות הראשונה 1963. צילום: מתוך דף הפייסבוק "כדורעף – נוסטלגיה ושאר סיפורים" של אליעזר כגן
קבוצת הגברים של הפועל המעפיל זכתה ב-14 אליפויות מדינה בכדורעף, והשיא החזיק מעמד מעל 30 שנה, עד שנשבר על ידי הפועל מטה אשר ב-2019. הקיבוץ ציין לפני מספר שבועות 80 שנה לעלייתו על הקרקע, והקבוצה (שמה הרשמי כיום "הפועל המעפיל/מנשה/עמק חפר") עדיין משחקת בליגה הבכירה. 40 שנה בדיוק עברו מאז האליפות האחרונה, וגם מהזכייה האחרונה בגביע המדינה, תואר בו זכתה 12 פעמים.
גאוות המשק
תהילת העבר שייכת למעשה לשני דורות. בין 1963 ל-1971 זכתה הקבוצה בתשע אליפויות רצופות (!). בין 1980 ל-1985 זכתה בחמש אליפויות, רצף שנקטע רק על ידי זכייתה של מכבי ת"א ב-1982, שהייתה גם האלופה הראשונה שאינה מהמגזר הקיבוצי (וזה קרה ב-1976, 20 שנה בדיוק לאחר פתיחת הליגה הלאומית).
ענף הכדורעף נחשב פופולרי במיוחד בקיבוצים ותאם את האידאולוגיה, מאחר שהוא קבוצתי ומעודד שיתופיות, נותן הזדמנות גם לשחקנים נחותים פיזית, והרשת, המפרידה בין הקבוצות, מונעת מגע אלים בין יריבים.
את הצלחת הענף בהמעפיל מייחסים בראש ובראשונה ל"משוגע לדבר", המייסד צבי סינטו (1969- 1933). סינטו שייך לקבוצה הבולגרית שהגיעה לקיבוץ מעין המפרץ בתחילת שנות ה-50 והוא אימן ולימד כדורעף את בני הקיבוץ, רובם יוצאי גרעיני "השומר הצעיר" ממזרח ומרכז אירופה.
הליגה הלאומית נוסדה ב-1956, והשחקנים, שסינטו ואורי אפק (לימים מנכ"ל הוועד האולימפי) גידלו, השתלטו על הליגה בעונת 1962/3, כשזכו בתשע אליפויות רצופות ושברו את שיא האליפויות הקודם (שלוש) של הפועל עין שמר. המאבקים העיקריים היו נגד הפועל עין שמר, הפועל עין המפרץ והפועל בית זרע. הקבוצה הייתה נושא מרכזי בשיחות יום ראשון בחדר האוכל ונחשבה לגאוות המשק.
גם קבוצת הנשים זכתה בשבע אליפויות בשנים 1973-1966, ולא שחזרה מאז את ההישג.
"הצטרפתי בתור נער לקבוצה ב-1959", משחזר יובל דניאלי (82), "שיחקנו שנים על 'המגרש הלבן', כלומר מגרש כורכר, והשדרוג נעשה רק בגלל דרישות בינלאומיות. הזכיות באליפות העניקו כרטיס לגביע אירופה לאלופות, ולכן נבנה מגרש בלטות עם גדר ועמדת שיפוט לפי הסטנדרטים האירופאיים. גיורא הלפרין, מכוכבי הדור ההוא, אמר פעם שלמד לנתר בגלל החום הבלתי נסבל של הכורכר".
זכיתם באפשרות לטייל בחו"ל, שלא הייתה מקובלת באותן שנים.
"אכן, באותן שנים טסו לחו"ל בעיקר חברי כנסת ועסקנים בכירים של הקיבוצים. כרטיסי טיסה היו בונוס וכך גם הרכב המשלחת והמלווים, שנקבעו גם לפי ארץ היעד והידע בשפה הרלוונטית. היינו בצ'כוסלובקיה לפני המהפכה של 1968, בטורקיה, צרפת, שווייץ ומדינות נוספות".
חובבנים במלוא מובן המילה
אהוד דקל (עין שמר) החליף כמאמן את סינטו, שעזב לתקופה כשנישא לבת קיבוץ עמיר, וגם הוא היה שותף לאליפויות. סינטו עצמו הלך לעולמו ממחלת לב ב-1969 ועל האליפויות האחרונות בדור ההוא היה חתום המאמן אומניהו לבבי (מרחביה).
על הבלטות כיכבו המקומיים: דוד בר נצר, גיורא הלפרין, אליעזר שפרן, אבישי קרפובסקי, דוד בלום, יובל דניאלי ואחרים. "רובנו עבדנו באבוקדו ובבננות", נזכר דניאלי, "נסענו למשחקי חוץ במשאיות וטנדרים סגורים. הגעתי לאימונים אחרי הצהריים לאחר יום לימודים במכון אבני בת"א, משום שראיתי את עתידי בתחום האומנות. לא ויתרו לנו על ימי עבודה בגלל משחקים. היינו חובבנים במלוא המובן של המילה, ויחד עם זאת מוקד לגאווה. הקיבוץ היה מוכר בארץ בזכותנו ובזכות 'שלישיית המעפיל'. לא היה לנו חבר כנסת וגם לא זכינו ב'תחרות הפרה אלופת הארץ בחלב', אבל הזמינו אותנו לטקסים רבים וחנכנו מגרשים חדשים ברחבי הארץ".
איך אתה מסביר את ההפסקה הארוכה אחרי האליפות האחרונה ב-1971?
"היו פה חילופי דורות, רבים פרשו, ועלו כוחות חדשים. עין המפרץ/מסריק הפכה לאלופה ולאחר מכן גם קבוצות עירוניות כמו מכבי ת"א וקריית אתא".
איבדו את האליפות בגלל התזמורת
כתר האליפות חזר להמעפיל ב-1980, לאחר שתי סגנויות ב-1977 ו-1979. הקבוצה השתלטה על הליגה, לפני עידן הכסף הגדול, וזכתה בחמש מתוך שש אליפויות אפשריות עד 1985. אבישי קרפובסקי תפקד כמאמן/שחקן, גיורא הלפרין המשיך, ולקבוצה צורפו גם שחקנים מקיבוצים אחרים כמו ארנון עמיר (יחיעם) שבמקביל שיחק כדורסל (2.08 מטר) בגן שמואל, אורי עמרמי (עין החורש) אלדד שלם (מעברות) ועופר ניר (מענית).
אליעזר כגן (67) נחשב לכוכב של הקבוצה ודרכה הגיע לנבחרת ישראל ולמעבר לליגה האיטלקית השנייה, שם שיחק במדי קבוצת "ואלי זאבן" מאזור פירנצה.
הוא החל את דרכו בקבוצה הבוגרת כבר בגיל 15, ובמקביל לכדורעף ניגן בצ'לו בתזמורת הקאמרית הקיבוצית. האליפויות של שנות ה-80 שייכות, לדבריו, לדור חדש שהצליח להתגבש בקבוצה גם בעזרת פתיחת הסגל לשחקני חיזוק מקיבוצים אחרים. המאבקים באותן שנים היו בעיקר מול הקבוצות העירוניות של מכבי ת"א והפועל קריית אתא, ואת איבוד האליפות ב-1982 הוא מייחס גם לנסיעה שלו לחו"ל עם התזמורת ("הנסיעה לארה"ב גרמה לוויתור על שישה משחקי ליגה").
ההצטיינות בנבחרת יצרה קשרים עם מקצוענים באירופה, והאסיפה אישרה ברוב של 52 (מול 18 מתנגדים) לכגן לחתום לשנה באיטליה, והוא אכן חזר ודחה הצעה להארכת חוזה בפירנצה. הוא חזר לקבוצה ועזב כעבור שנה להפועל רמת אביב וסיים את הקריירה בליגה השנייה במדי הפועל העוגן ב-1994.
רצף האליפויות נקטע ברגע שעזבת.
"כן, כי הייתי שחקן חשוב. בכדורעף של אז לא היה הרבה כסף וגם לא סגל רחב. היום אפשר לקנות שחקן ולהחליף את הכוכב שעזב, זה לא היה המצב לפני 40 שנה. בעונה שבה חזרתי, 1986/87, נאבקנו על האליפות מול עין המפרץ, אבל לא יותר מזה".
40 שנה עברו מאז הזכייה האחרונה.
"כן, הכדורעף השתנה מאז, וגם הקיבוצים. בשנות ה-90 נכנסו לפה הרבה שחקנים שעלו מברית המועצות, וגם זרים. עברו למקצוענות מלאה והכסף נכנס לתמונה. האיחוד שיצר את מטה אשר – הפך אותה לקבוצה הבולטת של המגזר. האליפויות של אז היו בזכות קיבוץ שהיה לו מזל וטיפח כישרונות מתוך אוכלוסייה של 400-350 איש".
