שוקה שפירא – האיש, האגדה והחבורה חלק שני

אחרי השחרור, ב-1958, חזרו אנשי השייטת כל אחד לקיבוצו והחלו בשירות מילואים. ב-63' הם הקימו את יחידה 707 כיחידת צלילה הגנתית, ואחרי מלחמת ששת הימים עשו מילואים בשארם א-שייח, מילואים שהם זוכרים עד היום בגעגועים. במלחמת יום כיפור התפקיד שלהם היה בעיקר לתקן את גשר הדוברות שעליו חצה צה"ל את התעלה.  אחר כך קיבוץ, טיולים בארץ ובחו"ל, מותו של עמית, בנו הבכור של שוקה, הציורים,  והסוף.  חלק שני

שחרור וחזרה לקיבוצים

חיים סתיו: "ב-1958, אחרי שנתיים וחצי של שרות בשייטת השתחררנו וחזרנו הביתה. כל אחד לקיבוץ שלו. אז הפלגה המבצעית של השייטת הייתה המילואימניקים. לכל אחד היה ביחידה ארון עם ציוד שלו, כמו לטייסים. אם היה מבצע היו שולחים אלינו משאית בעמידה, אוספים אותנו בקיבוצים ולוקחים אותנו לשייטת. אם לא היה מבצע, כל יום שישי היה יום אימונים. זו הייתה בעיה מול הקיבוצים אבל בשייטת לא התחשבו בזה. הקצינים ביחידה רובם אז לא היו קיבוצניקים. הקיבוצים ומחלקות הביטחון של התק"ם והקיבוץ הארצי לא עודדו אז קצונה, הם רצו את הבנים חזרה בקיבוצים. כיוון שהיינו מחזור שכולו קיבוצניקים היה רק אחד מאיתנו שנשאר בצבא, שאול זיו ז"ל מבית אלפא שהיה שונה מכולנו (ראו בהמשך). אני חזרתי לדגניה ב', עבדתי בפלחה וברפת והתחלנו לעשות יחד מילואים. ארבעים שנה עשינו יחד מילואים. שכנענו את פקידות המילואים בשייטת שיידעו שאנחנו תמיד יחד. ככה נשארנו כל השנים. מילואים היה עבורנו דבר קדוש, בילוי ממש, אבל היו גם מילואים קשים. מבצעים. לקחו אותנו לאבטח אוניות שהביאו נשק מאירופה וליווינו אותן מכרתים עד חיפה".

ערן להב: "השתחררנו וכולנו חזרנו למשקים. בקיבוצים לא עודדו אז קצונה ואפילו התנגדו. עוד בגיוס התנגדו שנלך לשייטת ועוד יותר התנגדו למי שרצה ללכת לטייס. זו גם הייתה עמדתו של גידי אילת (בית אלפא) שהיה אז במחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי. רצו את הבנים חזרה בקיבוצים ואחרי השחרור כל אחד חזר הביתה. ראינו בקיבוץ שליחות. התחנכנו על אידיאלים וראינו את עצמנו חייבים ורוצים לחזור להמשיך את הדרך. שאול זיו באמת היה אחר מאיתנו. היה לו אופי מיליטריסטי. תמיד היה לו חשוב להתקדם בצבא, לבלוט, להיות ראשון ולהצליח יותר מכולם בתרגילים. הוא נולד בפולין והגיע כנער לבית אלפא. אח"כ התחתן עם אפרת מניר דוד ועבר אלינו (לניר דוד), עבד שנה בקיבוץ וחזר לצבא. זה היה מאוד חזק אצלו. הלך לקצונה והתקדם עד שהיה מפקד השייטת בשנים 71-74. זה היה התפקיד האחרון שלו. הוא נפטר לפני 20 שנה מסרטן, כמו רבים אצלנו. אני לא יודע אם יש קשר לשירות בשייטת, אבל עובדה שכמעט כולם או נפטרו מסרטן או חיים עם סרטן. כל מיני סוגי סרטן. צללנו המון בקישון, הכי הרבה צללנו שם והקישון היה מאוד מזוהם. עוד לפני שפרשת הקישון התפוצצה, הרגשנו שבוגרי השייטת מתים מסרטן אבל לא חשבנו שזה מהקישון, חשבנו שאולי זה החמצן או השמש. כשכל העניין התפוצץ היינו כבר בני 60 פלוס. אמרו אז שאצל הצוללים הכבדים, כאלה שצללו הרבה כמונו, אין ספק שיש קשר לקישון".

עד שארם א'-שייח – חזרנו אלייך שנית

ערן: "לאט לאט התחילו לנשור. עברנו בדיקות רפואיות כל שנה. שוקה הפסיק לעשות מילואים לפני גיל 50, אני בגיל 55. בהתחלה עשינו הרבה מילואים משמעותיים מאוד. בשנת 61 נבחרתי לנסוע עם עוד כמה חבר'ה ללה ספציה, איטליה, להכשרה בתחום חדש בשייטת – צלילה הגנתית. טסנו לאיטליה במטוס נורד 8 שעות והיינו שם חודשיים. המדריכים שלנו היו איטלקים ששרתו עוד במלה"ע יחד עם הנאצים. הם היו מאוד מקצועיים. מהם למדנו את המקצוע, צוללן הגנתי, ואחרי שחזרנו הדרכנו פה את החבר'ה בשייטת.

בשנת 63 הקימו את יחידה 707 כיחידת צלילה הגנתית (מה שהפך אח"כ לילת"ם) והורכבה ממילואים של השייטת, ביניהם אנחנו. במשך שנים זו הייתה העבודה שלנו במילואים. בעיקר צוללים ומחפשים מוקשים על אוניות שפרקו נשק בנמל הקישון. החשש היה שיצמידו אליהן מוקשים ימיים. היינו צוללים שם כל הזמן, 50-60 ימי מילואים בשנה, בעיקר לפני מלחמת ששת הימים. אחרי המלחמה התחילה תקופה של אופוריה גדולה בצבא. למרות מלחמת ההתשה, שהרגשנו אותה היטב, בסך הכל המדינה חגגה".

יאיר שץ: "אחרי המלחמה, בשביל להפגין בעלות בתעלת סואץ, היינו יוצאים לתעלה עם סירת גומי וברגע שהמצרים היו פותחים באש היינו מיד נכנסים למסתור. הטנקים שלנו היו עולים והחלו חילופי ירי. אמצע התעלה היה קו הגבול. היו מקרים שחבר'ה שלנו קפצו מהסירה והגיעו בטעות לצד המצרי..

ערן: "נכון. המילואים האלה לא היו פאן, אבל אח"כ בשארם (שארם א-שייח') היה פאן גדול. התחילה תקופה של אופוריה וברדק בצבא. נפל בגורלנו הטוב לעשות מילואים בשארם וגם עשינו מאמצים בשביל להיות שם. היינו נפרדים לגמרי משאר היחידה, עצמאים בשטח. היה לנו שם אוטובוס ישן מקורקע, שבו גרנו והיינו מתחלפים בינינו ועושים לעצמנו את השיבוצים. זה היה הסידור שלנו עם היחידה, 4 חבר'ה איישו את המקום כל הזמן. לפעמים היינו שם 50 יום. עד כדי כך הרבה זמן, שפעם הבאתי זרעים של פרחי נוי מהקיבוץ, זרעתי אותם מסביב לאוטובוס ועוד בזמן המילואים הייתה לנו גינה פורחת. כל שבועיים-שלושה הגענו הביתה. התפקיד שלנו היה לצלול כמה פעמים בלילה סביב כלי השיט בשארם ולוודא שלא הודבקו להם מוקשים. היו שם נחתות ודבורים. זה היה התפקיד שלנו אבל היינו נפרדים לגמרי משאר הבסיס.

"הצלילה שם הייתה נחמדה בסך הכל, הרבה יותר קלה מהים התיכון. בים סוף המים הרבה יותר צלולים ועם פנס רואים מצוין, לא כמו בחיפה. בנמל הקישון לא ראינו כלום, המים היו עכורים והיינו צריכים למשש את האניות בידיים ונפצענו כל הזמן. בשארם הכל היה קל ופשוט ואחרי שבדקנו שאין מוקשים נשארנו להסתכל על דגים. היינו אדונים לעצמנו. תפקיד נוסף שלנו היה 'העין', מה שהיום 669. בתרגילים של חיל האוויר היינו מצטרפים למסוק שלהם למקרה שיצטרכו חילוץ. גם זה היה כיף. כל הפעילות שלנו הייתה בלילה וכל היום היה חופשי. היה לנו ציוד צלילה, סירת גומי, קומנדקר, ויכולנו לעשות מה שרצינו. זו הייתה תקופה של בין המלחמות, תקופה שלא חזרה אח"כ.

מלחמת יום כיפור הייתה בין השאר תוצאה של הברדק הזה.  אחרי יום כיפור זה השתנה, אבל לפניה כולם חגגו וגם אנחנו. היינו מסדרים למשפחות לבוא לבקר אותנו בטיסות של חיל האוויר. איך עושים את זה, היה שם פקיד של חיל האוויר ואם הבאת לו דג לוקוס הוא סידר לך טיסה. אז דגנו דגים וקיבלנו מה שרצינו, השיטה הזאת עבדה עם כולם. שוקה היה כרגיל המנהיג וסידר תמיד את הכל, גם את השיבוצים בינינו. סמכנו עליו. היה כיף גדול להיות אתו במילואים. בשארם ובטירן היו הריפים הכי יפים ואורחים שהיו באים אלינו היו צוללים איתנו. ואז המסיבות. כל ערב הייתה מסיבה גדולה ליד האוטובוס. היה יורד הערב, היינו מדליקים מדורה, שוקה היה עושה תבשיל מהדגים ומהר מאד התחילו להגיע חיילות מהגבעות מסביב. לא לכל חייל הייתה הזכות לבוא, לחיילות כן. חיילות וקצינים. וכולם הגיעו, עד הרמטכ"ל דדו עצמו. המסיבות היו נמשכות כל הלילה. כל שעתיים שני צוללים היו נוטשים את המסיבה, יורדים לעשות את העבודה (חיפוש מוקשים) וחוזרים למסיבה. ככה היה עובר הלילה. אנשים הגיעו למסיבות מכל הארץ. היו מתקשרים מת"א בצהריים לשאול אם יש בערב מסיבה ומודיעים שיבואו. כל ההילולה הזאת בשארם נמשכה עד מלחמת יום כיפור. אחרי המלחמה עברנו לאילת והמסיבות נמשכו אבל בדרגה יותר נמוכה".

מאיה: "שוקה מאוד אהב את המילואים. אהב להיות עם החבר'ה. בשארם ובאילת הם היו אדונים לעצמם והיה שמח. עשו חיים משוגעים. אלה היו מילואים שכל אחד היה אוהב. בלילה היו צוללים קצת וכל היום היה פנוי. דגו דגים, צללו בין השוניות והאלמוגים. ביקרתי אותו בשארם והייתי גם עם הילדים. פעם אחת ליאור לקח אותי. ליאור היה קצין שהסתובב בשארם ונדבק לחבורה. היו כמה חבר'ה מהבסיס שככה הצטרפו. יש שתי בנות שעד היום הן חלק מאתנו. אימצנו אותן. הן היו חיילות בשארם ומאד נקשרו לחבורה. עידית הייתה רל"שית של צורי, ראש המנהל בשארם וגילה הייתה מד"סית בבסיס. מהמסיבות דווקא לא כל כך התרגשתי.. למסיבות בשארם הגיעו בעיקר חבר'ה מהסביבה, מהבסיס וכל מיני קצינים. באילת זה כבר היה סיפור אחר. למסיבות באילת באמת הגיעו המון מבקרים מכל הארץ".

רבקהלה: "לשוקה היה פחד טיסה והוא לא טס, לא לשארם ולא לאילת, רק אם לא הייתה ברירה. בד"כ מישהו מהחברים היה לוקח אותו באוטו. הם היו מוכנים לנסוע את כל השעות האלה בשביל להיות עם שוקה. זו הייתה חוויה, לא היית משתעמם בדרך. שוקה אהב את המילואים שם, אהב את הים ואת הצלילות. זה היה עולם אחר. הייתה אווירה מיוחדת בשארם".

מלחמת יום כיפור – שעתו הגדולה של שוקה

ערן: במלחמת יום כיפור גייסו אותנו. בשבוע הראשון היינו עם חיל האוויר בתפקיד חילוץ. בשבוע השני צה"ל התחיל להקים את הגשרים על התעלה ושלחו אותנו לגשר הדוברות. היינו שם שישה, 4 מילואימניקים, ביניהם שוקה ואני יחד עם שני סדירים מהשייטת. נשלחנו לשם כי כשהקימו את הגשר עשו הכל מהר מהר ולא חיברו טוב את הדוברות אחת לשנייה. התפקיד שלנו היה לתקן את החיבורים שהתפרקו מתחת למים. היה את גשר הגלילים המפורסם, אבל הוא בכלל לא השתתף במלחמה, לא יודעים את זה בכלל. הוא הוצב בתעלה כשהמלחמה כבר נגמרה. כל הפעילות של צה"ל, המעבר על התעלה, התרחשה בעצם על גשר הדוברות. כל הצבא עבר עליו, שריון, חיילים, אספקה, דלק, יומם ולילה עברו עליו מצד לצד והאזור כולו היה מוכה אש. הגשר הופגז כל הזמן והמון חיילים נהרגו שם. הגשר נשבר כל הזמן מהטנקים ואנחנו היינו צריכים לצלול ולתקן את מה שנשבר. החיבור בין דוברה לדוברה היה בארבע נקודות, שתיים למטה ושתיים למעלה כדי למנוע גמישות וזה כל הזמן נשבר ואנחנו היינו צוללים ומתקנים. כשצללנו עצרו את הנסיעה על הגשר ועבדנו בלחץ זמן נוראי. החבר'ה של ההנדסה עמדו למעלה וצעקו לנו 'מהר, מהר' וכל פעם כשהתחילה הפגזה כולם היו בורחים מהגשר ונכנסים למסתור ממוגן.

"שוקה לא אהב מלחמות", ממשיך ערן. "אף אחד לא אוהב, אבל הוא ממש נרתע מזה, בעיקר בגיל הזה. בתחילת המלחמה הוא אפילו נשאר בבסיס בעתלית עד שהצטרף אלינו לסיני. בהתחלה היה לו קשה כשהוא שמע ירי תותחים, גם תותחים שלנו, אבל כשהגענו לתעלה בבת אחת נעלם לו כל הפחד. עבדנו מתחת למים בין גוויות של מצרים שמתו עוד בפלישה בתחילת המלחמה. היינו מזיזים מאתנו את הגופות שלא יפריעו לעבוד, אבל בגלל הזרמים המשתנים בתעלה הן תמיד היו חוזרות. לא היה לשוקה שום הלם קרב. הוא עשה את העבודה ואלו היו הימים הגדולים שלו. כל ימיו הוא דיבר על מה שעשינו בתעלה בעשרה ימים האלה. זה היה מאד משמעותי עבורו וגם עבורי. עוד דבר שעשינו שם היה להעביר צינור גדול מצד לצד של התעלה. בגלל שמכליות דלק היו עוברות כל הזמן על הגשר ותופסות אותו, מישהו הגה את הרעיון להניח צינור וככה לחסוך את המכליות. היה צריך לסחוב את הצינור מתחת למים בצלילה מגדה לגדה. המשימה הוטלה על הסדירים של השייטת אבל הם לא הסכימו לעשות את זה. לטענתם החמצן היה כבר חודש בבלונים וזה לא בטיחותי כי מותר עד שבועיים. אז שוקה ואני עשינו את זה, צללנו ומשכנו את הצינור מגדה לגדה. זו הייתה צלילה מסובכת. היו המון רכבים שקועים מתחת למים והיינו צריכים לתמרן ביניהם אבל הצלחנו לעשות את זה. התקופה הזאת ליוותה את שוקה כל חייו. הוא תמיד העלה את הנושא של יום כיפור".

מאיה: "לשוקה יצא להיות בהרבה מלחמות אבל מהתעלה ביום כיפור הוא חזר עם טראומה. זה כל הזמן בא לו בחלומות, הגופות שם במים".

איזה קיבוצניק שוקה היה?

ערן: "שוקה היה קיבוצניק מאוד נאמן ופעיל. מיד אחרי הצבא הוא מונה לסדרן עבודה. אז זה היה תפקיד שהחזיק את הקיבוץ. הוא מעולם לא יצא מעינת. פעם אחת, לפני הרבה שנים הם כמעט עזבו כי שוקה קיבל עבודה כצוללן בנמל אשדוד והקיבוץ לא אישר לו. בסוף לחצו עליו והוא נשאר".

מאיה: "שוקה עוד לא הספיק להשתחרר וכבר היה סדרן עבודה. בצעירותו עבד גם בכותנה והיה מרכז הענף. בשנת 62 הוא מונה למנכ"ל האגודה למחקר תת ימי שהוקמה אז ע"י אלישע לינדר ממעגן מיכאל ואבנר רבן מרמת דוד. שניהם היו פרופסורים באוני' ואנשי מחקר והם הקימו את האגודה שעסקה בעיקר בארכאולוגיה תת-ימית. אבנר היה איתם באותו מחזור בשייטת אבל אלישע לא ידע בכלל לצלול. שוקה, חיים, ערן ועוד חבר'ה היו הצוללים והמדריכים ושוקה נהיה המנהל הלוגיסטי. המשרד שלו היה במעגן מיכאל ואח"כ אצל יוחאי בן-נון בשקמונה בחיפה. זו הייתה עבודת חוץ, הקיבוץ אישר לו וזו הייתה הצלחה עצומה. הוא מאד אהב את העבודה שם. הוא ארגן את משלחות המחקר שהיו יוצאות בעיקר לסיני ואת המשלחות שהגיעו מחו"ל. אני לא זוכרת שהייתה לו איזו בעיה עם הקיבוץ אבל אפשר לומר שקינאו בו. הוא עבד בתחביב שלו ובעצם הגשים את מה שהרבה אנשים חולמים עליו.

שאול זיו מניר דוד,  היה מפקד השייטת בשנים 71-74. זה היה התפקיד האחרון שלו בצבא. הוא נפטר לפני 20 שנה מסרטן, כמו רבים אצלנו. אני לא יודע אם יש קשר לשירות בשייטת, אבל עובדה שכמעט כולם או נפטרו מסרטן או חיים עם סרטן. צללנו המון בקישון, הכי הרבה צללנו שם והקישון היה מאוד מזוהם. עוד לפני שפרשת הקישון התפוצצה, הרגשנו שבוגרי השייטת מתים מסרטן אבל לא חשבנו שזה מהקישון, חשבנו שאולי זה החמצן או השמש

אח"כ הם הקימו מועדון צלילה בקיסריה שחיים סתיו ניהל. כל הזמן חלק מהחבר'ה המשיכו איכשהו לעבוד יחד. דרך האגודה היו להם קשרים מעולים עם חוקרים מחו"ל ושוקה וחיים גם הוזמנו לארה"ב והיו שם חודשיים, נסיעת עבודה. שוקה פחד לטוס אבל כשהוא רצה משהו זה לא עצר אותו, עד שמתישהו גם הפחד הזה עבר לו. אחרי 8 שנים כמנכ"ל האגודה ו-10 שנים גזבר של עינת, הוא יצא ללימודי ציור בעין הוד. במשך שנתיים הוא למד שם ציור. הציור בא לו מאבא שלו. שוקה היה אלוף בציורי דגים ועבד גם בקרמיקה. גם שני ילדים שלנו, זוהר וחן, עוסקים באומנות, וגם אני. שוקה אהב את הקיבוץ. הוא תמיד עשה תפקידים והיה בוועדות. רצו אותו גם לתנועה אבל הוא לא רצה בשום אופן, רצה להישאר בעינת. היה המשווק של מפעל 'מעדני בר' של הקיבוץ ואח"כ ניהל את מפעלי גרנות בגן שמואל במשך 9 שנים. בכל מקום השאיר חותם גדול. אני חושבת שהוא תמיד היה מנהיג טבעי. למשל בגרנות, עד היום, 20 שנה אחרי שסיים שם אנשים ממשיכים לשמור אתנו על קשר".

טיולים

מאיה: "טיולים היו חלק בלתי נפרד מההוואי של החבורה. היינו עושים יחד טיולים בכל הארץ וגם בעולם. בהתחלה בארץ. דולי עבד במדגה של גן שמואל (דוד אלוני, עוד חבר מאותו מחזור בשייטת. אבא של רויטל גנץ. א.ר), היה לו ג'יפ חופשי והוא היה לוקח אותנו. זה עוד היה בשנות ה-60, אחרי שהם השתחררו מהצבא. במלחמת ששת הימים הם לא עשו כלום. ישבו בבסיס בחיפה ואחרי המלחמה עשו טיולים בכל רמת הגולן וסיני. דולי ארגן טנדר מחבר שלו בחדרה, סיפר לו שיש כנס דייגים ואין לו איך לנסוע, העמיס את החבר'ה והם חרשו את כל סיני. בשנת 74 נסענו אני ושוקה פעם ראשונה מהקיבוץ לחו"ל. חלק מהחבורה היו אז קב"טים מטעם השב"כ בנמלים ימיים באירופה. נסענו לשץ שישב בצרפת והוא לקח אותנו לטיול נהדר לאורך החופים של צרפת, ספרד ופורטוגל. אח"כ הוא השאיר לנו את האוטו שלו ונסענו לגיורא רז שישב בהמבורג, טיילנו אתו בסקנדינביה ואח"כ ביקרנו את חיים סתיו שישב באנטוורפן. אמרנו 'מחבר לחבר כוחנו גובר'. לא היה לנו גרוש, היינו קיבוצניקים תפרנים. אחרי שהחבר'ה השתחררו מהמילואים התחלנו לטייל הרבה בחו"ל, כל החבורה. מתישהו הבחורים התחילו לצאת כל שנה להפלגה עם יאכטה, וכשהם שטו ליוון הנשים טסו לגרמניה".

ערן: "היינו נוסעים יחד לחו"ל וטיילנו הרבה גם בארץ. לפעמים היינו לוקחים מדריך ונוסעים אתו לכמה ימים למדבר. הייתה תקופה של טיולים ביאכטה. רק הגברים, בלי הנשים. פעם בשנה שוכרים יאכטה ושטים אתה לטורקיה, קפריסין, איי יוון. לפעמים היינו טסים לאתונה ולקחים שם יאכטה. בד"כ זה היה בסתיו, אז הים הכי שקט אבל עברנו גם סערות גדולות. ליאכטה תמיד צמוד סקיפר למרות שהיו לנו תעודות סקיפר מהשייטת, לא נותנים בלי. שוקה, גם כשהוא הלך ונחלש ובריאותו התרופפה, מעולם לא ויתר על טיולים. כשהיה לו קשה ללכת הלכנו פחות. לפני שנה או שנתיים נסענו לרמת הגולן לתצפיות. שוקה כבר הלך עם מקל ואמר לנו 'תלכו אני כבר אגיע'.   הטיולים האלה היו רק של הבנים. לאט, לאט אנשים ירדו. לפני שנה וחצי היינו ביער בית קשת – שוקה, גיורא, שץ, חיים, דולי ואני. המעגל הראשון. שוקה הלך קצת וישב ואמר לנו ללכת ושהוא יצטרף. הוא עשה כמה שהוא יכול. כיבדנו תמיד את מה שאמר. אף פעם לא נתנו לו להרגיש שבגללו לא נלך ואף אחד לא הרגיש לא נוח, גם לא הוא. עד לפני שנתיים נסענו לטיולים בשתי מכוניות, היום כבר באחת, אבל אנחנו ממשיכים גם היום, אחרי ששוקה נפטר".

מה אהבתם בשוקה?

ערן: "הכל. הוא היה חבר טוב. אפשר היה לדבר אתו על כל דבר, לקבל ממנו עצות. הוא היה יוצר עניין. כל הזמן מבחינתו צריך להיות מעניין. מעלה רעיונות, יוצר פעילות, נלהב לכל דבר. היה נעים להיות במחיצתו והיה לו חוש הומור. גם הומור של בדיחות וגם הומור של ביצוע. היה ממציא דברים מצחיקים ויוצאי דופן וסוחף אנשים אחריו לדברים דמיוניים. למשל היו לו כל מיני המצאות איך לארגן כסף לקופה של המילואים, כדי לקנות כיבוד למסיבות באילת. זה עלה הרבה כסף וכולנו היינו קיבוצניקים תפרנים. היינו תופסים דגים, מוכרים אותם בשוק באילת ובכסף קונים ויסקי וכיבוד. בשארם עם דגים היית מקבל הכל, אבל באילת המסיבות נמשכו והיינו צריכים כסף לממן את ה'פעילות'. בגלל שהעבודה הייתה בלילה ובימים היינו חופשיים, היינו יוצאים להדריך במועדוני צלילה באילת כי תמיד היו חסרים להם מדריכים. תקופה מסוימת גם עבדנו ממש בעבודות צלילה. ככה הרווחנו כסף למילואים. יום אחד היה לשוקה רעיון יצירתי, במקום ללכת ולצוד בעצמנו דגים נצלול בלילה וניקח את הדגים שנתפסו ברשתות של הדייגים. כמעט עשינו את זה עד שהבנו שזו ממש גניבה..

"שוקה היה צייר. אפילו היה לו חלום להתפרנס מציור אבל זה נשאר חלום. פעם במילואים הוא הציע שנקנה צבעים, הוא יצייר, נמכור את הציורים ובכסף נקנה כיבוד למסיבות. קנינו כל מה שצריך, פינינו לו את החדר שהפך לסטודיו והוא צייר וצייר אבל הציורים לא נמכרו. אורי ליפשיץ, הצייר המפורסם, עוד חבר ילדות של שוקה מגבעת השלושה, שהיה גם חבר של כולנו, הגיע לבקר והציע שהוא יחתום על הציורים וככה הם יימכרו. אבל שוקה לא הסכים. אז החלטנו לעשות ממש תערוכה באילת ולהזמין את החברים. לא נשארה תמונה אחת. כולם הגיעו וקנו רק בשביל שיהיה להם בבית ציור של שוקה ולנו היה כסף למילואים. זה היה שוקה, כל הזמן מעלה רעיונות. דיברנו בטלפון כמעט כל יום. גם על העניינים הכי אישיים. פעם בשבוע היינו נפגשים לבד רק שנינו באמצע הדרך בין הקיבוצים, בד"כ בגן שמואל באחת המסעדות. יושבים ומדברים שעתיים שלוש. הוא היה איש משפחה אחראי. גידל וטיפל בילדים למופת. לפני שש שנים מת במפתיע בנו הבכור, עמית. חודש אחרי הלוויה הוא יצא אתנו לטיול ברמת הגולן. בהתחלה חששנו לדבר על זה, אבל אותי ממש הפתיע איך הוא החזיק את עצמו. איך בכוח הוא חזר לחיים והיה אותו שוקה".

מאיה: "עם ערן היה לשוקה הקשר הכי חזק. שוקה אמר שבינו ובין ערן יש טלפתיה, הם תמיד חושבים אותו דבר. הם היו נפגשים רק שניהם חוץ מהמפגשים של כולם. היחסים של כולם היו מאוד קרובים, בא לך לטייל עם מישהו אז טיילת אתו. עמית נפטר לפני שש שנים מדום לב בגיל 54. הוא היה מתכנן ויועץ סביבתי אקולוגי וזה קרה דווקא בטיול באילת, במקום הכי אהוב עליו. אני לא יודעת אם שוקה השתנה מאז אבל זה מאד השפיע עליו. הוא לא ממש לקח צעד אחורה אבל הוא כבר לא רצה לארגן את הטיולים של החבר'ה. אמר שזה לא מתאים לו יותר. אני חושבת שגם בדיחות הדעת שלו נחלשה מאז".

חיים: "המוות של עמית היה אסון גדול. שוקה נגמר שם. איבד שם את חדוות החיים שלו. מהאיש הכי חיוני ומצחיק,  הוא נהיה אדם עצוב. לאט לאט הוא התרחק מהנהגת החבורה. אבל לנו הוא נשאר אותו שוקה והמשכנו לעלות אליו לרגל. מישהו היה אומר – 'חבר'ה, מחר נוסעים לשוקה' ואין דבר כזה לא יכול. היו את המעגלים סביבו. במעגל הראשון היינו 6-7 חבר'ה. שוקה מעינת, ערן מניר דוד, גיורא רז ואריק צור – שניהם מגבעת השלושה לשעבר, יאיר שץ משפיים לשעבר, דולי מגן שמואל לשעבר ואני מדגניה ב' לשעבר. אחרינו יש את המעגל השני, גם הוא כמעט כולו יוצאי השייטת. ושוקה היה הרבי שלנו. הוא היה הכל, אשתי קראה לו 'אלוהים'".

יאיר שץ: "שוקה היה מנהיג אבל לא היו לו שום גינונים של מנהיגות. הוא גם לא ניסה להתנשא. מעצם אישיותו הוא פשוט הנהיג והיה בו משהו יוצא דופן. אנחנו חבורה של אנשים שונים לגמרי אחד מהשני ולמרות זאת היינו עושים המון דברים יחד. אני לא זוכר אף פעם מריבה או קנאה בינינו. זה כנראה בזכותו".

מלחמת יום הכיפורים. "עבדנו מתחת למים בין גוויות של מצרים שמתו עוד בפלישה בתחילת המלחמה. היינו מזיזים מאתנו את הגופות שלא יפריעו לעבוד, אבל בגלל הזרמים המשתנים בתעלה הן תמיד היו חוזרות. לא היה לשוקה שום הלם קרב. הוא עשה את העבודה ואלו היו הימים הגדולים שלו. כל ימיו הוא דיבר על מה שעשינו בתעלה בעשרה ימים האלה".

 אילנה להב: "אני יכולה להגיד מהצד, בתור אשתו של ערן, שעוד לא ראיתי מערכת חברות כזאת. נכון שבין גברים בצבא נוצרות מערכות של חברות, אבל כאן זה היה משהו חריג. לא רק שהם התעניינו אחד בשני וידעו מה קורה לכל אחד, הם גם דאגו אחד לשני מעל ומעבר.   כשאיז'ו מבית השיטה (אהרון בצלאל ז"ל. עוד חבר במעגל הקרוב. א.ר) היה חולה בסרטן, ערן ויאיר היו נוסעים אליו פעם בשבוע במשך 10 שנים, יושבים אתו כמה שעות בבית הסיעודי בקיבוץ, מביאים לו ארטיקים, מטיילים אתו, מטפלים בו, מאכילים אותו, שרים לו שירים של השייטת ולא נותנים לו לשקוע. גם כשבועז גרין חלה בסרטן דאגו לו. לאט, לאט כולם חולים בסרטן והם לא עוזבים אחד את השני. ההתעניינות ההדדית, האהבה, גם כשלא נמצאים אחד עם השני, בשיחות, בטיולים, זה פשוט דבר שלא ייאמן. איזה שהם ערכים בלתי מצויים. הילדים שלנו מכירים אחד את השני. כששוקה היה חולה הם ידעו כל הזמן מה קורה וכשהוא נפטר כולם היו עם דמעות".

הסוף

"כבר בסדיר, בבדיקות הרפואיות שעברנו כל שלושה חודשים,  שוקה תמיד פחד שהוא לא יעבור", מספר ערן. "בבדיקות שתן הוא העביר לי את הבקבוק הריק והשתן שלי הלך לבדיקה.." לאורך כל השנים שוקה סבל מבעיות בריאות, בעיקר בעיות לב, אבל תפקד מצוין. בשנים האחרונות הלכה בריאותו והתדרדרה. אל בעיות הלב התווספו בעיות בכליות והוא החל בטיפולי דיאליזה.

"הכליות והלב זה מה שגמר אותו" מספרת מאיה. "הלב לא סחב כבר. היו לו התקפי לב כל הזמן. מתישהו, בעקבות טראומה שחווה הוא השאיר מכתב שבעתיד הוא לא רוצה שום החייאה ושום טיפולים פולשניים. בפעם האחרונה היה לו שוב התקף והוא אמר שדי, הוא לא רוצה כבר שום דבר, רוצה להפסיק הכל. ביקשו שיחתום והוא חתם. קראו לנו לבלינסון להיפרד ממנו ובאנו כל המשפחה. זה היה יום חמישי. הוא התחיל לצלצל לכל החברים שלו וגם לאחיות שלו ואמר לכולם שזו השיחה האחרונה. כולם היו בשוק. אתה מקבל טלפון כזה, אתה נגמר. הוא היה צלול לחלוטין וברגע שהוא החליט שהוא לא רוצה יותר כל הלחץ ירד, המתח, העצבים, הוא היה שליו וכל כך שלם עם עצמו. החברים השתגעו. חלק הגיעו להיפרד. לכל אחד הוא אמר היית חבר טוב, אהבתי אותך ואני אוהב אותך ותודה לך על כל השנים שהיו לנו יחד. בלילה הוא נשאר בטיפול נמרץ ולמחרת בבוקר אמרתי לו אני באה לקחת אותך הביתה. הגענו לבית חולים והוא נראה מה זה יפה, בריא. ביום שישי בבוקר חזרנו איתו הביתה ובמשך כל הסופ"ש הייתה פה ממש שבעה. המון אנשים הגיעו להיפרד. משפחה, חברים, חברים מהקיבוץ, הוא קיבל את כולם ובמקביל המשיך להתקשר לחבר'ה. החבורה מהעמק הגיעה בשבת בבוקר. כל מי ששמע שהוא בבית הגיע, זה היה מדהים. בסוף הוא פשוט חזר להיות שוקה. הוא היה כל כך רגוע, לא ראיתי אותו ככה בשנים האחרונות. אפילו עלי הוא כבר לא התעצבן. ביום ראשון בערב הוא קיבל התקף נוסף. נתנו לו מורפיום, הוא הלך לישון במיטה שלו, יחד איתי, ופשוט לא התעורר כבר. נפטר בשינה. זה היה יום שני, 11.5.2020. למחרת הייתה הלוויה.

"לדבר על שוקה אפשר בלי סוף. יש על מה. אבל להספיד אותו זה בכלל לא מציאותי." כתב ערן להב בהספדו. "כבר ימים אחדים, מאז פרידתנו הטלפונית אני לא מפסיק להעלות זיכרונות, ודומע בלי הרף. שוקה הוא חברי הטוב ביותר, והוא גם החבר הטוב ביותר שלך, ושלך ושלו. מה היה בו? משהו שהביא לכל אחד את ההרגשה הזאת של החברות הקרובה לשוקה. ולי היה גם חבל התקשרות. שנים רבות היינו בני זוג קבועים לצלילות ולתרגילים. מאז גיוסנו כילדים ועד ימי המילואים העליזים. תמיד, כמשל ובמציאות – חבל ההתקשרות חיבר בינינו, גם על פני המרחקים והזמן. 'היינו חבורה נהדרת', 'היינו זוג נהדר', כך הוא אמר לי כשנפרדנו לפני יומיים. 'את זה לא ייקחו מאיתנו'. לא, לא ייקחו"..

שוקה שפירא – האיש, האגדה והחבורה –  חלק ראשון