61 שנה ממלאת מרים לפיד את תפקיד המזכירה הטכנית של קיבוץ צרעה. נולדה בהולנד, עברה יחד עם משפחתה את השואה, עלתה ארצה במסגרת גרעין הבונים הולנד שהתאחד עם גרעין הבונים מדרום אפריקה, בו הכירה גם את בעלה אקי שנפטר לפני חצי שנה. את המזכירות הטכנית של הקיבוץ הקימה לבקשת מוסה חריף ז"ל, ומאז היא שם, עד עצם הימים האלה כשהיא בת 87
כל עוד לא יוכח אחרת, מרים לפיד (87), מקיבוץ צרעה, היא שיאנית התנועה הקיבוצית בתפקיד המזכירה הטכנית. קרוב ל-61 שנים היא מתייצבת מדי יום לעבודה במשרדי הנהלת הקיבוץ, ועוד ידה נטויה. ממלאת את תפקידה במסירות ובהתמדה רבה, וזוכה להרבה אהבה מצד חברי הקיבוץ.
היא הגיעה לצרעה ב-1955, ועבדה כמו כולן בחינוך. בסוף 1959 התבקשה להחליף למשך חצי שנה חברת קיבוץ, בתפקיד מזכירת מפעל האופניים של הקיבוץ, שהוסב אחר כך למפעל רהיטים, כשאותה חברה נסעה לביקור הורים בדרום אפריקה. כשסיימה את תפקידה במפעל באפריל 1960, ביקש ממנה מזכיר הקיבוץ דאז, מוסה חריף ז"ל, להקים את המזכירות הטכנית של צרעה.
"היה אז מנהל חשבונות אחד ואבא של חבר שטיפל בדואר" היא נזכרת, "עד היום אני לא יודעת למה הציעו דווקא לי להקים את המזכירות הטכנית, אבל הסכמתי ברצון. הייתי אז בסוף היריון, ועזרתי למנהל החשבונות לעשות סדר בצריף. אחרי חופשת הלידה נכנסתי לתפקיד. בעניין הזה יש לי סיפור נחמד. באותה תקופה היה נהוג בצרעה שכל היולדות מקבלות חודש וחצי חופשת לידה, ואחרי זה ממלאות במשך חודש וחצי תורנות סניטריות שבה הן היו מנקות את המקלחות והשירותים הציבוריים. אמרו, שהתורנות הזו מאוד טובה לאימהות, כי היא מאפשרת להן להגיע להניק בבית התינוקות כשקוראים להן. לי ויתרו על התורנות הזו, והתחלתי מיד לעבוד במזכירות".
היא התחילה את הכל כמעט מאפס. לקחה על עצמה לנהל את לוח הזמנים של המזכיר ומרכז המשק, ולטפל בענייני החברים הנוגעים לרשויות כמו חידוש רישיונות נהיגה, שירותי הדואר למיניהם, ביטוחי נסיעות לחו"ל ועוד.
את כל זה עשתה במשרד שנמצא בצריף עלוב ללא חיבור למים. כשביקשה ממרכז המשק להתקין ברז עם כיור במזכירות, התקומם רכז ועדת דירות נגד הרעיון אך הוכרח לאשר את הבקשה. "עשו בצריף חור והעבירו את הצינור דרך הרצפה, וזה היה ממש שיא הלוקסוס" מספרת מרים.
מקומה במזכירות הטכנית נשמר לה גם לאחר שיצאה ב-1966 עם בעלה אקי וילדיהם, לשליחות של שנתיים בדרום אפריקה. היא חזרה לתפקיד באופן טבעי, והמשיכה לשרת את החברים ולטפח את הקשרים עם עובדי הדואר נע שהגיעו מבית שמש השכנה. עם הזמן עברה המזכירות למבנה קבע, ולאחר מכן למשרדי ההנהלה המרווחים יותר.
שירותי הדואר עברו מהפך עם השנים. היום כבר לא שולחים ומקבלים מכתבים אישיים אלא רק מכתבים רשמיים או חבילות
"נכון. בצרעה יש הרבה חברים שעלו מדרום אפריקה, ולקראת ראש השנה כל חברי הקיבוץ היו שולחים אגרות שנה טובה של הקיבוץ בכמות אדירה. בגלל שזה היה יקר לשלוח את האגרות בדואר, הייתי מחפשת מישהו שנוסע לדרום אפריקה ונותנת לו את האגרות שישלח אותן שם בדואר מקומי. עכשיו כבר אין את הבעיה הזאת. את הכל מעבירים בדואר אלקטרוני או בוואטסאפ".
איך התמודדת עם המעבר למחשוב?
"אני די בסדר עם זה. הגיעו אלינו בזמנו זוג נקלטים, והאישה שהייתה מומחית למחשוב לימדה אותי. בהתחלה היה לי קשה עם זה, אבל קיבלתי הרבה עזרה ולאט לאט למדתי. אני זוכרת שלא הסתדרתי לעבוד עם העכבר, וכשהגעתי לבקר את הנכדה שלי שהייתה בת שנה וחצי, ראיתי אותה יושבת על כיסא גבוה ומשחקת במחשב עם העכבר. אמרתי שאם היא יכולה, אז גם אני חייבת ללמוד. אי אפשר להסתדר היום בלי לעבוד על מחשב".
הקשרים שלה עם חברי הקיבוץ היו תמיד טובים. "תמיד פרגנו לי" מספרת מרים "ותמיד סמכו עליי. יש סיפור שמספרים אותו הרבה בצרעה, על זה שאחד החברים נסע בשנות ה-70 בכביש מהקיבוץ לכיוון בית שמש, ואז עצר אותו שוטר וביקש ממנו את הרישיונות. השוטר הראה לו שרישיון הנהיגה שלו לא בתוקף, והחבר ענה לו: 'אבל מרים לא שמה לי פתק לחדש את הרישיון'. באותה תקופה הקיבוץ עשה הכל עבור החברים, והסיפור הזה נכנס לקלאסיקה של צרעה".
מהבונים הולנד לקיבוץ צרעה
מרים היא ניצולת שואה שזכתה להשיא משואה ביד ושם ביום השואה ב-2018. כשהיא נשאלת על אותה תקופה היא אומרת שמצבה היה לא הכי נורא, כי חמישה מתוך ששת בני משפחתה נותרו בחיים. היא נולדה ב-1933 בעיר דבנטר בהולנד, בת זקונים למשפחתה. הוריה, בתיה והרמן אנדריסה, היו פעילים בתנועת החלוץ, ואמה נמנתה עם מקימי סניף ויצ"ו בדבנטר.
ב-1939 עברה המשפחה לעיר אוטרכט. לאחר כיבוש הולנד היא נאלצה לענוד טלאי צהוב וסולקה מבית הספר. באפריל 1943 נלקחה המשפחה לאזור ריכוז היהודים באמסטרדם, וביוני גורשו בניה למחנה וסטרבורק. רק האח הבכור, שהיה במחתרת ההולנדית, ניצל מהגירוש. האב, הרמן, קיבל תפקיד משרדי בווסטרבורק, כך הצליח להשיג למשפחה אישור הגירה מזויף לארץ ישראל, וכך הוכללה המשפחה ברשימת אסירים שהיו עתידים להיות מוחלפים בחילופי שבויים.
בינואר 1944 נשלחה המשפחה לברגן-בלזן ונכלאה בתת-מחנה שיושביו היו אמורים להיות מוחלפים בחילופי השבויים. בפברואר 1945 נספה האב הרמן, אך האם בתיה שחלתה מאד הצליחה להבריא.
"מתוך 140 אלף נפש שמנתה יהדות הולנד" מסבירה מרים, "הושמדו 120 אלף. מתוך 20 אלף האנשים ששרדו, 15 אלף הוחבאו בהולנד, ורק 5,000 חזרו מהמחנות. הרוב המוחלט היו במחנות השמדה ומשם שרדו רק 3,000 איש, ועוד 2,000, ואני ביניהם, חזרו ממחנה ריכוז. לקראת השחרור באפריל 1945, כשהייתי בת 12, העלו אותנו הגרמנים על רכבת לכיוון טרזין שבצ'כיה.
היינו באחת מתוך שלוש רכבות שהגרמנים הפעילו מתוך כוונה להחליף שבויים גרמנים בנוסעי הרכבות. רכבת אחת הגיעה לשם. רכבת שנייה שוחררה כעבור שבוע על ידי בנות הברית. רכבת שלישית, הרכבת שלנו, שנקראה הרכבת האבודה, זגזגה במשך שבועיים בין צפון גרמניה לדרומה ולמזרחה וב-23 באפריל שוחררנו בידי הצבא האדום בפאתי הכפר טרביץ במזרח גרמניה".
נעים מאד לשוחח עם מרים לפיד. היא מדברת בפתיחות רבה על כל נושא שעליו היא נשאלת, מדייקת בפרטי הפרטים בדיוק הולנדי המשתווה לדיוק שוויצרי, ובכל תיאור של אירוע מציינת את התאריך המדויק. היא משבצת אנקדוטות וקוריוזים עם הרבה הומור, בדיבור שוטף שניכרים בו שרידי מבטא הולנדי.
בשנים שלאחר השחרור ממחנה הריכוז, מרים הצטרפה לתנועת הנוער הבונים בהולנד. היא הדריכה בתנועה, וב-1950 נשלחה לשנת לימודי הדרכה בירושלים. בשנה הזאת היא למדה עברית והכירה את הארץ, ועם שובה להולנד הייתה במשך שנתיים מזכירת התנועה. "כנראה שכבר אז נדבק בי חיידק המזכירות" היא אומרת בחיוך.
את בעלה, אקי, בוגר תנועת הבונים בדרום אפריקה, הכירה מרים בסתיו 1953 כשהוא וחבריו לגרעין ההתיישבות, החליטו לטייל באירופה בדרכם מדרום אפריקה לישראל. הם התארחו בחוות ההכשרה של הבונים באזור אמסטרדם, וכך נוצרה ההכרות ביניהם לבין מרים וחבריה בוגרי הבונים בהולנד שגם התכוונו להגיע כגרעין להתיישבות בקיבוץ.
"לא כל כך הבנו למה אף אחד בתנועה העולמית, לא חושב לצרף את שני הגרעינים, שכל אחד מהם מנה עשרה אנשים, לגרעין אחד" אומרת מרים. "עלינו לארץ בהפרש של שבוע, והחלטנו להתאחד לגרעין אחד. במקור אנחנו היינו צריכים לעשות הכשרה בגזר ולהשלים את בית העמק, שבו היו חברים מהולנד, והם חיפשו קיבוץ בלתי מפלגתי להכשרה ומצאו את נאות מרדכי. הלכנו איתם להכשרה בנאות מרדכי, ושם התחתנתי עם אקי. הרבה קיבוצים חיזרו אחרי הגרעין הדרום אפריקאי, והם בחרו לבסוף בצרעה".
למרים ואקי ז"ל, שנפטר ב-23 באוגוסט האחרון, נולדו שישה ילדים ו-14 נכדים. בנם הבכור נולד עם פיגור קשה, ונפטר בהיותו בן שבע. השני, עודד (62), עורך חדשות במעריב ובעבר העורך הלשוני של הדף הירוק, אב לשלושה ילדים. השלישי, רן ז"ל, טייס מסוקים בחיל האוויר, טייס ניסוי וקברניט באל על, נהרג בנובמבר 2009 בהתרסקות מסוק מעל הים עם שלושה נוסעים. רביעית, טל (58), עובדת בחברת דאטה טכנולוגיות של רמת רחל, שמשרדיה נמצאים בפארק התעשייתי של צרעה, אם לשלושה ילדים. החמישי, חגי (51), תסריטאי, במאי ועורך תכניות טלוויזיה, אב לשני ילדים. השישית, מיה (47), חברת שפיים, מתאמת פעילות בשתי עמותות חברתיות, אם לשלושה ילדים.
קורונה? טפו טפו, בינתיים בסדר
כשאני שואל את מרים אם בעקבות השינויים בקיבוץ היא עבדה עם בעלי תפקידים חיצוניים, ואם זה היה לה קל או קשה יותר, היא משיבה, שעד לפני חצי שנה כל מזכירי הקיבוץ היו חברי צרעה, ורק עכשיו מכהן מזכיר חיצוני, אלדד שלם מקיבוץ מעברות. "היה לי חשוב שהמזכיר יהיה מצרעה", היא מציינת, "וכל פעם הדאיג אותי מה יהיה אם לא נמצא חבר קיבוץ לתפקיד. אבל אני מסתדרת טוב עם אלדד, שהוא גם חבר קיבוץ וגם בחירה מוצלחת.
לגבי מרכז משק, כבר לפני הרבה שנים נוספה אליי עוד מזכירה, כשחלוקת העבודה בינינו היא שאני מזכירה של מזכיר הקיבוץ ומטפלת בדואר, והיא מזכירה של מרכז המשק והגזבר, שבסופו של דבר, הפך לתפקיד אחד של מנהל כלכלי. היו לנו הרבה פעמים גזברים ומרכזי משק חיצוניים, ואין לי עם זה כל כך בעיה כי אני מבינה שזה תפקיד מקצועי ולא כל אחד יכול למלא אותו. מרכז המשק הלפני אחרון היה אצלנו שבע שנים, וגם הוא היה חבר קיבוץ אחר שנהיה כמו חבר משק משלנו. בסך הכל, האווירה בהנהלת הקיבוץ היא טובה מאוד".
היא מעידה על עצמה, שהיא כבר הפחיתה הרבה מעבודתה, אבל חברים מצרעה יודעים לספר שכשהם נתקלים בבעיה בנושאים מסוימים הם פונים אליה כדי שתבהיר להם מה היו ההחלטות והנהלים בנושאים אלו. "זה נכון" מאשרת מרים "בדרך כלל פונים אליי כי אני אמורה לזכור הרבה, למרות שהזיכרון שלי הוא לא מה שהיה פעם, אבל יש לי הרבה רישומים ואני מוציאה אותם מתוך המחשב".
בשנים שאת חברה בצרעה, עבר הקיבוץ שני שינויים גדולים – מלינה משותפת ללינה משפחתית (1963) ומקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש (2005). איך קיבלת את השינויים האלה?
"הייתי מאוד בעד הלינה המשפחתית, ומאוד שמחתי שזה התקבל כי היו לנו כבר שלושה ילדים. הנושא הזה עלה להצבעה בפעם הראשונה שנתיים קודם, אבל אז לא היה לו רוב. בעקבות הפעם הראשונה החליטו שהנושא לא יעלה להצבעה במשך שנתיים, אבל כשבונים בתים חדשים מתכננים אותם כבר ללינה משפחתית.
כשהנושא עלה להצבעה ב-1963 החליטו שרק הורים ישתתפו בהצבעה, ואם יהיה רוב של הורים שתומכים בלינה המשפחתית זה יעבור. ככה באמת היה. אגב, בתקופת הלינה המשותפת הייתה תורנות לינה של מבוגרים בכל בית ילדים, ואז ההורים ישנו בגיל הרך ורווקים ישנו בכיתות א' וב'.
"תמכתי גם בשינוי מקיבוץ שיתופי למתחדש, והייתי די מעורבת בתהליך, כי הייתי חברת מזכירות. הוותיקים חששו כמובן, אבל בצרעה קיבלו שתי החלטות שהלכו לקראתם. אחת, שמי שרוצה יוכל להישאר בתקציב השיתופי. רק משפחה אחת בחרה בזה. שתיים, ומאוד חשוב, כי כולנו פחדנו מהוצאות הבריאות – שיוקם מעין ביטוח בריאות פנימי של החברים מעל גיל 70.
לקחו בחשבון את כל הוצאות הבריאות שהיו לשכבת הגיל הזאת, וחילקו את הסכום בצורה שווה לכולם. זה עובד עד היום. כל חבר מבוגר משלם 190 שקל לחודש, ומקבל כמעט את כל צורכי הבריאות שהיו בקיבוץ השיתופי. זה נותן מענה לחודשים שבהם ההוצאות גבוהות, לעומת חודשים שאין בהם אף הוצאת בריאות. זה מאד הרגיע את הוותיקים, והשינוי עבר בצורה טובה. בסך הכל, השינוי עשה טוב לקיבוץ צרעה".
אגב בריאות. איך את מתמודדת עם הקורונה?
"טפו טפו, בינתיים בסדר. קודם כל, כבר התחסנתי, וחוץ מזה אנחנו לא נותנים להיכנס למזכירות ושומרים מרחק, גם כשאנשים צריכים לבוא לקחת חבילות שהגיעו אליהם. כיום אני עובדת רק שעתיים בבוקר, אז אני פוגשת פחות אנשים. נקווה שבקרוב המגפה הזאת תהיה מאחורינו".
את שעות הפנאי, לאחר שנותרה בגפה, מעבירה מרים בביתה. "אני מתחילה להתרגל למצב. סידרו לי נטפליקס בטלוויזיה, וגם VOD, ואני קוראת הרבה. האמת שאני פחות צופה בשידורים הרגילים בטלוויזיה, כי כבר אי אפשר לסבול את מה שקורה שם. העובדה שאני עוד עובדת קצת, עוזרת לי לפגוש קצת אנשים בעבודה וגם בדרך אליה וחזרה".
כמה זמן את מתכוונת להמשיך בעבודה כמזכירה טכנית?
"אני כבר לא ממש המזכירה הטכנית הראשית של הקיבוץ. אני עושה פחות דברים. עד השנה עסקתי הרבה בביטוח הנסיעות של החברים לחו"ל, אבל היום כבר לא נוסעים בגלל הקורונה. אני עושה רישומי אוכלוסיה, מפרסמת פרוטוקולים בירחון מדי חודש, ומטפלת קצת בדואר. זה צ'ופר בשבילי. אני אשמח להמשיך לעשות את זה, כל זמן שמוסדות הקיבוץ יתנו לי להמשיך".
האסון
נובמבר 2009. שלושה טייסים רצו להראות לחברם, איש עסקים אנגלי-יווני, את רמת הגולן . הם יצאו בבוקר מתל-אביב והגיעו לרמה שם טיילו ובילו. בדרך בחזרה, מעל הים מול חופי נתניה, משהו קרה למסוק ובתוך שניות הוא צלל לים. רן לפיד שהטיס את המסוק, הדר שביט, יואב טמיר וחברם איש העסקים, ניספו. רן עבד כטייס באל-על ובמקביל הטיס מסוקים באופן פרטי. היה בן 49 במותו, אב לשלושה ילדים.
