400 ימים לאי-השבת החטופים • השיר שאליו אנה פרנק לא הייתה מצטרפת • יותר מדי כרוב
נקמת הסַבָּל
400 ימים לאי השבת החטופים, והלילות טרודי המחשבה והדאגה למצב המדינה הם מבחינתי האקספוזיציה לסיפורו של יהושע בר יוסף, שמתאר מפגש בין שתי דמויות הפוכות באופיין.
זלמן "התורכי", הוא סוחר ממולח ומצליח, משנע סחורות משל היה בונה המקדש, ו"למך" – ששם אפילו אין לו, אלא כינוי מעליב, דמות ששוגרה לעולמנו כשהיא לא אפויה עד הסוף, מהמהמת הברות בודדות, ונמצאת על גבול החיה או המכונה. בדבר אחד למך מצטיין – בסבלות, עליה הוא גובה שכר מגוחך, ובכל זאת מרוויח פי שניים משאר הסבלים. אפשר היה לשער שיסתדרו ביניהם, זלמן יסדר, ולמך יסודר, אך פיצוץ מתרחש מאחר שלשניים אין כל שפה משותפת.
זלמן חוסך שכר שתי פרדות ומאתגר את הסבל במקומן למשימה סיזיפית של גלגול חביות מלאות שמן במורד ההר. למך מגיע לקצה במשימה, אבל עומד בה, למרות שהוא גם מושא ללעג. מי שמאבד שליטה הוא זלמן, שמתכוון לשלם בנדיבות ומופתע כשלמך מבקש ממנו גרושים בתמורה.
הדרישה הבלתי קפיטליסטית, שזלמן רואה בה חולשה ומושא ללעג נוסף, מוציאה את זלמן מכליו, והוא מחליט להתמקח על המחיר. למך עונה לו בסירוב ובהשלמת הגלגול שלו עצמו לסיזיפוס בעל תשובה קיומית, כאשר הוא מגלגל בחזרה את החביות במעלה ההר. כי למך, אם לא הבנתם עד עכשיו, הוא בכלל כלי קודש, מהאנשים שקרובים לבורא בגלל שמעשי הבריאה בהם לא הושלם.
הוא אף פעם לא לקח שכר על עבודתו, אלא רק את המעט שאפשר לו להמשיך בעבודת הקודש. מאבק הכוחות בינו לבין הסוחר הממולח שכביכול מסובב אותו על האצבע, ייגמר, וחייב להיגמר לטובתו, כי משקל הערכים שלו כבד, לעומת משקל הנוצה של הסוחר שנאחז בריק. כך נמצא לי מסר מתרבות יהודית שמעודד אותי בימים אלה.
עצירת ביניים
יום שבת, שלוש אחרי הצהריים, תחנת הדלק בכפר עזה. בן המשפחה שנסע איתי נכנס לקניות. נשארתי ברכב. מזג האוויר בחוץ מושלם, השמש מלטפת את העור. אבל אני ברכב, מסתכלת החוצה מזווית ראייה שחסומה בחלקה על ידי מכוניות אחרות.
זאת תחנת הדלק אליה פונו ראשונית הניצולים מכפר עזה. הדלתות מנחשות ונפתחות מעצמן. לא תמיד מנחשות נכון, לפעמים לא עוברים מולם, אולי הן מנסות לאסוף את העבר. בליל שבת ההוא, סיפרו לי, הן היו פתוחות לרווחה והחיילים חילקו מה שצריך למי שצריך. היה מלוכלך והם ניסו להבין מה עבר עליהם ומה הלאה.
אני מדליקה את הרדיו, רשת ג׳, עברית. כל שיר שני הוא מז׳אנר שירי הזיכרון. האחרים מאותה סביבה.
מול המכונית עוברים ושבים, כולם, מסיבה מוזרה, בטריקו שחור, אחר כך נפתחת התמונה גם ללבן וחאקי. חייל, דמוי מילואימניק, עובר עם נשק, ומפנה אותו למעלה בתנוחת בדיקת ירי. הרדיו מפסיק את המוזיקה כדי להודיע בטון שקט אך מפחיד: ״התראת כלי טייס בלתי מזוהה״, אני מחכה לשמוע את ההמשך, ״בתל אביב דרום״. החייל מכוון את הנשק קדימה וממשיך לאנשהו. הרדיו חוזר לנגן, אבל לא את השיר, אלא מוזיקה בלתי מזוהה סטייל מוזיקת מעליות. ושוב מפסיק כדי להודיע: ״בבת ים, היכנסו למרחבים המוגנים״.
אני יושבת ברכב, האנשים בשולחנות הפלסטיק ליד התחנה בשלהם. הרדיו ממשיך לעדכן: ״בראשון״, ומוזיקת המעליות הופכת ל״איפה החייל״ של עוזרי. בן המשפחה חוזר עם שקית קניות. מלוחים, קצת קוטג׳, וארטיק ביד.
נוסעים. בפניה ימינה, היכן שנהגתי לפנות לכפר עזה, מודבקת על עמוד, פרסומת לג׳חנון במפלסים.
תשאלו את אנה
חלק מאוהדינו המסכנים בהולנד, חווי פוגרום "אנה פרנק", מככבים גם בסרטון, שערוץ 21 השמיט, כפי הנראה בהוראה מלמעלה. בסרטון הם מתפרעים כביכול, לפני המשחק. זה לא הסרטון היחיד שרץ ברשתות, אחרים מראים אותם שרים "מוות לערבים" ברחבי העיר, מרעישים בזמן דקה דומיה באיצטדיון (לנספים בפורטוגל, אז למי אכפת?), מציקים לפלסטינאים ועוד.
למה לא? כל העולם ישראל, ואם לא – למה שלא נהפוך אותו לכזה? לנו, הרי, יש את הבשורה, והיא רווית אלימות.
כן, היו ימים ששמחנו לעלות על המפה, גם אני קפצתי לבריכה מטאפורית, אבל אז לא ידענו שנהפוך לכאלה.
הסרטונים נותרו ברשתות, ומשום מה לא זלגו לערוצי הטלוויזיה. אין לי כלים לבדוק את אמינותם, ולא יודעת כמה השפיעו או גרמו לאירוע החמור. מה שאני יכולה הוא לשאול האם נראה לכם שאנה פרנק היתה מצטרפת (בקול גדול, כן?) לשירם החינני, שמסתיים בשורות רבות ההשראה:
״למה אין לימודים בעזה? כי אין ילדים בעזה!״
על כרוב וירקות אחרים
מי נתרם מתרומות זאת שאלה פילוסופית. ברור לכולם שגם התורם נתרם, מעצם מתן התרומה, אפילו אם היא בסתר.
לכן די מוסכם שאין נדבנות טהורה. ומה עם נדבנות שכוונתה לחלוטין טובה, אבל אין בה למעשה כל תרומה?
יש לי הרבה מה לומר ולספר על העזרה מחממת הלב שאנחנו מקבלים מהמון גורמים וגופים, אבל עברו 400 יום, בומים בחוץ (על מי אנחנו יורים שם ללא הפסקה, ומה קורה להם שם?) אז נישאר עם סיפור קטן, ואפילו לא מחכים במיוחד.
מי באמת רוצה לגדל כרוב?
לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון מבית ספר כלשהו שהודיע לי שהם רוצים לתרום לבארי כמה מאות עציצי תבלין. הסכמתי עקרונית, והוספתי שהכמות גדולה ונעביר את חלקם ליישובים אחרים.
המשלוח נקבע ליום בו הזמנתי משלוח גדול במיוחד של צמחים (בקניה) למשתלה. אחרי מספר שעות, בדיוק כשסיימתי לסדר אותם, הגיע איש נחמד מאוד, שהביא בהתנדבות את המשלוח. היו בו כ-20-30 ארגזים. פרקנו את כולם, והתחלתי לפתוח.
אתם זוכרים איך בט״ו בשבט הילד שלכם חזר עם עציץ מהגן עם צמח קטן, שלא פעם יושאר על אדן החלון להישכח שם? זה האירוע, רק בגדול, במשתלה שכבר מפוצצת בצמחים. 400 שתילי כרוב
(ואולי כמה דודנים) נחתו אצלי. כל אחד מהם עטוף בברכה מושקעת של ילד או ילדה כלשהי – ואין לי מה לעשות איתם.
כי מי באמת רוצה לגדל כרוב?
והם צמאים, שתילונים קטנים שנשתלו לפני כמה ימים בעציץ גדול יותר, יושבים באופטימיות, מחכים שאפרוק אותם, ולפחות לא נעלבים ממה שהם שומעים. כי אני, שהייתי כבר עם גב שבור, התפוצצתי והתחלתי לקטר לכל עבר. התקשרתי אפילו למורה מאותו בית הספר. לילדים הכנתי סרטון תודה, אבל עליה לא חסתי (מעניין מאיפה צצה דווקא עכשיו המילה הזאת, חסה לא הייתה שם. לא רק שהם שלחו ירקות במקום תבלינים, גם לא נעשה מאמץ לגוון).
כששאלתי אותה אם בתוך העשייה הם חשבו עלינו בכלל, היא גם נעלבה. אני מבינה שהם הרימו פרויקט והשקיעו בו, אבל בדרך נשכח שהוא למעננו, למען הילדים – כן, אבל אנחנו לא היינו בו יותר מאדן חלון להניח עליו את התרומה.
בסוף נמצא לסיפור, ובעיקר לכרובים, סוף אופטימי כלשהו. הקיטורים שלי נשמעו וטופלו. חלק מהכרובים יישתלו בגני הילדים בחצרים, ומארגנת תרומות הצמחייה לעוטף (כן, יש כזאת) ארגנה לאסוף את רובם לחוות כלשהן באזור, הם אפילו יישתלו באדמה. אני, לעומת זאת, עם כרוב גמרתי.
