אין לנו סיבה לחפש את השמאל האבוד בסמטאות הצרות של הפוליטיקה או בכיכרות. גדלנו כולנו על המיתוס של תנועות מגשימות הבונות בעצמן עולם ומלואו של ערכים ודרך. עם כל ההערכה לאוטופיות ולנתיבים לאוטופיות, הנדרש מאתנו הוא חזרה להגשמה ולמשימתיות
חברי הטובים המרבים לכתוב ולפרסם ב"הזמן הירוק" רשימות ומאמרים אודות השמאל האבוד, מגיעים בסוף דבריהם לאותו מחוז. הכותרת היא – התקווה שיבוא יום והשמאל שוב יכבוש את ליבם של רבבות בני ישראל, וכי תצמח הנהגה חדשה וצעירה שתוליך את עם ישראל אל מקורותיו. אמנם אין עדיין סימנים מעידים על השינוי המיוחל, אבל עקרון התקווה מלמד שגם אם ירחק היום הוא בא יבוא.
גם בי פועם הצורך להבין מה קרה, מדוע חל שינוי כזה עמוק ומשמעותי בדעותיהם של אנשים רבים, מדוע ציבור גדול כל כך הפנה עורף למורשתו של דור המייסדים, הפנה עורף לתנועה שסחבה על גבה את הקמת היש, הקמת המדינה, הרי היא תנועת העבודה. מדוע הציונות הסוציאליסטית נעלמה ונאלמה וגם נקברה תחת מפולת של שינוי ערכי.
אפשר גם לשאול את השאלה ההופכית. איך קרה שנולדה הנהגה שהיא האנטיתזה לציונות הסוציאליסטית לתנועת העבודה.
אני רוצה להקדים לאמור שאינני רואה בהנהגה הנוכחית סיטראחרה. איני שותף לדמוניזציה של השלטון הנוכחי למרות שאיני שותף לעמדותיו ולדרכו. שלא במתכוון נותנים לביבי כתר שלא מגיע לו, כאילו שהוא מסובב מדינה שלמה על אצבעו הקטנה. המהפך שחל במדינה אינו רק פרי הבאושים של קבוצה קטנה שהשתלטה על סדר יומנו. אי אפשר לדחות בקש את העובדה שמיליוני אזרחים תומכים בשלטון ובהנהגה הנוכחית. הדמוקרטיה אינה יכולה לחיות בשלום עם דחיית ציבור גדול של "אחרים".
כאשר אני צופה בשידורים של ההפגנות ההמוניות בכיכרות הערים מתנגן בי ניגון הילדות האומר "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש, כל אחד הוא נר קטן, וכולנו אור איתן, סורה חושך הלאה שחור, סורה מפני האור" זהו לחש של גירוש שדים. האם באמת כל מה שקורה הוא באחריות אדם אחד, יהיה אשר יהיה.
יתכן שיותר מהכול דרוש לנו, ציבור המאמינים במורשת שלנו, חשבון נפש חסר פניות.
כאשר אני צופה בשידורים של ההפגנות ההמוניות בכיכרות הערים, מתנגן בי ניגון הילדות האומר "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש, כל אחד הוא נר קטן, וכולנו אור איתן, סורה חושך הלאה שחור, סורה מפני האור". זהו לחש של גירוש שדים. האם באמת כל מה שקורה הוא באחריות אדם אחד, יהיה אשר יהיה?
הביוגרפיה האישית שלי כל כולה היא החיים בקיבוץ. חיים ובניית הקיבוץ. כאשר אני נשאל, כאשר בבוא היום ישאלו אותי, מה הבאת בחייך לעולם הזה, התשובה שלי היא "קיבוץ". כמו רבים אחרים מחברי "שרתתי את המולדת" באמצעות שרות ממושך בסדיר ובמילואים בלי הצורך להודיע על כך ברבים כהוכחה לשרות שלי. ובמשך כל השרות שלי לא הפסקתי אפילו ליום אחד לדבוק בחיי בקיבוץ. וכל כך למה. משום שהקיבוץ נתן לי את ההזדמנות שלא להפריד בין חיי הפרטיים לבין הזיקה העמוקה והאחריות שלי לעם ישראל כולו, לעם היהודי כולו.
אני מדבר עכשיו על הקיבוץ משום שאני מאמין שצורת החיים הזו האנשים החיים בתוכה יכולים לחזור ולהיות המנוף, נקודת אכילס לתמורה שאנחנו כל כך מייחלים לה.
צאו וראו מה היה הקיבוץ. למרות שמאז העליות הראשונות, מן המערב ומן המזרח, היה הקיבוץ דרך חיים של מעטים. אלא שהיו אלה מעטים שקיבלו על עצמם משימות גדולות ואחריות גדולה. עוד נחזור לכך. למנהיגים שצמחו בקיבוצים, אותם מנהיגים שאנחנו מחפשים עכשיו כל כך, היה עורף של ציבור שהלך לפעמים עוד לפניהם.
האם ניתן להחזיר את מה שקרה בקיבוצים לאחור?
תוך שאני מדלג על המחלוקת הפנימית שלנו על מהו "קיבוץ" שיתופי או מתחדש, אני ער לכך שבתיאורים שלנו על מה שנשאר בקיבוצים לאחר מהפך השינויים חסר משהו מאד בסיסי והוא עקרון המשימתיות.
ב"הזמן הירוק" (03/12/20 ) כותב ומצטט גדעון שפירא מספר יגור (1965) "פעמה בנו אמונה, יגור בהגנה, במשטרה, בעזרה לגליל, במבצר עכו, מאחורי קוצי התיל, כך עלינו , בדרך נדודים, בפלישה לסוריה, בתקופת אל עלמין, בצבא הבריטי, אל אחים באש, נכונות והתנדבות, יגור במערכת ההגנה הכללית, השאיפה לכוח, יום עתלית, לא ניכנע, השבת השחורה, הברחת עצורים מעתלית, ימי רפיח, שביתת הרעב, השחרור, כל ישראל ערבים זה לזה."
כמובן, כמובן שלכל תקופה יש את המשימות שלה את מרכיבי השליחות שלה, אבל עקרון המשימתיות מרחף על פני כל השינויים הללו.
ולא נשאר לשאול אלא את זאת: מה חל בה ביגור מאז ועד היום. מה חל בכולנו. לא נחטא לאמת אם נגיד, שנסחפנו אחרי התמורות שחלו במדינה כולה. לא עוד ההולכים לפני העם ובשליחותו, אלא הרצון להיות כמו כולם. פעם קראנו להליכה בראש חלוציות, ועכשיו זוהי החלוציות ושיברה. היום אנחנו נעלבים ומוחים על כך שהציבור לא נותן בנו יותר אמון. מוחים על כך שמתנכלים לנו, אלא שהיורקים היום בפנינו אומרים לנו כמאמר הידוע "אל יתהלל חוגר כמפתח". בעוד שהביקורת שלנו על דור המייסדים (ראה הדיון על הלינה המשפחתית) היא כמו יריקה לבאר המים החיים ממנה שתינו, אנחנו מבקשים שישמרו לנו את חסד ההורים הללו.
שאלת השאלות היא האם ניתן להחזיר את מה שקרה בקיבוצים לאחור. כמאמרו של שמעון פרס האם ניתן מהביצייה הזו לחזור ולייצר ביצה. אפשר לענות על שאלה זו גם בלי לצפות שהקורונה, כדברי אלישע שפירא, תעשה עבורנו שינוי זה.
התשובה הראשונה היא שוב אותו עקרון התקווה. מדוע מותר לצפות שעם ישראל ישנה דרכיו, ולא להאמין בכך שביכולתנו לשוב ולבחון את אורח החיים שלנו ואת העדפות שלנו. התשובה השנייה נוגעת במשימות המונחות גם היום לפנינו ומצפות שנענה להן.
אתחיל בהסתדרות. ההסתדרות הכללית, הייתה השדרה של תנועת העבודה הנשכחת. זו הייתה ברית בין פועלי העיר וההתיישבות הכפרית, פיתוח מערכות חינוך, תעשיה, חקלאות, שירותים, סעד, בריאות, ומה לא. החברות בהסתדרות היא אישית, כלומר שהצטרפות להסתדרות היא מהלך שבו יתפקדו חברי הקיבוצים להסתדרות. ההסתדרות לא התמוססה, היא הופלה באבחת חרב של קבוצת קרייריסטים שביקשה להשתלט ולהפוך אותה לאיגוד מקצועי גרידא. ההסתדרות לא יכולה לחזור להיות מה שהייתה, אבל יכולה להפוך מחדש להיות הסתדרות כללית שבה יהיה להתיישבות הקיבוצית והמושבית כולל התעשייה הקיבוצית, כולל המועצות האזוריות, כולל המפעלים האזוריים, השפעה ניכרת על חייה של ההסתדרות. לא היה ויכול להיות שגם לא יהיה תחליף להסתדרות כליבה של תנועת עבודה.
להסתדרות יש עד היום בעלות על רשת חינוך – "עמל". זו כבר מזמן איננה רשת חינוך מקצועי בלבד אלא רשת חינוך הקרובה ביותר למה שהיה פעם זרם העובדים בחינוך. בתי הספר של הקיבוצים, בתי הספר האזוריים יכולים להצטרף לרשת, כמו הרבה בתי ספר ברחבי המדינה, ולקחת חלק פעיל ומרכזי במרכז הפדגוגי שלה כמו גם במנופי הפתוח שלה.
ההסתדרות הקימה את תנועת הנוער העובד שהייתה בחלוף הזמן לתנועת הנוער העובד והלומד. לתנועות הקיבוציות כמו גם לכל תנועה חלוצית בעולם יש תמיד זיקה עמוקה לתנועות נוער. כך השומר הצעיר וכך גם מחנות העולים. גם הבונים דרור היא חלק אורגני של תנועה כמו התנועה הקיבוצית. תנועות הנוער אינן סקטוריאליות אלא פועלות בכל המרחב העירוני והכפרי של המדינה. חולשת הדעת של התנועה הקיבוצית בכל מה שקשור לקשר החי התוסס והמתסיס עם תנועות הנוער היא אחד המחדלים העומדים בין התנועה הקיבוצית לבין תפקידה כעומדת בראש תנועת העבודה, בראש מהלך לחידוש הציונות הסוציאליסטית.
אני כותב את הדברים הללו, כדי להגיד לחברי, שאין לנו סיבה לחפש את השמאל האבוד בסמטאות הצרות של הפוליטיקה או בכיכרות. גדלנו כולנו על המיתוס של תנועות מגשימות הבונות בעצמן עולם ומלואו של ערכים ודרך. שהגיעו להנהגה מתוך תהליך ההגשמה הזו. זו גם הקריאה לכל הקיבוצים המתחדשים, לא להסתפק בהשגת דירות או בהפרטה סוחפת. עם כל ההערכה שיש לי לאוטופיות ולנתיבים לאוטופיות הנדרש מאתנו הוא חזרה להגשמה ולמשימתיות.
השמאל האבוד, כותב המאמר: דובי הלמן
