קיבוץ מעגן חוגג 70 שנה לחוף הכנרת, ועלי קדם, בן משק, חבר, אקס רפתן, פעמיים מזכיר ומספר סיפורי המקום, נזכר במבטא ההונגרי של המייסדים ומגלה אופטימיות לגבי העתיד
70 שנה במעגנית: איזה כיף, הנה כתבה, שאני לא צריך בשבילה תחקירים, ראיונות, פרוטוקולים ורשומות. הכל בראש. מה בראש? בוורידים, בלב, בבטן. אני רק צריך ללכת בשבילים האלה, שפסעתי לאורכם אלפי פעמים מילדות ועד מבוגרות, ולתת לזיכרונות לזרום. או לדווש עם האופניים הישנות שלי, בערך חמש דקות מהבננות בחלקות "צפון" עד לאבוקדו ב"מערב", בואך בית העלמין. או פשוט לשבת על המרפסת, מול הכנרת שהתחפשה למלאה, לספור ציפורים נודדות, ולחשוב על כל מה שהיה. וכן, קצת גם על מה שיהיה.
מטבח הונגרי – 70 שנה במעגנית
כמו להרבה קיבוצים, גם למעגן רשומים בתעודת הזהות שני תאריכי לידה. ב-1941 התיישב הקיבוץ "זמנית" בחצר כנרת ההיסטורית – הרביעי במקום, אחרי כנרת, אפיקים ועין גב. הזמניות נמשכה למעלה משמונה שנים, ורק ביולי 1949התרחש אותו אירוע מיתולוגי שנשאר בסיפורי המקום, בו הרצפלד הגיע לאספת החברים והודיע: "אתם בשביל צמח, וצמח בשבילכם". הוא לא היה צריך לעבוד קשה על מנת לשכנע – אחרי שמונה שנים כולם כבר התאהבו בנוף וברומנטיקה של הכנרת, והתהוו קשרים חמים עם בני הדור השני של המושבה כנרת ועם קבוצות החלוצים שבעמק.
הסיפור של מעגן מתחיל בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה, בטרנסילבניה, חבל ארץ שבתקופה ההיא (וגם כיום) היה חלק מרומניה אבל רוב יהודיו ראו את עצמם משתייכים לקהילה דוברת ההונגרית. הם לא שיערו אז שדווקא הרומנים יתגלו כפחות גרועים, ואילו מהונגריה תיפתח הרעה הגדולה. צעירים בני המעמד הבינוני פקדו את קיני תנועת הנוער הציונית "הבונים" בערי המדינה, עבדו בחוות הכשרה חקלאיות וחלמו על עלייה לארץ, במקום קריירה של רופא או עורך דין שייעדו להם הוריהם. לארץ הם הביאו איתם קודם כל את השפה ההונגרית, איתה הם המשיכו להתכתב בגלוי ובסתר, וגם את המבטא הבלתי ניתן לטשטוש (בעמק קראו לנו "מהגן" במילעיל). כמעט לכל אחד מהם היה גם כינוי שהגיע משם: יושקו, דיולה, וילי, טטה, גבי, בבי, ועוד. ובל נשכח את מטעמי המטבח ההונגרי, הרבה לפני שחלק מהם נכנסו לתפריט של רשת קיורטוש: גולאש לבש (מרק גולש) , רוקוט קרומפלי (תפוחי אדמה עם ביצה) תורוש דלקלי (גביניות), פלצ'ינטה (בלינצס) ועוד. עד היום מילים וביטויים מאדיירים שגורים על לשונם של הבנים הראשונים.
עוד מורשת הונגרית היא הפופולאריות של ענף הכדורגל. אני לא זוכר זמן שבקיבוץ לא היה מגרש פעיל, ואחד היחידים בתנועה הקיבוצית עם תאורה. מסורת של שבת בצהריים – החבר'ה באים לעודד את קבוצת הפועל המקומית, וצועקים "קפורה"! (בעיטה לשער בהונגרית). עד היום אני יכול לדקלם את שמותיהם של כוכבי נבחרת הפלא ההונגרית של שנות ה-50. כשנפוצה שמועה שפושקאש הקשר השמאלי האגדי נהרג במרד של 1956 כולם היו בדיכאון. (בסוף התברר שהוא ניצל, והמשיך קריירה מפוארת בריאל מדריד).
חנה סנש באה לביקור
מעגן חייב הרבה לחברי אפיקים. המייסדים, שעלו ב-1939, למדו שם את מלאכת המספוא, הרפת והבנייה, והוסיפו הכנסות מימי עבודה במפעל הלבידים "קלת". ב-1941 הגיעה לאפיקים השלמה מטרנסילבניה כחברת נוער, ואחרי שנתיים, למרות הפצרות אפיקים שיישארו ואי אלו קשרים רומנטיים, הם הצטרפו לחבריהם בחצר כנרת. המחנכים שלהם באפיקים היו שמואל (מוליה) ורחל זהרהרי, שלימים נהרגו באסון המטוס במעגן. למרות הזמניות, בחצר, עם אוהלים וצריפים, הלך ונבנה קיבוץ לכל דבר, עם בתי ילדים (הראשונים נולדו ב-1942), רפת, דיר, ועבודת חוץ במפעל החשמל בנהריים. העלונים מאותה תקופה מספרים על אספות סוערות שעסקו בעניינים שברומו של עולם.
ב-1941, שוב מסיפורי המקום, הגיעה לחצר בחורה צעירה דוברת הונגרית בשם חנה סנש, עם סיום לימודיה בבית הספר לבנות בנהלל. יודעי דבר טוענים, שלאחר שהתברר לה שכולם מדברים הונגרית – החליטה שעדיף לה ללכת לשדות ים. הדרכים יצטלבו שוב ב-1943, בקבוצת צנחני ההצלה של היישוב. שלושה מהם היו חברי מעגן: יונה רוזן ופרץ גולדשטיין מהפלמ"ח, ויואל פלגי מהמגויסים לצבא הבריטי. יחד עם חנה, צנחו אל הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה. פרץ נספה בשליחות, יואל פלגי עזב לטובת משימות לאומיות אחרות, יונה רוזן יהיה לימים ראש המועצה האזורית עמק הירדן. סיפור הצנחנים הפך למיתוס מקומי מכונן, ומונצח במוזיאון קטן ב"בית הצנחן".
נחזור לקיץ 1949. שלושה קיבוצים מוקמים באזור המפורז לאורך הגבול הלא מוכר רשמית עם סוריה: מעגן, האון ותל קציר. חברי מעגן תפסו את "הקמפ", מחנה בריטי של חיל הספר העבר-ירדני, שישב כקילומטר מזרחית לצומת צמח ולתחנת הרכבת העות'מנית. בין התחנה לבין המחנה בנו התורכים סובה, והאנגלים השאירו קטר ענק (לפי המושגים שלנו, ילדי הקיבוץ ) שעמד שם מספר שנים עד שפונה. המבנים הבריטיים תפסו את כל מרכז המשק. הם כללו אורוות שהפכו ל"מחסן הכללי", מועדון קצינים ואפילו בית סוהר. רובם נהרסו בתחילת שנות ה-70 על מנת לפנות מקום לכל מה שקיבוץ צריך – מרכולית ("סופר" במעגנית), מרפאה, וחדר אוכל דו קומתי ענק, שפעם אירח סדרי פסח של מאות מוזמנים, ואילו כיום אף אחד כבר לא אוכל בו. שלושה מאותם בניינים היסטוריים ניתן עדיין לראות בחצר .
אי אפשר לסיים פרק זה בלי להזכיר את הפילוג של 1951, שהיכה קשות בקיבוץ הצעיר. כ-80 חברות וחברים, תומכי הקיבוץ המאוחד, חלקם ממנהיגות הקיבוץ עוד מימי חו"ל, עזבו לבית אורן ולאלונים. אנשי בן גוריון נשארו במקום. יחסי ידידות של שנים נותקו באחת. מספר החברים ירד בחצי. וממש באותה שנה נקלטה חברת הנוער "איתנים" – הראשונה מבין כמה וכמה חברות וגרעינים – שאנשיה מהווים את "נדבך הביניים" בין המייסדים לבנים.
בננות, אבוקדו, רפת ותיירות
אני קורא את מה שכתבתי עד כאן, וכבר רואה בעיני רוחי את בני הדור השלישי שנקלטו במעגן, נתקפים בחוסר סבלנות: שוב הוותיק הזה (הכוונה אלי) חופר לנו על הבריטים, הסורים, הצנחנים וחצר כנרת. והם צודקים! עם כל הכבוד לנוסטלגיה ולהיסטוריה, מה שחשוב וקובע זה הכאן ועכשיו. וגם בקטע הזה יש במה להתגאות, 70 שנה במעגנית!
1600 דונם, זה מה שנשאר לחלוקה מקרקעות עמק הירדן לחברי מעגן, משבצת קטנה ולא מספיקה, אבל מנוצלת עד המטר המרובע האחרון. כיאה ליישוב בעמק הירדן, המטע העיקרי היה בננות, והן שקבעו את מחזור הגידולים של החלקות. בהתחלה השקו את הערוגות בהצפה, עד שבשנות ה-60 וה-70 נכנסה ההשקיה בלחץ. עד היום אף אחד לא הצליח למכן את רוב העבודות בבננות, ומי לא זוכר עבודות כמו "חיתוך עלים" או תמיכה בפרי לאורכן של שורות אין-סופיות. לפני עידן תרביות הרקמה, הוצאת חוטרים למטע החדש הייתה משימתם של החזקים שבחזקים. בסוף שנות ה-60, ראשוני הבנים חזרו מהצבא ולקחו את הענף לידיים, עובדים כתף אל כתף עם המייסדים. המטע העיקרי לצד הבננות הוא האבוקדו – כ-400 דונם. היו גם ענפים שנכחדו ואינם – דייג בכנרת, גן ירק, כרם (למגינת ליבם של חברי תל קציר, שלפי אגדה אורבנית מעגנית נהנו מענביו), תמרים ומספוא. הרפת כמובן התמידה, החל מימי חצר כנרת ועד היום. לפני כעשר שנים עברו הפרות של מעגן לרפת "המפלים" במושב יונתן שבגולן, המונה כיום – יחד עם החולבות המקומיות ואלו של אלומות – כאלף בני בקר.
לקראת סוף שנות ה-60, כשראו את מיזמי התיירות של השכנים בעין גב ובגנוסר, החליטו החביירים, שגם במעגן מן הראוי שיקום ענף אירוח. היו שעיקמו את האף – מה פתאום שחבר קיבוץ "ישרת" אחרים? כרגיל, הפרויקט קודם על ידי משוגעים לדבר מדור המייסדים. ההתחלה הייתה צנועה: חלקות לאוהלים ולקרוונים, שירותים ציבוריים לכולם, ואיך לא – מסעדה הונגרית בה כיכבו המבשלות המעגניות. הנופש הישראלי לא היה מפונק כמו היום, והעסק היה פתוח רק מפסח עד סוכות. אחרי שלב ביניים של קרוונים משודרגים, הגיעו בני הדור השני שיזמו פיתוח רחב היקף, מ"חניון" ל"כפר הנופש מעגן". השינוי לווה גם בפריצה לשוק התיירותי, ובעיקר לקבוצות נוצריות שחיפשו חדרים באזור הכנרת. כיום מונה הכפר 148 חדרים ונחשב לאיכותי ומבוקש, בעיקר לנופש המשפחתי. אחרי פרק עם שותף חיצוני מהסקטור הפרטי, הבעלות כיום מחולקת בין מעגן (85%) לבין קיבוץ יזרעאל (15%), וממשיכים כל הזמן לבנות, לשפץ ולשפר.
הוותיקים עוד זוכרים ענף תיירותי נוסף, שבינתיים נעלם מהמפה – ה"פזנון", מסעדה ומזנון דרכים שפעלו במתחם תחנת הדלק של חברת "פז" בצומת צמח. מי שעבד שם זכה ללחמניה עם חביתה לארוחת בוקר, ולהמבורגר בצהריים. הלקוחות היו עובדים ממפעלי "צמח" וחיילים מהחטמ"ר, החטיבה המרחבית, שגם היא כבר עזבה. בשלב מסוים חברת פז גילתה את הפוטנציאל של המקום ופיתחה שם מתחם עם חנות נוחות, ומשקי עמק הירדן התחברו עם אליעזר פישמן והקימו מרכז מסחרי גדול, שחוסך הרבה מן הנסיעות ל"עיר המחוז" טבריה.
בשנת 2004, לאחר תקופה של אי יציבות ניהולית וחברתית, הפך מעגן לקיבוץ מתחדש. אחרי השינוי, שעבר בהסכמה רחבה, הוא שומר על אופי של קיבוץ קטן ומשפחתי (מספר החברים לא עבר מעולם את ה-200, כיום כ-170, כולל חברים בעצמאות כלכלית). לצד המעבר המלא להפרטה, נשארו מגוון של כלים לעזרה הדדית, כגון ועדת בריאות ודור ותיק פעילה, קרן לעזרת חירום ועוד. הקיבוץ נהנה ממצב כלכלי טוב ויציב, שומר על חיי קהילה ערים ותוססים, ומקיים מערכת חינוך ובתי ילדים לגיל הרך ולילדי בתי הספר. יש ביקוש גדול של בני משק לחזור ולהתקבל לחברות, כל המגרשים המבונים כבר "נחטפו", ובצדו המזרחי של המשק הולכת וצומחת שכונה חדשה של (בעיקר) בנים חוזרים. כיום, בניצוחם של יו"ר הוועד ניר מנצר (מסדה) ומנהלת הקהילה נגה בוטבול (עמיעד) עוסקים מוסדות הקיבוץ בתהליכי שיוך דירות (נבחרה חלופת האגודה), ושיוך פירות הנכסים, שיישומם יאפשר המשך הצמיחה הדמוגרפית וקבלת הבנים לחברות מלאה.
"מעגן אושר"
ביום שישי שעבר נערך במעגן חג ה-70 עם כ600 מוזמנים, כולל בני המשק לדורותיהם. 70 שנה במעגנית. את האירוע כיבדו בנוכחותו ובברכתו מזכיר התנועה ניר מאיר. האורחים ביקרו בתערוכת תמונות, מתחילת הדרך ועד לסדרה של צילומי המשפחות של חברי מעגן כיום. לבמה הוזמנו לקבלת אות הוקרה החבר הוותיק ביותר, אמנון בן שושן , ובני המחזורים הראשונים. במופע "מעגן אושר", שהועלה בכיכובם של חברי מעגן סיפרו "יוז'י" ו"שנדור", דמויות דמיוניות מדור המייסדים, על שבחי הטבילה הלילית בכנרת, "יאשק הצנחן" תיאר את חוויותיו במלחמה, וחבורת צעירים העלו ציפיות להשתלב כשווים בניהול הקיבוץ. את הצד המוסיקלי נתנה להקת הרוק המקומית, עם גרסה קצבית ל"חורשת האליפטוס" ולהיטים נוספים. את המופע ביים ברוב כישרון הבמאי איציק הדר האחד והיחיד מגשר, והפיק יינון ערב, צעיר בן מעגן שחזר לעבוד בחינוך, נרתם בהתנדבות למשימה הלא-פשוטה, ועמד בה בכבוד. 70 שנה במעגנית!
65 שנים למותו של בנציון ישראלי מכנרת באסון במעגן
