אפי חוג'יסטה, ממושב בורגתה, הוא פסל-אמן, ממציאן ומעצב היוצר יש מאין בכל תחומי חייו, את דרכו כאמן החל בעיצוב "גני סיפור" בחולון ומשם נסללה הדרך לפרויקטים גדולים ומרשימים, אדם שעליו אנו אומרים יוצא דופן
אפי חוג'יסטה פסל-אמן: הגעתי לביתם של אפי וטלי חוג'יסטה, החי במושב בורגתה שבעמק חפר, כי שמעתי שאפי הוא פסל יוצא דופן. פגשתי בן אדם מיוחד במלוא מובן המילה. אפי יוצא דופן מילדותו, נערותו, בגרותו ומי שהוא היום. גם מראהו של אפי, גבר בתחילת שנות השישים ורעייתו טלי, לא תואם בדיוק במוחי את הדימוי המקובל של גבר החי בהתיישבות העובדת.
כך קיבל אפי את פניי במכנסי שרוול כתומים, נראה קצת היפי. טלי, "האישה שאיתו", אף היא נראית ילדת טבע כזו. הקשר ביניהם חזק והאהבה נוכחת באוויר.
מהיכן שם המשפחה הזה, חוג'יסטה?
אפי: "הורי עלו מפרס, זהו שם משפחה פרסי. שמרנו עליו ולא עיברתנו את שם משפחתנו. גדלתי בירושלים, בן למשפחה בת ששה ילדים, אני הרביעי במשפחה. אבא היה פועל בניין וגרנו בדירה בת חדר וחצי, שהייתה בית שמח. הייתי ילד דיסלקטי. הדיסלקציה הייתה חסרון גדול, וגם יתרון גדול. היו לי קשיים בלמידה וקשיים נוספים, שהביאו אותי למצבים שהייתי חייב למצוא ולייצר להם פתרונות. לדוגמא, לא הצלחתי לשרוך נעליים. המצאתי קשר חדש (פטנט שלי) כדי לשרוך נעליים. זוהי דוגמה שליוותה ומלווה אותי בכל חיי. בשל הקשיים הכלכליים והדיסלקציה, לא מצאתי את עצמי במסגרות החינוכיות ובכיתה ח' החלטתי שאני רוצה להגיע לקבוץ. לקיבוץ לא הגעתי, הגעתי לפנימיה באלוני יצחק. כמובן שגם שם לא שרדתי לאורך זמן ומשם עברתי למכמורת. גם שם לא שרדתי ולקראת סיום התיכון חזרתי לירושלים. עד הגיוס עבדתי כטרקטוריסט, כמפעיל אגר. התגייסתי בחודש מאי, 'גיוס מאו מאו' והגעתי לסיירת גולני."
סיירת גולני?
"הושפעתי מאחיי הגדולים ששירתו בסיירת שקד. בבקו"ם, התחברתי לבחור שהשפיע עליי ללכת לסיירת גולני. סיירת גולני והשירות הצבאי מביא עימו תפנית בחיי, שירות מאד משמעותי. כאמור, בשל הרקע שלי כדיסלקטי הפכתי לייצרן פתרונות רבים, שונים ויצירתיים – ואחרי הסדיר המשכתי בתרומתי לביטחון המדינה, כיועץ למערכת הבטחון לפתרונות. במהות שלי הפכתי למומחה באילתורים ומומחה ביצירת יש מאין. כך גם הגעתי לאמנות.
אפרים חוגיסטה: "בפיסול אין תירוצים, יש חופש פעולה אדיר ואני מייצר מה שאני בוחר. בכל פרויקט שאני עושה, 60% אחוז מהזמן אני מקדיש, עוד טרם העשייה, לתכנון המיזם. למעשה, שני שליש מהעבודה הוא תכנון והשליש הנותר הוא העשייה"
"השתחררתי מהצבא ובהיותי במילואים בתרגיל צבאי בו נכחתי, ישבתי ליד בחור, עודד ידעיה שמו, שהקים את בית ספר מנשר, בי"ס לאמנות. הראיתי לעודד מספר דברים שפיתחתי והוא אמר לי: 'אחד כמוך צריך ללמוד בבצלאל'. שנה קודם עשיתי קורס נגרות ופתחתי נגריה לריהוט ופריטי ריהוט. בבצלאל קיבלו אותי בתנאי שאעשה בגרויות. כמובן שלא הצלחתי אבל שנה אחר כך הם קיבלו אותי. עם סיום הלימודים התפרנסתי ממספר דברים, כל עשייה שלי נושקת לעשייה נוספת. מה שמאפיין אותי זה חשיבה מחוץ לקופסה, יצירתיות ומימוש והפיכת כל רעיון למוצר."
ספר לי איך הגעת לבורגתה?
"הכרתי את טלי, האישה אותה אני אוהב והתחתנו בשנת 1997. טלי נולדה וגדלה בנתניה, על יד הים. חיפשנו מקום לגור בו שיהיה קרוב לנתניה, קרוב לים ובסביבה כפרית וכך באביב, הגענו לבורגתא. הייתה אז פריחה של עצי הצאלון, פריחה צהובה מרהיבה. טלי התלהבה והחלטנו לקנות בית במושב. מאז אנו כאן במושב בורגתא.
"כשהגענו לא הכרנו אף אחד. האמת שגם היום, טלי מעורה ומכירה את אנשי הכפר ואני פחות. אני עוסק במספר תחומים. כשאני מתבונן על עצמי, הדיסלקציה שהיא 'עקב אכילס', יצרה בי תכונות רבות שהתוו את דרכי. למשל, פיתחתי יריעות בטון…"
מה זה יריעות בטון? איך זה יתכן?
"זהו אריג שפיתחתי ומייצרים עבורי. פיתחתי תערובת של בטון אותה אני מערבב עם יריעות בד ובאמצעותן אני מפסל על פי רצוני. במשך שנים רבות בהם אני עובד במשרד הבטחון, ייצרתי מוצרים שאסור היה לצאת איתם לשוק. כשהייתי בן ארבעים, בער בי הצורך ליצור אלמנטים למרחב הציבורי. הזמינו אותי להרצות במוזיאון העיצוב בחולון. נושא ההרצאה היה 'ההשפעות של הצבא על העיצוב ויחסיי הגומלין'. שם בחולון, פגשתי את חנה הרצמן, שהיתה מנכ"לית עיריית חולון. חנה ביקשה ממני להתחבר לסופרת נירה הראל, שכותבת ספרי ילדים. בחולון בנו אז גני סיפור בעלי אלמנטים שונים. נירה כתבה את ספר הילדים 'שפת הסימנים של נועה' – אחד מגני הסיפור היה על פי ספר זה.
"התחברתי לספר בשל סיפור חיי ובשל הקשיים שחוויתי בילדותי. הספר הוא על ילדה בשם נועה, שאינה מצליחה לזכור באיזה יום בשבוע היא נמצאת. נכנסתי לפרויקט גן הסיפור הזה. אז גם פיתחתי טכניקה יחידה בעולם. עיצבתי את הגן, כולל תכנון הקונסטרוקציה, בניתי פיסלתי והתקנתי את הגן."
הרצמן זיהתה בך כישורים ויכולות שעד אז לא הבאת לידי ביטוי. נבהלת?
"ההפך, במצבים כאלו אני פורח. האתגרים, היצירה, הצורך ביצירת פתרונות – כל אלה גורמים לי ליצור בתשוקה רבה וההשראה גדלה. עבדתי על הגן הזה במשך שנה. זהו הגן האהוב ביותר בחולון. אותה שנה בה עבדתי על הגן הזה, הביאה אותי לפתיחת סטודיו כאן במושב בורגתא. סיימתי את הגן ההוא ונכנסתי לפרויקט של גן סיפור נוסף בחולון, על פי ספרו של דוד גרוסמן 'היה הייתם שני קופים'. הסיפור הוא על ילד ואבא שנתקעים עם אוטו. הילד מטפס על עץ וקשה לו לרדת ממנו.
"כל פרויקט כזה של פיסול ובנייה גורם לי בכל פעם לגשת לפרויקט עם צמאון והתלהבות וטעם של פעם ראשונה. לאחר שני הגנים הללו פנתה אלי חנה וביקשה שאבנה את האנדרטה בחולון, לזכר מיליון וחצי ילדים שנספו בשואה. פיסלתי ובניתי במשך למעלה משנה את 'אנדרטת הגולות' בחולון – הטבעתי בבטון מיליון וחצי גולות בבטון. הכיפה באנדרטה מוארת ומעבירה את האור דרן הגולות."
מה מייחד אותך אפי?
"אני נאמן לתוצאה. כמעצב מוצר, אני תלוי בהרבה מאד גורמים. בפיסול אין תירוצים, יש חופש פעולה אדיר ואני מייצר מה שאני בוחר. בכל פרויקט שאני עושה, 60% אחוז מהזמן אני מקדיש, עוד טרם העשייה, לתכנון המיזם. למעשה, שני שליש מהעבודה הוא תכנון והשליש הנותר הוא העשייה. בשל הדיסלקציה שלי אני לא מתכנן באמצעות מחשב.
"פיתחתי טכניקות ייחודיות לביצוע סקיצות לפרויקטים גדולים, אני אף פעם לא חוזר על עצמי. כל גן שיצרתי הוא בטכניקה שונה. מאז אותה תפנית, כל שנתיים בערך – אני נכנס לפרויקט חדש ומדובר בפרויקטים גדולים. בפארק אריאל שרון, למשל, פיסלתי אמבה מאלף צמיגים של אופנועים. האמבה בנויה מצמיגים עליהם יריות בטון. כל פרויקט פיסולי הוא מחומרים שונים ואחרים. "היום, במשך שלושה ימים בשבוע אני עובד במשרד הבטחון ושלושה ימים כעצמאי בפיסול ויצירה. יצרתי צורת חיים שיצרה איזון גדול בתחומי התעניינותי ומסבה לי הנאה גדולה."
ראש פורה רעיונות
אפי מספר שאחת מאהבות חייו היא רכיבה על אופנועים: "עקב אהבתי לאופנועים, גם בתחום הזה פיתחתי מנעול מיוחד לחברה ספרדית. בכל תחום בחיי אני מפתח ויוצר. תסתכלי, אלו יריעות בטון שיהפכו לדלתות מטבח חדש, אותו אני בונה בביתנו. נגעתי בדלתות המטבח ואי אפשר לנחש שאלו יריעות בטון. יריעות הבטון בעלות טקסטורה מעניינת. יש גם פרויקטים קטנים. לדוגמא, עכשיו הוא בונה שולחן לסלון על פי הזמנה, שולחן עשוי מקלקר מצופה ביריעת בטון."
מה מייחד את עבודותיך מאחרים?
"השוני הוא בעיקר בחומרים איתם אני יוצר. אצלי התשתית היא בדרך כלל מקלקר ולכן כבר בתחילת העבודה אני רואה את התוצאה. פסלים אחרים עובדים בדרך כלל עם תשתית מרשתות מתכת ולכן, הם פוגשים את עבודתם כשהיא כמעט גמורה. העבודה עם קלקר משנה את התהליך.
הדיסלקציה גרמה לי להאמין שאני מטומטם ובשל הצורך פיתחתי בתוכי יכולות אלתור. יכולות אלו משרתות אותי לעיצוב, לייצור, להמצאות, לפיסול לכל ובכל תחומי חיי."
מה אתה יוצר בימים אלו?
"בימים אלו אני מסיים את 'פרויקט החלוקים', בגשר יהודית שעל נחל איילון. הרעיון של חלוקי הנחל היה שלי. חלוקי הנחל הם כמו ספסלים והן תשמשנה כתכשיט לגשר. בגלל שגשר יהודית בנוי מעל נחל, בחרתי אלמנט מהנחל, חלוקי נחל. על הפרויקט הזה אני עובד כבר כשנה וחודשיים, על אף שהתהליך החל כבר לפני חמש שנים. בימים אלו חלוקי הנחל מותקנים."
אפרים ביצירותיו מעולם לא התאמץ לקדם עצמו, שמו תמיד הלך לפניו,. פרויקט הוביל לפרויקט, עשייה הובילה ליצירה, להמצאה נוספת. הכל כלול בכל. איני מוותרת על השאלה המתבקשת בימים אלו.
מה קרה לך בתקופת הקורונה?
"הצבא נידב אותי למשרד הבריאות, לייצר ערכות בדיקה. לקחנו מודל קיים ותיעשנו אותו על מנת שיעמוד בדרישות. כמו כן, ריציתי את טלי אשתי, סוף סוף, עבדתי בפרויקטים בבית ועשיתי המון דברים שדחיתי בעבר."
לאן פניך היום?
"אני הולך להכניס את יריעת הבטון לשימושים ביתיים. יריעות הבטון ששימשו אותי לפיסול סביבתי, הביאו אותי לעשות בהן שימושים התחום הריהוט."
והחיים בבורגתא?
"מה שמאפיין את מושב בורגתא, מבחינתי, חיים של 'חייה ותן לחיות'. אצלנו הפרסים, 30 אחוז ממרכיבי החיים שלנו, הוא יחסים טובים עם השכנים שלנו. החיים בבורגתא מאפשרים לי את כל מרחבי ומרכיבי האושר. יש לנו יחסים טובים עם שכנינו, והאנשים במושב. איכות חיים כמובן, הים שנמצא קרוב, מרחב ירוק וכפרי ושקט – חיים מאושרים."
