לפני חמש שנים, בגיל 35, עשה צדוק דורלכר משדה אליהו סיבוב פרסה. לאחר שסיים לימודי משפטים ומנהל עסקים, התמחה במשרד גדול ועבד כעו"ד בתחום הנדל"ן, הוא חש ש"זה לא זה". ובלשונו: "גדלתי בקיבוץ שיתופי, בסביבה ערכית והיה לי מוזר לעבוד במשרד פרטי. התנדבתי בכל מיני מקומות כדי 'למלא חסכים', אך בסוף הבנתי שטוב לי יותר בקיבוץ. שכנעתי את אשתי, ירושלמית במקור, והיא זרמה אתי. כך, אחרי הרבה השקעה במשפטים, שמחתי לשוב לגד"ש ולהדריך את הנוער בשדה אליהו." – חקלאות בעמק
בקיבוץ פנתה אליו עמותת "חברותא", המפעילה בעמק המעיינות מכינה קדם-צבאית ותוכנית לחיילים משוחררים, כדי שיהיה אחראי על תוכנית "חקלאות בעמק" של העמותה, שמזמינה בוגרי צבא לעבודה בחקלאות ובחינוך בקיבוצי האזור, במסגרת הסדר עבודה מועדפת. צדוק דורכלר נענה לפנייה. במיזם החקלאי עליו הוא אחראי, הנהנה מעזרת משרד החקלאות, יש 80 "חניכים" – כך הם נקראים בשבעת חודשי תוכנית העבודה המועדפת – וכ-40 "בוגרים" שממשיכים בקיבוצים לאחר תקופה זו.
חיים בקומונה
הצעירים גרים בארבע קומונות של 20 חברים – בנים, בנות – בחמדיה, כפר רופין, מעוז חיים ונווה איתן ועובדים בקיבוצי האזור. פורמלית, הם שכירים של הקיבוץ: שוכרים דיור, מקבלים שכר, קונים אוכל במשותף וחיים ומתנהלים כקבוצה. ההוצאות המועטות ומענק עבודה מועדפת, מאפשרים "לעשות קופה". בטרם קורונה, היו פעילויות ומפגשים המשותפים לכל הקומונות, כעת צריך להיזהר.
צדוק דורכלר: "משתתפי התוכנית עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, גם כדי לחסוך כסף. הם עושים כל עבודה 'כמו תאילנדים', אך לנוכחותם יש השפעה עצומה על חצר הקיבוץ ועל הצעירים שבה. הם חיים בחבורה: מבשלים ביחד, יש קופה משותפת לקניית מצרכים, יש להם תכנית העשרה חינוכית בתחומי חברה ישראלית, זהות יהודית ודינמיקה קבוצתית. הם מתנדבים בקהילה ופעילים בחגים. זאת שכבת גיל שלא קיימת בקיבוצים והיא מהווה 'משאבה' לחזרתם של בני קיבוץ."
עמותת "חברותא" הוקמה על ידי פעילים חברתיים תושבי עמק המעיינות. ראשית פעילותה, לפני 15 שנה, הייתה בהקמת מכינה קדם צבאית ובהמשך היא התרחבה לעוד תחומים של שילוב בוגרי צבא בקיבוצי האזור. מנהל אותה אביעד פרקש ממושב יונתן שבגולן, שעסק בתחום זה גם באזורו.
הצעירים נשאבים לכאן
אני תוהה באוזני צדוק דורכלר, האם זה מקרי ששני אנשים מיישובים דתיים מנהלים מיזם כזה, שהפך כמו מיזמים אחרים של שלפני ואחרי צבא, לבון טון של "המגזר". לא, הוא לא חושב שזה כך. לדבריו,
"מגוון האנשים בתוכנית רחב. רובם המכריע חילונים השוהים בקיבוצים חילוניים ורק מיעוטם דתיים."
מה מניע חיילים משוחררים "להתנפל" על עמק המעיינות?
"בשבילם העמק הוא חלום, לא מקום נידח. מפוצץ פה. לפני 20 שנה נראינו אחרת, היום האזור הזה מאוד פופולרי. חלק באים בגלל עבודה מועדפת וחלק גם חולמים חקלאות. חייל שמשתחרר ורוצה לאסוף כסף, יכול להיות מלצר, שזה סתמי; והוא יכול להגיע לקיבוץ, לחיות בחברה ולהיות שותף לפעילויות שלנו. אלה אנשים ששוחים נגד הזרם. אידיאליסטים שמחפשים משמעות; חבר'ה איכותיים, אני מסיר את הכובע בפניהם."
אפשר לומר שזה מחנה עבודה דה-לוקס?
"לא. זה אמנם לא בית מלון, יש שלושה אנשים בחדר, אבל התנאים סבירים. עובדה, אנחנו מוצפים בפניות והקורונה רק גורמת להן להצטבר. בחקלאות אין סגר, כאן עובדים כל השנה וזה מגביר את כוח המשיכה. חיילים משוחררים גולשים בדף הפייסבוק שלנו ("חקלאות בעמק", כדאי להתרשם ע.ד.) ומקבלים תיאבון לבוא; אחרים מגיעים בשיטת חבר מביא חבר. עוברים כאן 150 אנשים בשנה, בשני מחזורים, חלק נשארים גם שנים אחרי. זאת כמות שיוצרת תנופה; זאת נוכחות קבועה של צעירים שאין במקומות אחרים בארץ, חמצן לקהילה. פה זה לא מעגן מיכאל או משמר העמק, כאן האוכלוסייה קטנה. מתפתחת חברות בינם לבין ותיקי הקיבוץ, נוצרים זוגות וחברויות לכל החיים. עם זאת, כדי לא לעורר ציפיות, אני מדגיש כי נקודת הפתיחה היא 'עבודות של תאילנדים', שלעתים גם מלמדים אותם את העבודה. זהו חלק מהחוויה."
על הטווח הארוך, אומר צדוק דורכלר, כי "ישנה כוונה להקים גרעין התיישבותי של בוגרי התוכנית. יש חבר'ה שגמרו לפני שמונה שנים וחוזרים להתעניין; יש מי שנשארים שנה שנתיים ויש כאלה שעוזבים אחרי התוכנית כדי להתלבט. כמו כן, יש מבוגרי התוכנית שלומדים בפקולטה לחקלאות ורואים את עתידם בתחום. אני מעדיף שיצאו לחו"ל שילמדו ויחזרו לכאן בגיל 30, איננו רוצים רק תחנת רכבת. אנחנו מתכוונים לפתוח קבוצות בעוד קיבוצים, גם דתיים, עם ההתאמות הנדרשות לגבי אורח החיים. עבורנו חקלאות היא דרך חיים, לא רק מקום עבודה, אנחנו מתחברים לדרכם של המייסדים: עבודת אדמה כערך ושמירה על הטבע. עם זאת, חשוב לדעת: חוץ משדה אליהו, כל הקיבוצים כאן מופרטים. מי שירצה לחיות כאן קבוע, יצטרך לבנות את ביתו בעצמו, אבל אנחנו עוד לא שם."
טוב לי בקיבוץ
נועה גולדברג מקדימה ולי-דור דבאח מאילת, שניהם בני 22, הכירו באירוע חברתי במהלך שהותם החקלאית בעמק והפכו לזוג. לי-דור עבר מן הקומונה במעוז חיים לחמדיה, שם הם שוכרים יחד דירה משפחתית צנועה.
לי-דור: "סיימתי לימודים בניהול רשתות מטעם הצבא והתלבטתי אם להמשיך לעסוק בתחום. חבר שאל אותי אם אני מעוניין בעבודה מועדפת ואמרתי שכן. בשיטוט ברשתות קרצה לנו התוכנית "חקלאות בעמק" – חיים בקומונה, חוגים, חיי חברה, שדות – והחלטתי ללכת על זה. חייתי במעוז חיים חצי שנה, עבדתי בתמרים של שדה אליהו וכשהתפרצה האהבה בין נועה לביני, עברתי לחמדיה. מבחינתי, התוכנית היא הרפתקה שנמשכת כבר שנה ואני מאמין שאישאר כאן עד האביב. יש לי מקצוע בתחום ההייטק ואני רוצה ללמוד בטכניון על אנרגיות מתחדשות. אני שמח שבאתי לכאן. יש אנשים שנמצאים כאן יותר מארבע שנים. השכר לא ענק. מתחילים במעט יותר משכר מינימום ומתקדמים. מצד שני, ההוצאות נמוכות ויש מענק, כך שאפשר לחסוך."
נועה: "התחלתי לעבוד בחברת 'ביו-בי' להדברה ביולוגית בשדה אליהו. כיום אני רכזת של הקומונה בחמדיה ועובדת חלקית בגן. אני כבר שנה ושלושה חודשים בעמק. המעמד שלנו הוא בערך כמו של בן בעצמאות כלכלית. לחיים כאן יש ערך שהוא יותר מכסף. יש אנשים שחזרו לכאן אחרי הטיול בחו"ל והלימודים באוניברסיטה. המפעל האנושי הזה מחייה את האזור. כרגע זה המקום הכי טוב להיות בו. אחרי שנות ישיבה במשרד בשירות הצבאי, העבודה בחקלאות מאוד כיפית. נדבקתי מסבי שהיה חקלאי. אני ממיינת כעת מועמדים לקבוצה שמתחילה בדצמבר ויש 300 בקשות על 20 מקומות. הביקוש הוא לא רק בגלל הקורונה. יש צעירים שמחפשים חברה, שותפות ואידיאלים."
