כל כך רציתי לאהוב את הסרט החדש שבו מככבת השחקנית האיטלקייה סופיה לורן, אבל לא הצלחתי. רציתי שסופיה תצליח הסרט הזה בעיקר בגלל הדמיון שלה לסבתי. סבתא שלי הייתה אישה יפיפייה שדיברה לדינו – כל כך יפה שהיו משווים אותה ללורן! לשתיהן יש מראה אצילי עד היום ושתיהן בנות 86. ההבדל בין השתיים שאחת – סופיה – היא שחקנית אמביציוזית בעבר ובהווה, ואילו השנייה היא פשוט סבתא שלי, אישה שעבדה מגיל 15 במפעל גפרורים והתמסרה במשך כל חייה לילדים ולמשפחה.
בשל העובדה שסופיה וסבתא דומות בכמה פרטים, מאד רציתי שהסרט החדש של לורן יהיה מושלם. שדמותה המדהימה תישאר בעיני כמו שנחקקה בזיכרוני בילדותי. אבל "כל החיים לפניו" לא מעניין ואפילו מאכזב. סופיה משחקת בסרט בתפקיד הראשי (אחרי 10 שנים של העלמות מהמסך) וכעת נראה שהיכולת הממגנטת שהייתה לה, דעכה. הו סופיה.
סופיה לורן נולדה ברומא של שנת 1934 ונחשבת לאייקון של ממש בעולם הסינמה האיטלקי והעולמי. לורן החלה את הקריירה שלה בגיל 14 לאחר שהשתתפה בתחרות מיס איטליה, ומיד עברה לתחום המשחק, כשהיא בת 16 בלבד. סופיה החלה לשדר אותות הצלחה בסרט "קוו ואדיס" וכיכבה בסרטים כמו "פראמונט", "תשוקה בצל האילמות", "ספינת האהבה", כשהיא מככבת בתפקידים ראשיים לצד כוכבים, כמו פראנק סינטרה, פול ניומן, מרלון ברנדו, קלארק גייבל ועוד. לורן אפילו כיכבה בסרט "יהודית" בשנת 1964 והפכה לכוכבת בישראל. אבל את סופיה לורן אני מכירה בעיקר שהפכה לחלק מהעגה המשפחתית שלי. אם אמא הייתה רוצה לומר כמה סבתא הייתה יפה היא הייתה אומרת "היא נראתה כמו סופיה לורן". כשבגרתי והייתי מתייפייפת לקראת בילוי, זכיתי לאותו הכינוי (מה נעשה ש"כל קוף בעיני אימו מלך") והמושג "יפה כמו סופיה לורן" נותר טבוע אי שם בחלק האחורי של המוח. לכן היה לי חשוב לצפות ב-"כל החיים לפניו", אבל לצערי, נכונה לי אכזבה.
"כל החיים לפניו" מספר על אישה איטלקייה יהודייה שלוקחת ילדים יתומים תחת חסותה. הסרט מבוסס על ספרו של אמיל אז'אר, שיצא לאור בשנת 1975. העלילה מתרחשת בבניין ברובע בלוויל של פריז, בו גרים ערבים ויהודים איטלקים ומהגרים. השכונה רוחשת פשע, נערות ליווי וסחר בסמים. לורן מגלמת את גברת רוזה: ניצולת שואה שהייתה בעבר פרוצה וכעת משגיחה על ילדים של נשים שעוסקות בזנות. רוזה אינה מגדלת את הילדים אלא משגיחה עליהם בשעות הלילה והיום. אותה רוזה טובת הלב, אבל הקשוחה, מנסה ללמד את הילדים עברית, כמו גם נימוסין והליכות ושאר עובדות חיים. טוב הלב של רוזה מתבטא כשהיא לוקחת את מוחמד המכונה מומו (אותו מגלם איברהים גויה), נער ערבי יתום שכייס אותה ברחוב – תחת חסותה, לאחר שרופא יהודי משכנע אותה שמדובר בילד טוב ורגיש. מומו הוא גם זה שמספר את הסיפור על רוזה הטובה ולימים כותב את הספר "כל החיים לפניו". במהלך הסרט השניים יוצרים ביניהם אינטראקציה שמלווה את הסרט מתחילתו עד סופו, אך לא מעניינת מספיק בשביל שנוכל להתמיד בצפייה.
בניגוד לספר, שעשה הדים בכול העולם – הסרט לא הרשים, לא עשה את העבודה וגם לא היה מספיק אותנטי ואמין בעיני, כמו שסרטים איטלקיים אמורים להיות. אגדיל ואומר שהפסקתי את הצפייה באמצע עקב שעמום עלילתי, אבל חזרתי לצפות בו רק עבור הקוראים של המדור (הו, החיים קשים!).
כל כך רציתי לאהוב את הסרט שבו סופיה לורן עושה קאמבק מפתיע, אבל זה לא קרה. ממש כמו שלא פעם ניסיתי להעלות חברויות ישנות באוב, לשחזר אקסים, או לנסות להכין מאכל שהכנתי לפי שנים בהצלחה רבה וכעת העלה טעם רע. וסופיה? היא תמשיך להזדקן בחן, לדבר איטלקית ובעיקר להיות יפה. כמו שאני זוכרת אותה.
("כל החיים לפניו, נטפליקס)
