כחבר צעיר שהנהיג את תומכי השמאל הרדיקלי בקיבוץ הראל, נחשב יעקב אגמון שהלך לעולמו בשבוע שעבר, לאיום בעיני הנהגת הקיבוץ הארצי. זו ניהלה אחריו מעקבים ואף התנתה משלוח השלמה לקיבוץ המתפורר, בסילוקו ממנו. קרב של מפסידים בלבד
מותו בשבוע שעבר של המפיק, איש התיאטרון והרדיו יעקב אגמון, החזיר אותי אל עבודת הדוקטור של דורון נדיב ממשמר העמק, שעניינה: "התמודדות של הנהגת הקיבוץ הארצי, הנהגת הקיבוץ המאוחד וההנהגות המקומיות בקיבוצים עם גילויי ההשמאלה 1948-1956." מה שקרוי גם: פרשת הסנהאיסטים.
נדיב בחן בעבודתו, בין היתר, את המאבק הפוליטי, הפנימי והחיצוני, בשמונה קיבוצים שבהם הייתה נוכחות בולטת של חברים תומכי סנה והמפלגה הקומוניסטית, ואת השתלשלות האירועים עד לסילוקם, או עזיבת רובם את קיבוציהם. פרשת ההשמאלה שהשתרעה על פני כשמונה שנים (1948-1956), הייתה האחות הקטנה של הפילוג הגדול בקיבוץ המאוחד, שהתרחש בין 1950 ל-1954, שלאחריו התנועה הקיבוצית כבר לא הייתה אותה תנועה. פעם היו לנו סיבות להיהרג עליהן.
תודעה פוליטית עמוקה
הראל, שהיה אחד משמונת הקיבוצים הללו, נחשב לבן יקיר, אך גם בן סורר של הקיבוץ הארצי. מעין כרם-שלום בראשיתו: לוחמני, דווקאי, מאוד פוליטי, אוונגרדי מבחינת הרכב חבריו. רדיקלי מעל למותר.
את הפעילות הפוליטית בהראל – שהוקם בשלהי 1948 – הובילו חברים בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה, יוזמה וכריזמה אישית סוחפת. הבולטים ביניהם היו יעקב אגמון, דני קרוון, דב בברוביץ' ומירי ושמואל גטר, כולם מקן צפון תל אביב, מגדוד אילון של השומר הצעיר; גדוד בעל תודעה פוליטית עמוקה, שהתבטאה בלימוד שיטתי של הרעיונות המרקסיסטיים והסוציאליסטיים, שהנחילו להם מדריכיהם.
"חשנו שאנו הגדוד הכי טוב בשוה"צ … חברי הראל התרשמו מהכריזמה של ההנהגה הפוליטית ובמיוחד של יעקב אגמון, ומהדרך שבה היא סחפה את חברי הקיבוץ אחריה", מעידה חברה בגדוד.
"… פחדנו מיענקל'ה שארגן את הפעילות הפוליטית" מעידה חברה אחרת, "האמנו כמו רבים וטובים בבריה"מ ובעולם המחר … בראש ההנהגה הפוליטית השמאלנית עמדו יעקב אגמון, דני קרוון ודב בברוביץ. ההנהגה תפסה את הקיבוץ כתא פוליטי, והשליטה טרור פוליטי נגד כל מי שלא הלך אחרי הנהגת הקבוצה השמאלנית. אגמון היה מנהיג מוכשר, נערץ, חכם ושתלטן."
חברי הראל תמכו בשביתת הימאים, שפרצה בנובמבר 1951, עקב סכסוך עבודה בין מועצת הימאים לבין ההסתדרות הכללית והממשלה. אגמון היה בין מארגניה של אספת תמיכה בימאים שהתקיימה בירושלים, ואמר בנאומו: "אנחנו תושבי פרוזדור ירושלים, המגינים בגופנו על גבולות המדינה ועל הדרך לבירה … נושיט כל עזרה לימאים המתגוננים באומץ מול התקפה כבדה מצד הכוחות המשולבים של הנהגת ההסתדרות והממשלה."
התנועה מנהלת מעקבים
חברי הראל, כמו קבוצות נוספות בתוך קיבוצי התנועה, התנגדו לדרכה של ההנהגה ההיסטורית, אך גם לעמדתו האנטי-ציונית של סנה, כפי שהעיד אגמון, בעקבות שיחה ממושכת שקיים עימו. הם תמכו בשמאל בקיבוץ הארצי בהנהגתו של קובה ריפתין מעין שמר. עמדתם הייתה שיש להישאר חברים בתנועה ובמפלגה ולהמשיך את המאבק על דרכן מבפנים.
בתקופה זו התנהלו מעקבים אחרי יעקב אגמון, מכיוון שהנהגת התנועה חששה מפני התארגנותה של מחתרת סנהאיסטית ומכך שאנשי הראל יחזקו את מחנה ריפתין הרדיקלי בתנועה. פעיל בתנועה הסביר: "קבוצתו של אגמון הפכה למוקד התארגנות של אנשים עירוניים בתל אביב, לכן כל הקבוצה הזו הייתה במעקב. ידענו על מקומות המפגש, עם מי הם נפגשים… הם נתפסו כגורם מתסיס, והייתה להם אחיזה בקהל הארץ-ישראלי כיוון שהגיעו מהעיר … הם נראו כקאדר של סנה בתוך הקיבוץ הארצי."
בהמשך, המאבק והתנאים לקבלת ההשלמה שהייתה חיונית להראל, היוו את לב לבו של הקונפליקט בינו לבין מוסדות התנועה, שהידרדר לחוסר אמון. בעלון הקיבוץ, (12.9.54) כתב יעקב אגמון: "הניסיון להתנות את מתן ההשלמה להראל בשינוי עמדותינו הפוליטיות, יוצר לא רק מצב אישי חדש, אלא גם מצב תנועתי וקיבוצי חדש… האם הביאה אותנו התנועה מהדמוקרטיה העממית כדי לחסל אותנו כאן בהראל?!… אם כן, יוגד הדבר במלוא הבהירות וידע הקיבוץ, וכל אחד מחבריו, לקבוע את עתידו."
בעקבות רשימתו של אגמון שהיה מזכיר הקיבוץ, הוגשה נגדו תביעה והוא נשפט בבית הדין של התנועה, שתפקידו היה לדון בסוגיות חריגות של "עשה" ו"אל תעשה" ביחסי התנועה והקיבוצים.
או אגמון, או השלמה
את יום הולדתו החמישי, ב-1953, ציין הקיבוץ באירוע מרשים שהפיק יעקב אגמון, אך זה לא הסתיר את הקדרות הקרבה. באין השלמה חדשה, המצוקה בקיבוץ הלכה וגברה עקב גל העזיבות וריבוי העבודה השכירה. המצב בשירותים ובבתי הילדים הפך לבלתי אנושי … הוועדות הפסיקו לפעול … בקיץ 1955 הגיעו חברי הראל לאפיסת כוחות … ולייאוש מוחלט. הדיבורים על פירוק ועזיבה הפכו לשיחת היום.
חברי הקיבוץ הבינו שלא יקבלו השלמה תנועתית, כל עוד יעקב אגמון נמצא בו. זאת הייתה עמדתם של חזן ויערי. כתוצאה מכך החליט אגמון לעזוב ובעקבותיו עזבו עוד 31 חברים. הנהגת התנועה הגיעה להראל בניסיון לעצור את המפולת, אך לשווא. הראל התרוקן מיושביו ואז נשלחה השלמה … חלק מהעוזבים פנו לקיבוצים אחרים, חלק עברו לעיר, שם מרביתם, כמו אגמון, הצטרפו לסניפי מפ"ם במקום מגוריהם. איש מהם לא חבר לסנה ולמק"י.
שבועות ספורים לאחר פירוק הראל, בפברואר 1956, נערכה הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ, בה חשף ניקיטה כרושצ'וב את פשעי הסטליניזם, וגרם בכך לתדהמה ולהרהורי חרטה בקרב קומוניסטים ואנשי שמאל רבים בארץ.
על רקע זה יזם שמואל יקיר – מרכז המשק בימי המשבר בהראל, שעמד בקשר עם הנהגת הקיבוץ הארצי – מפגש בין עוזבי הראל ונציגי התנועה, כדי לבדוק אפשרות של "סולחה", אך לשווא. בזיכרונותיו כתב: "בין היתר דרשו חברי הקיבוץ שגם התנועה תודה בפומבי בלחציה הלא-הוגנים על קיבוץ הראל. מאחר שלא נענו, נחתמה פרשת הראל סופית."
גיבור תרבות
את חייו מאז עזיבתו ב-1955, הקדיש אגמון לתיאטרון הישראלי, להפקת חגיגת עשור רוויות פטריוטיות למדינה, לעשייה גדולה בתחום התרבות והרדיו ולהפקות מקור; הוא התברגן, הוסיף למשוך אש ולריב עם הממסד. משמאל רדיקלי, הוא הפך לשמאל סלון.
אגמון גם שימש ב-1956ככתב וכמזכיר מערכת של השבועון הסנסציוני "רימון" שהיווה חיקוי ל"העולם הזה", של אורי אבנרי, שהרבה לבקר את שלטון מפא"י. כמו עוד כתבים אנשי שמאל – בהם שלמה טנאי, מרדכי נאור ודוד אבידן – נראה כי גם אגמון לא ידע, כי השבועון רימון, ששרד חצי שנה, הוקם ומומן על ידי השב"כ, כדי להתחרות ב"העולם הזה", במסגרת מאמצי משטרו של בן גוריון, להשתיקו.
סיפורם של יעקב אגמון, דני קרוון וחבריהם, ושל אושיות תרבות ואמנות אחרות שחיו בקיבוצים ועזבו, יכול ללמד על העוצמה וההשפעה שהייתה לקיבוצים בשנים ההן על חיי התרבות והציבור במדינה; על השילוב המנצח של חומר ורוח שהיה בהם. מכל זה נותר בעיקר החומר.
הרשימה מבוססת על עבודת הדוקטור של דורון נדיב
