בסגר הראשון הרגשנו כאילו מישהו דחף אותנו לצאת לחופשה משפחתית. בסגר השני פתאום נהיה לנו צפוף. כולם היו כל הזמן בעניינים של כולם ובכל רגע נתון היו פה ילד או ילדה שהתלוננו שמשעמם להם. במהלך החודשים ההפכפכים האלה למדנו זה על זו וזה את זו מחדש, כהורים וילדים, כאחים, כמשפחה
בחודשים האחרונים הבית שלנו הפך למחנה אימונים. לא משנה מה קורה – יש בית ספר, אין בית ספר, יש גן, אין גן, יש סגר מלא, יש סגר חלקי, אין סגר, אביב הפך לקיץ, קיץ לסתיו והנה החורף כבר כאן – לא משנה מה קורה, אנחנו כאן, יחד. מחנה אימונים מזורז ואינטנסיבי למשפחתיות. לעצמאות. למובחנות. לאנושיות. ובתוך מחנה האימונים הזה, או אולי נכון יותר לקרוא לו לונה פארק, כל אחד ואחת מאיתנו מחפשים את המקום ואת הקצב שלהם ואנחנו לומדים עוד יותר להעמיק ולהכיר זה את זו וזו את זה.
בסגר הראשון הרגשנו כאילו מישהו דחף אותנו לצאת לחופשה משפחתית. הכל פרח בחוץ ואנחנו, שגרים במושב ירוק ויפה, נהנינו מכל רגע של פריחה. כיבינו את השעונים המעוררים ולמדנו יקיצה טבעית מהי. הקשבנו לבטן וגילינו שאפשר לאכול ארוחת בוקר גם ב-12 בצהריים ושיש ילדים שאצלם שניצל ופירה זו מנה לגמרי לגיטימית לפתוח איתה את היום. בילינו מלא זמן בחוץ, בחצר, בטרמפולינה, ישבנו סביב המדורה. נופש אבל בבית. נכון, הפרנסה קצת התערערה אבל אז עדיין חשבנו שזה רק עניין של זמן ונחזור לשגרה.
"אני חושבת שהדבר שלמדנו יותר מכל במהלך החודשים האלה זה אנושיות. למדנו כמה כולנו בני אדם, בשר ודם. למדנו שאנחנו אולי רוצים להיות הורים סופר מודעים ומעורבים ומשקיעים אבל גם לכוחות שלנו יש גבול"
בסגר השני הכל השתנה. פתאום נהיה לנו צפוף. כולם היו כל הזמן בתוך העניינים של כולם ובכל רגע נתון היו פה ילד או ילדה שהתלוננו שמשעמם להם. כמובן שהפתרון הכי נוח לשעמום זה למצוא דרך לריב, ולכן כמעט בכל רגע נתון היו פה שניים או שלושה ילדים שרבו זה עם זו. גם אצלנו, ההורים, משהו השתנה. כשחוסר היציבות וחוסר הבהירות רק הלכו וגברו נכנסו לתמונה לחץ, דאגה ועייפות. הפכנו להיות פחות ופחות סבלניים, פחות ופחות משוחררים ויצירתיים, פחות ופחות נוכחים. הימים עם הילדים בבית הפכו למשמרות – כשאחד מאיתנו יצא לעבוד או הסתגר בחדר לרצף ישיבות ארוך ומתיש בזום, השני שיחק, האכיל, תיווך, קילח והשכיב ולהפך. היו ימים שהתראינו, המבוגרים, רק לכמה רגעים בזמן החלפת המשמרת כך שעל מה שזה עשה לזוגיות לא אתחיל לכתוב פה, פשוט כי זה ארוך ומורכב.
שותפות ואחריות
במהלך החודשים ההפכפכים האלה למדנו זה על זו וזה את זו מחדש, כהורים וילדים, כאחים, כמשפחה. ברגעים בהם לנו, ההורים, כבר לא היה כוח להכין עוד ארוחה, גילינו שהילדים יכולים ויודעים להיות עצמאיים, להכין לעצמם כריך, לחתוך ירקות, לטגן חביתה. גילינו את כוחה של האחאות. את האפשרות שאחים ואחיות יהיו גם חברים טובים, מקור לתמיכה ועזרה. למדנו ושכללנו את האחריות המשותפת שלנו על הבית. היום, ובמשך החודשים האחרונים, בכל יום שישי מוקצב זמן לניקיונות וסידורים.
כל מי שנוכח בבית לוקח בו חלק, כל אחד מקבל משימה בהתאם לגילו ויכולותיו. הקטנה, בת הארבע, מסדרת את ארון הנעליים. אחותה מסדרת את חדר השינה שלהן. הגדול ממיין וזורק את הזבל שהולך למחזור והוא אפילו למד לנקות שירותים. זה לא תמיד היה קל לגייס את כולם לקום מהספה או להרים את העיניים מהספר בשביל לנקות אבל זה כן עודד שיחה על שותפות, על אחריות, על זכויות וחובות. שיחה חשובה, בטח כשמבלים יחד בבית כל כך הרבה זמן.
עם כל זה, עם כל כמה שזה נשמע מעורר השראה ונפלא, אני חושבת שהדבר שלמדנו יותר מכל במהלך החודשים האלה זה אנושיות. למדנו כמה כולנו בני אדם, בשר ודם. למדנו שאנחנו אולי רוצים להיות הורים סופר מודעים ומעורבים ומשקיעים אבל גם לכוחות שלנו יש גבול ולפעמים, הרבה פעמים, אנחנו נופלים וטועים. אנחנו רבים וצועקים, אנחנו מתעקשים משום מה על עקרונות כאלה ואחרים ויוצרים חיכוכים סביבם, אנחנו מתעייפים. היו ימים שהתעייפנו כל כך שבסתר ליבנו קינאנו בחברינו הרווקים, המעטים שנשארו, מדמיינים אותם שוכבים במיטה עד הצהריים, עושים בינג'ים של סדרות לתוך הלילה, מתרגלים יוגה בזום כל היום בעוד אנחנו שוב מסדרים מדיח או מנסים להשתלט על הבלגאן בסלון. בחודשים האחרונים הילדים שלי ראו אותי בוכה, שמעו אותי כועסת וצועקת, חוו אותי מותשת וחסרת מוטיבציה, בילו לפעמים ימים ארוכים בלעדי רק כי הייתי חייבת להתאוורר אז מצאתי לי דרכים לצאת מהבית, לפגוש חברה או לנסוע לעוד פגישת עבודה.
ועוד שכבה בתמונה היפה ששרטטתי לעצמי פעם על איזו מן אמא מושלמת אני אהיה התפוררה. עוד פיסת סיפור נשרה. ובתמונה שהתגלתה מתחת, התמונה הרעננה ומלאת החיים של עכשיו, השמיעה שיר חדש. שיר שמבקש למצוא מובחנות בתוך היחד ויחד שיש בתוכו מרחב. שיר שמבקש לשלב בתוכו חמישה מקצבים שונים וליצור מהם הרמוניה אחת. שיר שמבקש לפעמים להיות אקפלה ולפעמים קנון של קולות שונים. לפעמים קול אחד מקבל את מרכז הבמה והאחרים קצת נסוגים ולפעמים כולם שרים בבת אחת.
הרבה פעמים ניסיתי לחשוב ולהבין מה הקורונה הביאה אל חיינו, מה היא אותה מהות אליה כל ההתרחשות המוטרפת הזו מזמינה. ואולי כאן טמונה תחילת התשובה. אולי היא באה לנער מאיתנו – כיחידים, כבני זוג, כהורים, כמשפחה, כקהילה – שכבות אבק מיותרות וללמד אותנו להכיר בעובדת היותנו בני אדם. אנושיים כל כך בכוחנו המוגבל ואינסופיים ביכולתנו להשתנות ולהמציא את עצמנו מחדש.
חיזוק הקשר המשפחתי – הכותבת הינה בת זוג ואם לשלושה, משוררת, כותבת תוכן ומנחת סדנאות כתיבה ותנועה
