השיטפון הגדול: 1968 1969 הייתה שנת ההצפה הגדולה בכנרת. הסכר נפתח מאוחר מדי, פתיחה מרבית, אבל כניסת המים לכנרת הייתה גדולה בהרבה מהכמות שיצאה ממנה. גלי הימה פרצו לתוך היבשה הציפו בניינים ושטחי חקלאות והסבו נזק רב לרכוש. במחצית השנייה של מרס 69' התחדשו הגשמים וגם ההצפות. הדיון המשפטי באשר לאחריות לנזקים ולפיצוי הכספי, נמשך שנים רבות
השיטפון הגדול: "שנת הגשמים 1968-69 תיזכר בתולדות הכנרת כשנת ההצפה הגדולה", כותב מנדל נון ז"ל חבר עין גב. "עונה זו הצטיינה בשפע גשמים, ובצפון הארץ ירדה כמות כפולה מן הממוצע הרב שנתי". במאמר 'שינוים במפלסי הכנרת בעבר ובהווה' שראה אור ב-1997, מציין נון, כי כבר בראשית עונת הגשמים, עלתה ספיקת הירדן מ-12 ל-100 מ"ק/שניה ומפלס הימה עלה בהתמדה, אלא שלאור תכנית הפעולה של תה"ל, נפתח סכר דגניה רק ב-20 בדצמבר 68, וגם אז לא במפתחו המרבי, זאת למרות שהמפלס הגיע לרום המתוכנן של מינוס 209.50 (כדי לשמור על אורח חיים תקין של תושבי הכנרת, חוקקה ממשלת המנדט חוק מיוחד לפיו יש לשמור על מפלס הכנרת שלא יעלה על מינוס 209 ולא ירד מתחת למינוס 212 ובמקרה של חריגה יהיה על האחראים לפצות את הניזוקים). אלא שפתיחת הסכר נעשתה באיחור ניכר, שכן עליית המפלס לא נעצרה גם לאחר שמהסכר יצאה כמות של 90 מ"ק/שניה ובסוף דצמבר נותר לרום המרבי של הכנרת 18 ס"מ בלבד.
"בינואר המשיכו הגשמים לרדת ביתר שאת", מציין נון, "והשיא נרשם ב-23 בינואר 69 אז עלה מפלס הימה ב-36 ס"מ ביממה אחת (1.5 ס"מ לשעה!) והרום טיפס עד מינוס 208.70. זרימות אדירות של מים ירדו אל הכנרת מנחלי הגולן ומהירדן. בשפך הירדן נמדדה זרימה של 210 מ"ק/שניה בעוד נחל משושים הזרים כמות גדולה עוד יותר. עקב אובדן השליטה על הכנרת, הוקם מטה חרום שהורה לשפוך סוללות אבן להגנת מקומות התורפה, אך היה זה באיחוד ניכר, ואף שהסכר נפתח פתיחה מרבית כניסת המים לכנרת הייתה גדולה בהרבה מהכמות שיצאה ממנה. באמצע ינואר עמד מפלס הכנרת על רום חסר תקדים של מינוס 208.30, וההצפה שנמשכה כחודש ימים, גרמה נזקים בעיקר לחופים הנמוכים, כאשר גלי הימה שלא נתקלו בסוללות ההגנה הטבעיות, פרצו לתוך היבשה מציפים בנינים ושטחי חקלאות והסבו נזק רב לרכוש. מחזה נוגה היה לראות עצים עתיקי יומין קורסים תחתם לאחר שהאדמה נגרפה סביבם ומי תהום שמפלסם עלה, חודרים מבעד לרצפות אל תוך הבתים הסמוכים לחוף".
"אם היה מי שחשב שלקחי תחילת החורף נלמדו, הרי שטעה בגדול. במחצית השנייה של חודש מרס 69'" ממשיך נון, "התחדשו הגשמים, אך שוב לא הייתה הכנרת ערוכה לקליטתם. החופים הוצפו בשנית ורום המים עלה למינוס 208.69 ההצפה השנייה נמשכה כשבוע ונתנה את הטון לפולמוס מתמשך בין תושבי אזור הכנרת למקורות, שנמשך עשרות שנים בנוגע לאחריות למחדלים, כאשר 'מקורות' טוענת שמדובר ב'כוח עליון' שלא ניתן היה לצפות את ממדיו ואילו הנפגעים משוכנעים שההצפות, לפחות בחלקן, הן תולדה של שיקול דעת מוטעה או נטילת סיכון מחושב על ידי האחראים לתפעול הימה".
השיטפון הגדול – מחדל או כוח עליון?
מתי לביא איש עין גב, ששימש בתפקידים מרכזיים בקיבוצו באותן שנים, זוכר היטב את ארועי 68/69. "המקלט הגדול הפונה לים הוצף כולו, כך גם המסעדה וסביבותיה כמו גם שורת הבתים הראשונה שפונה לחוף, שדייריה נאלצו לעבור לבתים חלופיים". בהיעדר חומות הגנה, חלק משטח כפר הנופש נגרף הימה ומטע תמרים הסמוך אליו הוצף לחלוטין. הדבר הראשון שנדרשנו לעשות היה להגן על עצמנו מפני הגלים שהמשיכו לחדור ליבשה ולכרסם בה".
לנוכח השיטפון הגדול מינה שר החקלאות דאז חיים גבתי, ועדה בראשות מנכל משרדו יעקב קוברינסקי (חמדיה). עורך הדין אהרון חוטר ישי, ידיד אישי של קיבוץ עין גב משכבר הימים, נרתם לייצג את הקיבוץ מול הוועדה, כמו גם 16 נפגעי שטפון נוספים, בהם קיבוץ גינוסר. שמאי שנשלח לאמוד את הנזקים, העביר את ממצאיו לשר החקלאות, וזה החליט לשלם לתובעים מקדמה בסך ארבעים אחוז מגובה הנזק אותו העריך השמאי, ואת יתרת הכסף אמורה הייתה הממשלה להשלים מתקציב השנה הבאה. "חלק גדול מהסכום הראשוני שקיבלנו" (כ-250 אלף ל"י) אומר לביא, "יועד לתיקון הנזקים ולהקמת סוללות אבן להגנה מפני הצפות עתידיות, מאזור המסעדה ועד כפר הנופש, וזאת מתוך חשש שמבנים שהוצפו יתמוטטו. בחלוף הזמן קיבלנו הודעה שמדינת ישראל אינה מתכוונת לשלם את יתרת הסכום משום שמדובר ב'כוח עליון' וכי לא ניתן היה לצפות שטפון בסדר גודל כזה, ולכן הסכר נפתח באיחור". מנגד, טענו התובעים שהנתבעים (חברת מקורות ותה"ל), היו צריכים לפתוח הסכר מוקדם יותר, ולכן הם נושאים באחריות לנזקי ההצפה.
מקורות וסכר דגניה
על שני הצדדים היה מקובל ש'מקורות' אמונה על תפעול סכר דגניה, כאשר האחראי הישיר על ויסות הסכר היה דוד סליק ז"ל, מהנדס מתכנן מטעם חברת תה"ל, שהיה אמון בין השאר על הפקת הדוחות הנוגעים לפתיחת הסכר, וככזה הפך עד מפתח במשפט.
הדיון המשפטי שהחל בבית במשפט המחוזי בנצרת ב- 1970 ונמשך לסירוגין עד שנות האלפיים, עסק בשאלה מי האחראי לנזקים שנגרמו במהלך ההצפות. "לגבי ההצפה הראשונה", אומר לביא, "קיבל בית המשפט את טענת העד דוד סליק שמדובר בכוח עליון ושלא ניתן היה להיערך לאפשרות כה קיצונית. באשר להצפה השנייה, גרס בית המשפט כי הסכר אמור היה להיות פתוח לגמרי, ולכן צריך להפריד בין נזקי ההצפה הראשונה לשנייה. ערערנו על פסיקה זו לבית המשפט העליון", ממשיך לביא, "כאשר הנימוק הוא שאם הסכר היה פתוח לאחר ההצפה הראשונה, הרי שהשנייה ממילא לא הייתה מתרחשת ולכן הנתבעים אחראים לנזק.
"הרכב של שישה שופטים, בראשות השופט אהרן ברק דן בסוגיה, והחליט שלא לקבל את הערעור שלנו וקבע בהכרעת הדין שהוא מאמין לגרסת העד דוד סליק. למרות שלכאורה היה מדובר בפסק דין חלוט, הגשנו לבית המשפט הערכה משלנו לגבי ההצפה השנייה, מוסיף לביא, ובשל חילוקי דעות עם 'מקורות' נקבע הליך בוררות שהתקיים בבית המשפט בבאר שבע, שם הציג בא כוח התביעה (עו"ד דרור חוטר ישי שהחליף את אביו) ראיה הסותרת לכאורה את דבריו של העד סליק בנוגע למועדי פתיחת הסכר. סליק הודה באותו דיון שלא אמר אמת, טוען לביא, ונימק זאת בכך שביקש את טובת עם ישראל. כתוצאה משינוי עדותו של סליק, פסק הבורר לטובת התובעים, כולל סכומי ריבית נכבדים עבור השנים הארוכות שעברו מאז השיטפון.
"אלא ששמחת אנשי עין גב הייתה מוקדמת, שכן המדינה מיהרה להגיש ערעור על דרך חישוב הריבית, ובסיום ההליך קוזז הסכום שפסק הבורר בעשרות אחוזים. "אפשר היה להמשיך ולהתדיין עוד שנים", אומר לביא," אבל בשורה התחתונה נאלצנו להסתפק במה שקבע לנו בית המשפט, ובניכוי שכר הטרחה, קיבלנו סכום צנוע יחסית של כ- 4.5 מיליון ₪ במנחים של אז".
חשוב להדגיש, שרוב השותפים לתביעה חשו שלא קיבלו את המגיע להם, אבל כל אחד מנימוקיו השלים עם המציאות ופרש בשלב מוקדם יותר, בהם קיבוץ גינוסר (שחברם יגאל אלון היה שר בכיר בממשלה), כאשר עין גב נותרת לבדה במערכה.
מרגישים שקופחתם?
לביא: "אילו ניהלנו את המאבק היום, ספק אם הינו מקבלים משהו."..
