מרים וון-טיין כותבת: נולדתי בשנת 1950 בעיר חיפה. בהיותי בת 14 נסענו אני ומשפחתי בימי הקיץ למושב לימן לבקר קרובים שעלו לארץ יחד עם הורי מפולין. שם פגשתי את עולם החקלאות, את הנוער במושב וביניהם את ברוך וון-טיין, שלימים הפך לבעלי. את חודשי הקיץ הבאים, וגם בשנים שלאחר אותו הקיץ, נהגתי להעביר בביקורים עם הנוער במושב.
בימי שישי ושבת אני וברוך היינו עוזרים לאביו בעבודת החקלאות, בקטיף פלפלים, קישואים, מלפפונים במנהרות, באשכוליות ותפוזים. את הידע שלי בחקלאות למדתי מאביו של ברוך, אריה וון-טיין – ניצול שואה מברגן בלזן שעלה לארץ ישראל בשנת 1949 והיה בין מקימי מושב לימן. באותה התקופה אריה סבל מבעיות לב ושמח שהגעתי לעזור וללמוד על התחומים השונים בחקלאות.
במלחמת הכיפורים ברוך גויס לתקופות ארוכות, ואני המשכתי להגיע למושב ולעזור להוריו בעבודות החקלאות. לאחר מלחמת יום כיפור, במרץ 1974 ברוך ואני נישאנו ועברנו להתגורר בחיפה. אני עבדתי בבית דפוס עד ללידת בני הבכור בשנת 1975, וברוך עבד כסוכן מכירות בחברה למוצרי חלקי חילוף לרכבים וכלי עבודה. את סופי השבוע המשכנו לבלות במושב לימן במטעי החקלאות של אביו.
מרים וון-טיין
בשנת 1976 נפטר אביו של ברוך, ובעקבות כך החלטנו לעבור למושב ויחד להמשיך את עבודתו של אריה, לטפל ולפתח את המטעים. אני הייתי אחראית על תפעול המשק, בנוסף לגידול ארבעת ילדינו המדהימים (בן ושלוש בנות). הוצאתי רישיון על טרקטור, עבדתי בפרדס, בקטיף אשכוליות, שתלנו בננות לאחר שעקרנו את הפרדס שהיה לא רווחי, ריססתי בשדות, דאגתי להשקיה, דישון, וכל העבודות הדרושות לתחזוקת המטעים. ובכל התקופה הזו ברוך המשיך לעבוד כסוכן מכירות; הוא עובד במשק בשישי ושבת וביצע את העבודות שלי היה קשה לבצע.
את מטעי האבוקדו הראשונים שלנו נטענו בשנים 1979-1978, ובשנת 1992 בעקבות החורף הקשה קפאו מטעי הבננות, והחלטנו לשתול במקומם מטעים נוספים של אבוקדו.
את מטעי הליצ'י הראשונים שלנו שתלנו בשנת 1983-1982 יחד עם עוד חבר – יואל שיין ז"ל; היינו החלוצים בגידול הליצ'י במושב. בשנים הראשונות של קטיף הליצ'י העבודה הייתה קשה מאוד. במו ידינו קטפנו וביצענו את עבודת האיוד, השקילה והאריזה בקופסאות תחת השם של "מרים וון טיין". את הפרי הייתי מורידה בטרקטור לבית האריזה שהיה מוכן למשלוח לשדה התעופה ליצוא. בהמשך הצטרפנו למילופרי בשנת 1995.
עונת קטיף הליצ'י קצרה ובתקופה החמה של הקיץ, תזמון קטיף הפרי חשוב מאוד ולכן את הליצ'י קטפנו יחד. ברוך היה קם יחד איתי בשעה 5:00 לקטיף ובשעה 8:00 היה יוצא ליום עבודתו שנמשך עד השעה 19:00 ואף יותר. ואילו אני הייתי ממשיכה בקטיף ובמיון הליצ'י יחד עם ילדיי וחברות שגייסתי למטרה.
בשנת 2018 ברוך יצא לפנסיה בגיל 70, ואני שמתקרבת לאותו הגיל החלטתי להמשיך ולעבוד במשק. יחד אנחנו קוטפים את הפירות, משקים, מרססים, מדשנים ועוד. אכן היו תקופות של קשיים, של מכות טבע וקשיי פרנסה, במיוחד במשק קטן. ולכן ברוך המשיך לעבוד כשכיר בכל אותם השנים, אך העבודה בחקלאות העניקה לנו הרבה בכל השנים ואני מוקירה תודה על כך.
כיום בבעלותנו 33 דונם מעובדים באבוקדו וליצ'י, 4 ילדים ו-10 נכדים חמודים. אני מקווה ורוצה להמשיך לעבוד במשק יחד עם בעלי, כל עוד הבריאות והגיל יאפשרו זאת, לא נגיד עד 120 – כדי לא להגביל.
