ישראל הראשונה וישראל השנייה

בראיון נרחב ב"הארץ" (27.9.20) פרש  הד"ר אבישי בן חיים, הפרשן לענייני חרדים של חדשות ערוץ 13,  שהוא כיום דמות מרכזית בשיח הציבורי, את משנתו הדיכוטומית הידועה, בדבר קיומן במקביל של ישראל הראשונה ההגמונית והאשכנזית ברובה, וישראל השנייה המזרחית, כאשר הראשונה מדכאת את השנייה ואינה נותנת לה לתפוס מקום ראוי בחברה ובמדינה. קוצר המצע  לא מאפשר התמודדות עם כל טיעוניו ונימוקיו של בן חיים, שבחלקם נשמעים מופרכים על פניהם ובחלקם סותרים אחד את השני. מצד שני, לטענתו בדבר קיום ישראל הראשונה וישראל השנייה יש שורשים בהיסטריה החברתית של ישראל, אבל התפיסה הדיכוטומית כפי שמציג אותה בן חיים היא שגויה.

איך נוצרו ישראל הראשונה וישראל

בין 1948 ל-1951 הגיעו לישראל כ-650 אלף עולים חדשים שהכפילו את מספר היהודים במדינה החדשה. כמחציתם היו ניצולי שואה שבאו ממחנות העקורים באירופה וממחנות המעצר בקפריסין והמחצית האחרת היו עולים מארצות האסלם – תימן עיראק, צפון אפריקה טורקיה, ועוד. נוצרו אז כמה בעיות קשות ביותר שניצבו בפני הנהגת המדינה, שזה עתה יצאה ממלחמת קיום קשה ורבת קורבנות: אספקת מזון, שיכוון ושירותי בריאות לכול, וכן הרחבת מערכת החינוך כך שתכלול את כל הילדים עד גיל 14. העולים שוכנו במחנות עולים, ביישובים ערביים נטושים ובמעברות, באוהלים, בדונים ופחונים, ללא חשמל, מים זורמים ושירותים. כל אלה היו מחוץ למגורים ומשותפים להמוני אנשים. המזון חולק בקיצוב כך שאיש לא היה רעב ממש.

במקביל לעלייה הגדולה החל הון זר לזרום לישראל. ממשלת ארה"ב העניקה לישראל מלווה של 100 מיליון דולר ב-1949, הון עתק באותם הימים. יהדות ארה"ב הזרימה מיליוני דולרים באמצעות המגבית ומלווה העצמאות והפיתוח. ב-1952 החלו להגיע מיליוני מארקים מערב גרמנים בעקבות הסכם השילומים. חלק מן ההון הוצא לצריכה שוטפת, ייבוא מזון ודלק, וחלק לבניית תשתיות, הקמת יישובים חדשים באזורים הריקים שנכבשו במלחמת העצמאות, הרחבת החקלאות, בניית שיכונים, מפעלים, מערכות חינוך ובריאות, ועוד.

מהלכי הפיתוח יצרו ביקוש לשלושה סוגי כוח אדם: ניהולי, מקצועי (מורים, רופאים ואחיות, פקידים, ועוד), ועובדים פשוטים. הרמה הטכנולוגית של אז לא הייתה גבוהה וניתן היה להכשיר עובדים לתעסוקות פשוטות בזמן קצר.

הוותיקים ובניהם הם שאיישו בדרך כלל  את התפקידים הניהוליים והמקצועיים ובמשך מספר שנים עברו רובם מתעסוקות של צווארון כחול לתעסוקות של צווארון לבן, עם משכורות גבוהות יחסית. הם ידעו עברית, הכירו את המציאות הישראלית והיו להם קשרים חברתיים ופוליטיים עם ראשי המנגנונים ממפלגת השלטון, מפא"י ושותפותיה – המפד"ל, אחדות העבודה ומפ"ם.

העולים החדשים, בעיקר מארצות האסלם, איישו את התעסוקות הפשוטות בתעשייה, בבניין, בשירותים למיניהם וכן את רוב היישובים החדשים, מושבים וערי  עולים וערי פיתוח, שהוקמו אז. שכרם בדרך כלל היה נמוך משכר עובדי הצווארון הלבן. בנוסף, התרבות של העולים מארצות האסלם לא הייתה מוכרת על ידי הממסד התרבותי, מכיוון שרובה בא לידי ביטוי בשפה הערבית שנחשבה אז לנחותה ולתרבות האויב הערבי. רבים מהם התביישו בה והסתירו את, למשל, ההאזנה לשירי אום כולתום ופריד אל אטרש. גם התרבות הדתית הספרדית של עולי ארצות האסלם לא זכתה לכבוד רב מצד הממסד הדתי האשכנזי. בין הוותיקים רווחו אז גם ביטויי זלזול וגנאי כלפי המזרחים ה"פרימיטיביים". גם העולים בעלי ההשכלה העל-תיכונית, כמו אלה שבאו מעיראק, עורכי דין, רואי חשבון, וכד', נחשבו  לפרימיטיביים.

בדרך זו נוצרו שני מגזרים בחברה הישראלית: המגזר הוותיק, האשכנזי ברובו, שזכה לכינוי "ישראל הראשונה" שאנשיו עבדו בתעסוקות צווארון לבן, גרו ביישובים ושכונות מבוססים, ילדיהם למדו בבתי ספר טובים והם נהנו גם משירותי בריאות טובים. המגזר השני, "ישראל השנייה" המזרחי ברובו, התאפיין במועסקים  בעבודות פשוטות בשכר נמוך, במגורים ביישובים פריפריאליים ובשכונות מצוקה, במערכת חינוך יסודי ברמה לא גבוהה שהסלילה את רוב התלמידים לחינוך מקצועי שאינו מאפשר ניידות חברתית, בשירותי בריאות בסיסיים בלבד, וכד'. ההבחנה בין שני המגזרים הייתה חדה וברורה ועלתה לתודעת הציבור בסוף שנות החמישים עם אירועי ואדי סאליב ביולי 1959 ותחילת שנות השישים. כמובן, היו גם אשכנזים עניים ומזרחים מבוססים ועשירים, אך אלה היו היוצאים מן הכלל שלא ייצגו את הכלל.

ניצולי השואה התמקמו במעמד סוציו-אקונומי קרוב יותר ל"ישראל הראשונה" מאשר ל"ישראל השנייה". לחלקם היו כאן קרובי משפחה, חלקם ידעו עברית בסיסית וכמובן יידיש, כך שיכלו לתקשר עם הממסד הוותיק, והייתה גם קרבה תרבותית בינם לבין הוותיקים יוצאי אירופה.

הגבולות הולכים ומיטשטשים

עם הזמן, עקב תהליכים מכוונים והתפתחויות ספונטניות, הלכו הגבולות בין המגזרים והיטשטשו. יותר מזרחים זכו להכשלה על-תיכונית, הצבא אפשר למזרחים רבים להגיע לקצונה בכירה, צמח גם מעמד בינוני מזרחי נרחב למדי, ועוד. עם זאת, הגושים הגדולים של המזרחים המקופחים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית לא נעלמו. עדות לקיומם ולמצוקה שחוו ניתן בהתקוממות הפנתרים השחורים בתחילת שנות השבעים. בהמשך התנקזה המחאה החברתית לעבר הליכוד, מה שהביא לעלייתו של בגין לשלטון.

בעשורים האחרונים נכרת מגמה של נישואים בין עדתיים בהיקף נרחב, ישנן עשרות ואולי מאות אלפי משפחות "מעורבות" ולהן רבבות רבות ואלי מאות אלפים של ילדים, שאינם ניתנים לסיווג כמזרחים או כאשכנזים. כל האקטיביסטים המזרחים שמוכרים לי, מתעלמים מקימם של בנות ובנים אלה, כי זה לא מסתדר להם בסכמה. אז איך נכנה אותם, ישראל אחד וחצי? על החלוקה הדיכוטומית אבד הכלח. יש רצף והתערבבות בין המגזרים. לדעתי זהו העתיד הרצוי לישראל. שיעור הנישואים הבין עדתיים ילך ויגדל ככל שהפערים הכלכליים יצטמצמו, מה משחייב משטר ככלי בו דוגל נתניהו  – קפיטליזם לא מרוסן כמעט עם מגזר ציבורי קטן וחלש.

האמינות של אבישי בן חיים

השימוש של אבישי בן חיים בחלוקה הדיכוטומית  בין ישראל הראשונה והשנייה הוא שגוי, ואולי אף שקרי ונובע מהשקפות פוליטיות. ראיה לכך אני מוצא במאמר שפרסם  ד"ר בן חיים (עם התואר) בעיתון "ישראל היום" ב-28.8.20 תחת הכותרת "האליטות נגד בגין, גרסת 2020".

במאמר זה שנכתב לרגל יום השנה ה-37 לפרישת בגין מראשות הממשלה, כותב בן חיים כי האליטות למיניהן (של השמאל כמובן) רדפו את בגין 40 שנה, מיום שמונה למפקד האצ"ל ב-1943. רדפו אותו, ביזו אותו לעגו לו, השפילו אותו עד שנשבר ואמר באוגוסט 1983 "איני יכול עוד" ופרש מוכה וחבול להתבודדות בביתו.  יום פרישתו של הלוחם הגאה, מושפל ושבור, כותב בן חיים,  הוא יום שחור בתולדות המדינה. ועכשיו האליטות מנסות לעשות אותו דבר לבנימין נתניהו.

אין ספק, השמאל נאבק נגד בגין בשלבים שונים של ההיסטוריה של היישוב והמדינה. תקפו אותו ובמקרים מסוימים אף רדפו אותו.  אבל גם הוא לא טמן את ידו בצלחת ורבים עוד זוכרים נאומים דמגוגיים ותוקפניים שלו נגד השמאל למינהו. בדרך כלל הוויכוחים והעימותים היו  חריפים, אבל לגיטימיים. להגיע מכך להצגת פרישתו כים שחור בתולדות המדינה, זו הגזמה פרועה, ואפילו שקר גמור.

מורשתו של בגין כוללת מעשים חיוביים ושליליים. בין החיוביים יש למנות, כמובן, את השלום עם מצרים, הפצצת הכור העיראקי, דבקותו בדמוקרטיה ובשלטון החוק, ועוד. אבל היו גם לא מעט מעשים וגילויים שליליים, שהיוו עילות למאבק נגד בגין ואין להם זכר במאמרו הנ"ל של בן חיים. להלן כמה אירועים נבחרים מהסוג הזה:

בנובמבר 1944 הכריז בגין, שהיה אז מפקד האצ"ל, על מרד נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל. באותו זמן מלחמת העולם השנייה עוד לא הסתיימה. הניצחון נראה באופק, אבל הצבא הבריטי עדיין נלחם בקרבות קשים נגד הצבא הגרמני בצרפת ובאיטליה ונגד הצבא היפני בבורמה. הכרזה על מרד במצב כזה היא אקט של בגידה, של תקיעת סכין בגב של הנלחמים הנאצים. ולא משנה מה הנימוקים להכרזת המרד. ובל נשכח שאלפי יהודים לחמו  אז בשורות הצבא הבריטי והבריגאדה היהודית שהוקמה ביולי 1944, נלחמה בצפון איטליה במסגרת הצבא הבריטי.

בתגובה החליטו מוסדות היישוב המאורגן לבלום את המרד של האצ"ל על ידי חטיפה וכליאה של אנשי אצ"ל.  זהו הסזון המפורסם. חלק נמסרו לבריטים וחלק נכלאו במקומות מסתור בקיבוצים. בדרך זו לא יצא המרד אל הפועל ונדחה לתקופה שאחרי המלחמה.

ב-1952 ניהלה ממשלת ישראל מו"מ עם ממשלת גרמניה המערבית על השילומים. בגין התנגד לכך בכל מאודו. התנגדות לגיטימית. גם מפ"ם שכללה אז גם את אחדות העבודה התנגדה להסכם עם ממשלת גרמניה המערבית ודרשה קבלת השילומים דרך מעצמות הכיבוש. בגין נאם נגד ההסכם. לגיטימי. אבל תוך כדי נאומים הוא שלל את הלגיטימיות של הממשלה הנבחרת ושלהב את מאזיניו עד כדי כך, שחלק מהם הסתערו על הכנסת במטרה למנוע באלימות את ההצבעה על הסכם השילומים. ההסתערות נבלמה על ידי המשטרה שעצרה כמה עשרות מהמסתערים.

במסע הבחירות לכנסת הרביעית ב-1959 יצאה מפלגת חירות שבהנהגת בגין אל הציבור תחת הסיסמה הדמוקרטית לעילא "אלוהים לשלטון בחרתנו". בגין עצמו נסע לפני הבחירות במכונית קאדילק פתוחה כשמלווה אותו משמר כבוד של אופנוענים. האסוציאציה שנוצרה בקרב  רבים הייתה של מנהיג פשיסטי. לזכותו של בגין ייאמר כי הוא למד את הלקח ופעול לשינוי תדמיתו ממנהיג קיצוני למנהיג מתון יחסית.

בגין לא הבין הרבה ולא התעניין בנושאי כלכלה וחברה. אחרי מהפך 77 שמחה ארליך, איש הציונים הכלליים לשעבר, מונה לשר האוצר. באוקטובר 1977 השיק את "המהפך הכלכלי". המהפך הזה גרם לאינפלציה דוהרת שלאחר מספר שנים הגיעה ל-400%. הממשלה לא התגברה על האינפלציה למרות שבגין החליף במהלכה מספר שרי אוצר. תפקוד הממשלה היה לקוי ובגין עצמו הודה שיש בממשלתו "קלקולים".

ביוני 1982 יזמה ממשלת בגין את מלחמת לבנון הראשונה, מלחמה מיותרת שעלתה במאות חללים ואלפי פצועים ומי יודע כמה פגועי נפש.  כאשר התברר שהסתבכנו, החלו הפגנות קשות נגד בגין שבהן קראו לו "רוצח" ומנו את מספרי החללים ההולכים ומתרבים. זה בהחלט דיכא את רוחו. אבל המפגינים לא היו מהאליטות אלא אנשי מילואים והורי חיילים. הקריאות "רוצח" לא היו לגיטימיות, אבל ההפגנות בהחלט כן.

בנוסף, מצב בריאותו של בגין הידרדר  אז בגלל נפילתו באמבטיה ושבירת רגלו. מאז הלך עם מקל. חולשתו הגופנית הייתה בולטת. אנשים שעבדו עמו סיפרו שיכולתו לתפקד כראש ממשלה הייתה חלשה מאד. בנובמבר 1982 נפטרה עליזה אשתו ששימשה לו משענת נפשית ושהיה קשור אליה קשר עמוק. מספר החללים, מצב הבריאות ומות אשתו הם שדיכאו את בגין ופגעו בתפקודו עד שאמר "איני יכול עוד".

כל הדברים שהוצגו כאן, שהיו סיבות לגיטימיות לעימותים עם בגין לא נזכרים כלל במאמר של  ד"ר בן חיים. האם לא ידע עליהם? לא מתקבל על הדעת. סביר יותר שהכותב פשוט משקר כי הוא שבוי בתפיסה רואה באליטות שורש כל רע בישראל ובנתניהו סמל לאטמי. ציון האמניות  של בן חיים– אפס. כל זה מראה עד כמה אפשר להסתמך עליו בתיאוריו וניתוחיו את החברה והמדינה.

תמונה: יח"צ ערוץ 13