אין לי ספק שהמילה הזו, כיף, מכילה בתוכה הרבה יותר, אין לי ספק גם שהילד שלי יודע לדבר. אני מכירה את אוצר המילים שלו, את יכולת הביטוי שלו כשהוא רוצה לבקש דבר מה, לשאול את אבא שלו שאלה או לתמלל את עולמה הדמיוני של הבובה, שהוא עדיין משחק איתה. אז למה כשאני שואלת שאלות הוא עונה לי רק במילה אחת?
איך היה היום: כשהבן הבכור שלי נולד התחלתי לקרוא כל מיני ספרי הורות ולשוטט באתרי אינטרנט שעסקו בנושא. עם כל הידע שהיה לי בנושא אחרי שנים של עבודה בבתי תינוקות וגנים בקיבוץ ואפילו טיפול באח קטן שנולד כשהייתי נערה, הרגשתי שאני לא באמת יודעת שום דבר. רשימת הקריאה שלי כללה כותרים קלאסיים, כמו "סודותיה של הלוחשת לתינוקות", "עקרון הרצף", "הכנה להורות", "איך לדבר עם ילדים כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו" ועוד. כל ספר לימד אותי משהו ועם הזמן הפכתי לאמא שאני היום, שהיא ללא ספק אמא טובה דיה.
רק דבר אחד לא הצלחתי לפצח כל השנים האלה, מאז שהוא נולד ועד היום, כשהוא בן עשר וחצי וגיל ההתבגרות כבר מתדפק על דלתנו. איך לשאול אותו שאלות שמתעניינות בעולמו ובשלומו ולקבל עליהן תשובה אחרת מאשר התשובה הגנרית "כיף".
אני שואלת – איך היה לך בבית ספר היום? והוא עונה – כיף.
אני אומרת – נו, נהנית בחוג כדורגל? והוא מרחיב ועונה – כן, היה כיף.
אני מתעניינת בבילוי שהיה לו עם חבר אחר הצהריים, שואלת מה עשו, אם ירצו להיפגש שוב לשחק והוא עונה – בטח, היה לנו כיף.
אני מאמינה שכולנו, ילדים ומבוגרים כאחד, רוצים שהאנשים הקרובים אלינו יביעו בנו עניין, יעניקו לנו תשומת לב ואהבה. אני מאמינה גם שהיינו רוצים להרגיש שהם עושים זאת בלי לצפות למשהו בתמורה ואולי, רק אולי, זה הקושי אצל חלקנו עם הצורך לענות על שאלה כמו איך היה היום או מה נשמע
אין לי ספק שהמילה הזו, כיף, מכילה בתוכה הרבה יותר. אין לי ספק גם שהילד שלי יודע לדבר. אני מכירה את אוצר המילים שלו, את יכולת הביטוי שלו כשהוא רוצה לבקש דבר מה, לשאול את אבא שלו שאלה או לתמלל את עולמה הדמיוני של הבובה, שהוא עדיין משחק איתה.
אז למה כשאני שואלת שאלות הוא עונה לי רק במילה אחת? לפעמים, כדי לדעת יותר על איך או מה היה אני צריכה ללבוש את בגדי העבודה שלי וממש לחלוב ממנו מידע.
לשאול אחרת
עד שנתקלתי לפני כמה שבועות בפוסט שפרסמה חברה בפייסבוק שהציעה דרך שונה. פוסט כל כך פשוט וקצר, שמרוב שהוא היה בהיר וקולע וברור מאליו, נדהמתי שלא הכרתי את האפשרות הזאת לפני או חשבתי עליה בעצמי. מספיק עם השאלות, כותבת הפוסט אמרה, מעתה אמרו משפטים שיש בהם הצהרה שמביעה תשומת לב ועניין.
במקום לשאול איך היה בבית ספר אמרו – נראה שהיה לך יום ארוך היום. והמתינו בשקט.
במקום לשאול אם המבחן בחשבון עבר בקלות ולקבל כן או לא כתשובה אמרו – חשבתי עליך היום בזמן המבחן שלך.
במקום לשאול איך הוא מרגיש אמרו – וואו, יש לך חיוך ממש גדול על הפנים – וזה נכון לגבי כל הבעת רגש אחרת כמו עצב, כעס או אכזבה.
אחרי שקראתי את הפוסט החלטתי לפצוח בניסוי למשך כמה ימים, ובמקום לשאול את הילדים שלי שאלות – לומר להם משפטים כמו אלה שבדוגמה. כמובן שהשלב הראשון והקשה היה לשנות את ההרגל של עצמי ולהצליח להתנסח מחדש, הרי שאילת השאלות הזאת כבר יוצאת לי מהפה באוטומט. אבל אחרי שהמכשול הראשון הוסר, התוצאה לא איחרה לבוא ומה אומר לכם? היא הייתה מדהימה.
הילדים שלי דברו אלי במשפטים שלמים! הם סיפרו לי מה עשו היום בשיעור יצירה, עם מי הם שיחקו בהפסקה ובמה, מה המאמן לימד היום באימון כדורגל, ומה הייתה ההרגשה לחזור לחוג בלט אחרי כל כך הרבה זמן. הם דיברו ואני הנהנתי. הם דיברו עוד ואני הגבתי בעוד משפט, ולפעמים גם השתרבבה לי שוב איזו שאלה. אי אפשר להיגמל מזה מיד. כך או כך, האפשרות להתעניין בהם בלי שזה יישמע להם ולי כמו חקירה מתמשכת הייתה מרעננת לכולנו.
ואיך כל זה קשור לאושר? אני מאמינה שכולנו, ילדים ומבוגרים כאחד, רוצים שהאנשים הקרובים אלינו יביעו בנו עניין, יעניקו לנו תשומת לב ואהבה. אני מאמינה גם שהיינו רוצים להרגיש שהם עושים זאת בלי לצפות למשהו בתמורה ואולי, רק אולי, זה הקושי אצל חלקנו עם הצורך לענות על שאלה כמו איך היה היום או מה נשמע. אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים לספק תשובה. ברור ששאלות זה חלק חשוב בדיאלוג בין בני אדם, שיש שאלות שחשוב לשאול וזו צורת שיח שאי אפשר בלעדיה לגמרי, ועם זאת, אולי אפשר לצמצם אותה, לפחות כשזה מגיע להבעת עניין ואהבה? אולי אם נדבר עם הילדים שלנו במשפטים בהירים שיראו שלהם שחשבנו עליהם היום, שאנחנו מתעניינים בעולמם ולא רק מנסים להשיג מידע, התחושה שהם חשובים ואהובים תתרחב עוד ועוד בתודעתם וליבם.
* קרדיטים לרשימת הספרים שהוזכרה בפתיחה:
– סודותיה של הלוחשת לתינוקות, מאת טרייסי הוג.
– הכנה להורות, מאת דיאנה אידלמן.
– עקרון הרצף, מאת ג'ין לידלוף.
– איך לדבר
לדבר עם ילדים כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו, מאת אדל פייבר ואליין מאזליש.
ילדים מאושרים? "כותבים את ספר ההורות שלנו"
