יבול שיא
הרפת והחלב
עדי גיגי

עדי גיגי, זמר יוצר שגדל במושב מצליח. ראיון

3 דק' קריאה

שיתוף:

עדי גיגי, זמר יוצר, מפיק מוסיקלי ונגן בס, שגדל במושב מצליח, שיחרר את "בסוף היום" – סינגל שני מאלבום הבכורה "מקדשים", שיר על בית, על מקום אהוב בו אפשר לנוח, להישען ולחלום * בלדה לעוזב מושב

 

עדי גיגי, זמר יוצר, מפיק מוסיקלי ונגן בס, שגדל במושב מצליח, שיחרר לאחרונה סינגל שני מתוך אלבום הבכורה "מקדשים".

השיר "בסוף היום" הוא שיר על בית, על מקום אהוב בו אפשר לנוח, להישען ולחלום. מקום בו אתה עטוף ומוגן.

"בחיינו הבוגרים גם הבית יכול להפוך לפעמים למקום לא נוח – זוגיות יכולה לאתגר, התמודדות עם מטלות היומיום יכולה להפוך למועקה, אחריות על הילדים שלנו יכולה להבהיל, ואנו מבקשים מפלט." כך הוא מספר על השיר החדש.

 

עד איזה גיל נשארת במושב מצליח ומה גרם לך לעזוב?

כבר בחופשת השיחרור הבנתי שאני רוצה להיות מוזיקאי וללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים. בהתחלה זה היה נראה כמו חלום רחוק, אבל תמיד יש בתוכי איזו דמות שאומרת: 'רגע, למה לא בעצם?'. פשוט נכנסתי לחדר לנגן ולא יצאתי בערך שנה. אחרי שהרגשתי מוכן, עליתי לבחינות בירושלים לבחינות והתקבלתי ללימודים."

 

משהו שלא תוכלי לשכוח מילדותך במושב?

"אף על פי הקרבה לעיר, היינו בתחושה של מושב ממש. גידלנו תרנגולות, חסות ודלעות אבל את הטעם של התפוז הננסי אני לא אשכח. בעיקר לא אשכח שהייתי  משחק שעות יחף על החמרה והכורכר – כפות הרגליים שלי הפכו למקשה אחת עם האדמה, היום כבר הרבה יותר רגיש. מאבי, שהשקיע מדי יום בגינה, למדתי בעיניים נתינה וסבלנות בלתי מתפשרת להשקות את הצמח שבי."

 

אתה רואה את עצמך חוזר לחיות שם במקביל לקריירה?

"אני מרגיש עצמי כאדם שהולך קדימה – יש בי נוסטלגיות וכיסופים רבים בתוך הלב. אני כותב אותם ושר אותם  אבל החיים מושכים אותי תמיד למקומות חדשים אז לחזור ?כרגע לא. אולי כשיהיו לי ילדים, זה יהיה רלוונטי יותר."

 

בית זה לא מקום פיזי

מה היית מעתיק מהמושב ליפו?

"זה הולך להישמע טיפה מוזר אבל אני הכי מתגעגע לריח – כבר מהכניסה למושב. הריח של הרפתות פשוט עשה לי טוב – מן סטייה אישית שלי. גם לאדמה הרטובה, כשהחקלאים היו משקים את השדות לקראת הגידולים של שנה הבאה. ממש הרגשתי את העונות מתחלפות – חורף היה חורף. בעיר קל לברוח לחלופות ולפתרונות אבל במושב מתכנסים פנימה."

 

ובהמשך ישיר לשיר החדש – מה זה למעשה "בית" מבחינתך?

"למעשה השיר נכתב ביפו – ממש כמילות השיר ,התיישבתי על הפסנתר בסוף היום, אחרי שחן ואני עברנו לגור יחד לראשונה בשוק הפשפשים וחיכיתי לה. פשוט אמרתי תודה שיש לי בית וכמה זה לא מובן מאליו שיש לי אל מי לחכות.

"בעיניי בית זה לא מקום פיזי בהכרח – עברתי הרבה דירות בחיים שלי ולכל אחת מהן קראתי בית לזמן מה. בתקופה האחרונה הכל התערער לי בבת אחת – לא נשאר שום דבר מתחת לשטיח. דברים שהצלחתי להסתיר טוב טוב באצטלה של בנאדם מאוד עסוק – ביני לבין  כסף, ביני לבינה ובעיקר ביני לבין עצמי. יותר ויותר מתחדדת לי הכמיהה לבית פנימי יציב, למקום בתוכי שבו אני פוגש את אותי ומתבונן בי ,ללא תנאי וללא שיפוט פשוט באהבה."

 

משהו ביצירה שלך השתנה מאז שאתה ביפו?

"מעבר למוזיקה ויצירה אני אוהב אנשים ודמויות – את הירקן, את המוכרת במאפייה, את בעל הקיוסק שכבר מתחיל לזהות אותי. הם המראות ליצירה שלי וזו ההשראה שלי. אני יודע שכל אחד מהאנשים שאני פוגש זה סיפור והוא חלק מהסיפור שלי."

 

ספר על אלבום הבכורה שבדרךמה הקו המוזיקלי שמאפיין אותו?

"אני מגיל צעיר הייתי מכור לאלבומים. לקונספט שהמוזיקה יכולה לקחת אותך יד ביד למקום חדש, וניסיתי להביא את ההרגשה הזו, למי שיקשיב לאלבום מתחילתו עד סופו כיצירה אחת. השירים הם שירי דרך. המראות, הצבעים והרוח נמצאים בשירים בכל עת ולוקחים בעדינות מהמקום שלא מאמין בעצמו מימין ומשמאל, עד לנקודה שהוא פוגש את הילד שבו שעדיין מבקש את אמא. ילד שנותן מקום לשאלות גם אם אין לו את כל התשובות.

"העבודה המשותפת עם המפיק המוזיקלי, רועי חרמון, הייתה בגישה של: קודם כל נעמיד את השיר עם הפסנתר בצורה הכי גולמית שלו ושהוא ירגש אותנו. השלב הבא היה להכניס אל תוך היצירה עוד צבעים ונגנים לליווי הטקסטים."

 

מי היוצרים שהיוו השראה למוזיקה שלך?

"אני זוכר את עצמי בגיל 15 תופס טרמפים לתל אביב בהתרגשות להופעות של עמיר לב, בתיאטרון תמונע במוצ"ש. הייתי מגיע למקום מוקדם מדי, מרגיש קצת מוזר שכל הקהל מבוגר פי כמה ונמס עד דמעות מהמוזיקה והסיפורים. גדלתי על עמיר לב ,מאיר אריאל ,מאיר בנאי ואביתר בנאי. את כל הנסיעות בצבא עשיתי רק עם לאונרד כהן, פשוט לא עניין אותי כלום מלבד להכיר כל שיר וניואנס שלו."

 

איך חושפים את החומרים לקהל בתקופה שבה אין כלל הופעות?

"מוזיקה היא תקווה. אין חיים בלי מוזיקה ובלי תרבות. התקופה הזו מבקשת יותר מכל תקופה אחרת לשתף במה שעובר על כולנו בלב. למעשה, איך שלא מסובבים את זה, אנחנו הרבה יותר דומים משונים – ואני מאמין שלשחרר מוזיקה בתקופה הזו זו שליחות בפני עצמה. אני מרגיש ממש זכות שהמוזיקה שלי יוצאת דווקא עכשיו בתקופה שהכל מתעתע, ויש הטוענים שתרבות זה לא חיוני. בעיניי, זה חיוני מאי פעם, דווקא במשבר וקשה מאוד, אין דבר מרפא יותר מלהוריד את המסכה, לפתוח את הפה ולשיר – נסו את זה  בבית."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"בדרך כלל אני כותבת על אחרים," אומרת עדינה בר-אל, כתבת העיתון, חברת מושב ניר-ישראל * "הפעם החלטתי לכתוב עלי, ויותר נכון – על כל בני הדור שלי, הדור שגדל עם המדינה החדשה, הדור שהוריו
8 דק' קריאה
בצל המלחמה, ובצל הביטולים במערכת החינוך לאור המצב הביטחוני והאיום האיראני, הצליחו בתנועה החדשה בשומר החדש לקיים את מפעלי פסח המסורתיים כשהשנה המסעות היו מרגשים במיוחד.החניכים והחניכות צעדו בעקבות הגיבורים והגיבורות, וערכו מפגן הזדהות
2 דק' קריאה
בעקבות ביקורו של המחנך הנודע יאנוש קורצ'אק באשדות יעקב הוא שלח לילדי בית הספר מיקרוסקופ, מפות וציוד לימודי יקר. הילדים החזירו בחוברת בה דמיינו כיצד יסתיים ספרו "המלך מתיא הראשון" בכתבה משולבים קטעים מכתבה
3 דק' קריאה
למה חשוב שהטילים האיראנים יהיו מדויקים ואיך זה קשור לסדרת המשטרה C.S.I לאס וגאס? הרפתקאות הדי בן עמר בלילה אביבי אחד שלא ישכח   בעשר בלילה ירדה חניה זוגתי-לחיים-ארוכים מחדרה וניצבה בפתח החדר שלי.  "עשרות
4 דק' קריאה
אנשי תנועות הנוער הציוניות, אשר רבים מהם הפכו לחברי קיבוצים, פעלו ב-1944 בבודפשט להצלת יהודים תוך סיכון חייהם. בני הדור השני, "שגרירי המחתרת", פועלים כדי שמפעלם של ההורים לא יישכח *תמונה ראשית: משה אלפן,
6 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן