מלחמת ששת הימים מסמנת את קו פרשת המים, את הנקודה בה החמיצה ישראל, אולי לנצח, את האפשרות למימוש החזון הציוני ברוח הרצל, שנדרשים לו קודם לכל תנאים של רגיעה ושלום אזורי.
ההחמצה במלחמת ששת הימים: אולי זה אחד משעשועיו של הגורל, שדווקא המלחמה הכי "מוצלחת" של ישראל הפועלית הביאה אותה להידרדרות במדרון הקפיטליזם ה"חזירי" עד כדי ראש ממשלה נאשם במרמה ושוחד. ושחוק נוסף :באותו שבוע בו החליטה שארית "המפלגה שהקימה את המדינה" להתאבד לתוך ממשלת ב&ב, חל – וחלף כמעט ללא ציון – יום השנה ה-40 לפטירתו של יגאל אלון, האיש שגורלו הפוליטי מסמל יותר מכל את ההחמצה הגדולה של החזון הציוני אותו ניסה בכל מאודו להגשים.
מלחמת ששת הימים מסמנת את קו פרשת המים, את הנקודה בה החמיצה ישראל, אולי לנצח, את האפשרות למימוש החזון הציוני ברוח הרצל, שנדרשים לו קודם לכל תנאים של רגיעה ושלום אזורי. היה זה חלק מהאסטרטגיה של יגאל אלון להגיע לקץ הסכסוך הישראלי-ערבי: כיבוש שטחים שיהיו חשובים לשכנות העוינות עד כדי כך שתמורת החזרתם הן יסכימו להסדר. קראו לזה "קלפי מיקוח". ממשלת אשכול, שקמה אחרי פרישת בן-גוריון ותלמידיו דיין ופרס מהמפלגה וכללה גם שניים מחבריו לדעה של אלון – יוסף גלילי ומשה כרמל, שבהמשך זכו מידי ההיסטוריונית אניטה שפירא לכינוי "הקיבוצניקים תאבי הקרקעות" – נטתה בעיקרה לכיוון הזה. אלון היה אמור להיות שר הביטחון שיוביל את המהלך הזה.
ההחמצה במלחמת ששת הימים
ואז התחילה המלחמה הפנימית. קבוצה של נשות קצינים, שזכו לכינוי השקספירי "נשות וינדזור העליזות", הובילו קמפיין מצליח להעמדת משה דיין בראש משרד הביטחון. להבדיל מהליכוד, המתייצב כבלוק אחד מאחורי המנהיג, מפלגת הפועלים הישראלית, בכל צירוף ושם שנקראה, התנהלה תמיד במחלוקת, כפי שהיטיב לתאר העיתונאי בנקו אדר ז"ל בספרו, "מפלגה אחת, שתי דרכים". בן-גוריון/שרת, דיין/אלון, פרס/רבין ואחר כך פרס/ברק ולבסוף פרץ/ברק. הציבור, בעזרת כמה פרשנים מגויסים, תפס זאת כמריבות הנובעות מרגשות אנוש – אהבה-שנאה, תחרות על כיסא וכדומה, או פשוט היעדר תבונה. תפיסה זו חוזקה על-ידי ראיית המפלגה כבית, להבדיל מדרך. אבל המחלוקת, גם כשהבית נשמר, הייתה תמיד על הדרך. האם הדרך להגשמת החזון הציוני-הרצליאני – הקמת בית לאומי לעם היהודי שתהיה מופת ואור-לגויים – היא זו שביטא משה דיין בנאומו על קבר רועי רוטברג: מדינת מצור של "לעולם נאכל חרב", מגויסת, מסוגרת ומתחמשת בנשק-על, שאזרחיה הם חיילים בחופשה, שחיה בתעלות וממתינה אפילו מאה שנה עד שאויביה יכירו בזכות קיומה (זו הייתה גם עמדתו של בן-גוריון); או הדרך שעיצב משה שרת, שקידם בפועל מדיניות של קירוב ושיתוף פעולה עם הערבים בארץ ומסביב לה ומצא ביניהם שותפים לדרכו, כאלה שציפו והאמינו שהיהודים יביאו לארץ ישראל קידמה ופיתוח. החפ"שים של המפלגה, שחלק נכבד מהם היו חברי תנועה הקיבוצית, לא תמיד (בלשון המעטה) הבינו מה מסתתר מאחורי המאבקים והעמדות, שהרי כלי מלאכתם והתמחותם של הפוליטיקאים הן מניפולציות על הציבור והסתרת כוונתם האמיתית. והציבור – מוכוון על-ידי רעיונות הצדק והמופת שלו ומאמין שמנהיגיו יודעים את הדרך, נסחף לא פעם דווקא אחרי מנהיגים שפעלו בכיוון ההפוך.
אף שהייתה זו המלחמה הקצרה ורבת ההישגים בכל מלחמותינו, אנחנו זוכרים אותה, בכאב, כ"מלחמת הכיבוש". שנפתחה רק כדי לעצור את ההתנכלויות המטרידות בצפון ובדרום ונמשכה, כביכול, מתוך אינרציה של ההצלחות הצבאיות, לא על פי אסטרטגיה לשם מטרה מובהקת. כביכול, לצה"ל אפילו לא היו מפות מוכנות.
אפשר לסמוך על אלון שהיו לו מפות, אבל דיין כנראה לא רצה לשלוף אותן מהמגירות. ולמרבה האירוניה דווקא הציבור הרואה עצמו כנאור ורודף שלום, שהיה אמור לספק לאלון את התמיכה המוסרית והפוליטית – מפלגת העבודה ו"השמאל", שלתנועה הקיבוצית היה בהם תפקיד מוביל – דווקא אותו ציבור פנה לו עורף. יקיר השמאל עמוס עוז, בהשראת שמעון פרס, קיבץ חבורה של קיבוצניקים אנינים וקצרי-הבנת המטרה (ויסלח לי עמרם הישראלי), שהפיקו את "שיח לוחמים", שיחות של צעירים שרובם פגשו מקרוב לראשונה בחייהם מלחמה ונוראותיה ולא הבינו שמלחמתם זו נועדה דווקא לעצור את הגלגל ולמנוע את המלחמות הבאות. לחוברת זו הייתה השפעה לא קטנה על עמדת חברי התנועה.
לא לחינם מוקדש כאן מקום נכבד לדיין ופרס, אנשי מפלגת השמאל, שחברו למנהיג הימין בגין כדי לשים לאל את תכנית המלחמה-לשלום של אלון. אלון הוא המדינאי הישראלי הראשון (שנשאר יחיד) שהגיש תכנית סדורה לסיום הסכסוך המתמשך. הצעתו הוגשה (ביולי) לראש הממשלה אשכול שבועות ספורים אחרי המלחמה. אף שלא התקבלה בממשלה בשל ההתנגדות המשולשת בגין-דיין-פרס, היא הוגשה למועצת הביטחון של האו"ם ונתקבלה בה תחת ההגדרה הכמעט נשכחת "החלטה 242". לא דקה אחת אלא 20 או 50 או אפילו 100 דקות דומיה עלינו להקדיש למחשבה, איך פספסנו כל כך בגדול. איפה יכולנו להיות עכשיו.
כל מה שקרה אחר כך לא היה תוצאה ישירה של הכיבושים עצמם, אלא של המחלוקת איך לנהוג בשטחים שנכבשו, ובעיקר פעילותם של שני הבכירים במפלגת השמאל, שעשו ככל יכולתם כדי לטרפד את תוכניתו של אלון. דיין, שכשר הביטחון היה ממונה על השטחים, דאג רק לשמר אותם כפי שהיו, עם השלטון המקומי המושחת ועם חממות הטרור, כדי להחזירם לידי ירדן כמתנגדי שלום מובהקים. יורשו שמעון פרס עוד הגדיל לעשות: מצד אחד, בניגוד לעמדת ראש הממשלה רבין וכדי לייצב בשטחים כוח ישראלי שמתנגד לשלום,,הישקה וטיפח את השתילים הרכים של גוש-אמונים במקום לייבש אותם בעודם קטנים, ומצד שני הביא את רב המחבלים ערפאת ושם אותו ראש לפלסטינים וכך הבטיח שלא יהיה עם מי לדבר.
לא דקה אחת, אלא עשרים או חמישים או אפילו מאה דקות דומיה עלינו להקדיש למחשבה, איך פספסנו כל כך בגדול. איפה יכולנו להיות עכשיו.
לא צריך להכביר עוד דברים כדי להבין איך הגיעה מפלגת העבודה לאן שהגיעה. מה גם שחלק לא מבוטל מחבריה, לצד הצעקות לשלום, היה שלם עם מעשיהם ועמדותיהם של דיין ופרס (אם לא נחשוד שזה היה מתוך פחד) ולא פעל נגדם. כאשר ירדו שני אלה מהבמה הפוליטית קם עמיר פרץ ובכסות של מנהיג סוציאליסטי, כשלצידו הטענה על הפליה עדתית, הרים את הכפפה, ואת התוצאות ראינו בשבועות האחרונים. אם יש עוד חברים המאמינים שבכל זאת יש תקומה לשמאל הציוני, היום זה נשמע ממש פתטיים. סוסת העבודה הוותיקה, שמשכה את עגלת הרעיון הציוני בשנות המדינה-שבדרך ועוד כשני עשורים בעת תקומתה, מוטלת עתה פשוטת רגליים ורק תמימים עוד מאמינים שתקום ותעמוד עליהן. אפופים בטליתות וסיסמאות של צדק חברתי ומדיני, החברים בשטח לא זיהו נכונה את המאבקים והמחלוקות בצמרת מפלגתם ולא הבחינו בין הכיוונים המנוגדים שאליהם ניסו לסחוב אותם מנהיג זה או אחר. היום יש התארגנות במפלגה שמנסה להחזיר את הגלגל אחורנית. התצלח?
ההחמצה במלחמת ששת הימים – תמר רז לנג
