הרב יחיאל בנימין גרובר, בנג'י, חבר יטבתה ורב רפורמי, ערך רבים מטקסי הקבורה של חברי הקיבוצים באזור וכמובן גם טקסי נישואין ובר/בת מצווה. התפיסה שלו היא להציע לכל משפחה את האירוע שהיא חפצה בו. "אין לי שום חוקים כשאני עורך בר/בת מצווה, חתונה או הלוויה" הוא אומר, "אנשים פונים אליי כי הם מבינים שאני מוכן להיענות לכל בקשה שלהם"
לפני שלוש שנים נפטר דורון טונדובסקי מקיבוץ גרופית. טונדובסקי, בן 62 במותו, כיהן במספר תפקידים בקיבוץ, באזור ובתנועה, ואף שימש כראש אגף הנוער והנח"ל. הוא לא הקים משפחה בקיבוץ, אך היה מוקף חברים שהתכנסו איתו מדי שבוע למה שכינו הפרלמנט. אחד החברים הקרובים אליו ביותר, היה חבר קיבוצו אפי ניצן. ניצן היה בין אלו שארגנו את ההלוויה של טונדובסקי, וגם נשא הספד על קברו. את טקס ההלוויה והקבורה ערך והנחה הרב יחיאל בנימין גרובר, חבר קיבוץ יטבתה, שכבר ערך מספר הלוויות בקיבוץ גרופית. אשתו של אפי, ליבי, סיפרה לבנג'י, כי לאחר ההלוויה של דורון, אמר לה אפי, שהיה אז בן 57, כי בבוא יומו הוא ירצה שבנג'י יערוך גם את ההלוויה שלו. אף אחד לא שיער אז כי כעבור שנתיים וחצי תפרוץ בארץ מגפת הקורונה הנוראית, ואפי ניצן יוכרע על ידה כשהוא בן 60 בלבד.
"בני המשפחה של אפי פנו אליי כשהרופאים אמרו להם שהוא בסוף דרכו" מספר גרובר. "הגעתי אליהם הביתה וביקשתי מליבי ומארבעת ילדיו לספר לי על אפי איש המשפחה. בערב נוסף נפגשתי בגרופית בבית של חברים טובים של אפי וליבי, אליחי ואסנת שטרום, עם חברי וחברות קיבוץ גרופית וביניהם כמובן, חברי הפרלמנט שדורון ניהל ואפי ירש אותו. אליחי אמר באותו ערב שדורון ואחר כך אפי היו הדוברים של החבורה, ועכשיו הם נותרו יתומים ואילמים. במהלך טקס ההלוויה של אפי שיבצתי בין ההספדים את הדברים ששמעתי עליו מאשתו וילדיו, ואת הדברים שסיפרו עליו חבריו"
נענה ברצון ובא
כדי להבין איך הגיע חבר יטבתה לערוך טקסי הלוויה ליותר מחצי מהקבורים בבית הקברות של גרופית, צריך לעבור על כמה תחנות בחייו של בנג'י. השם הרשמי שלו הוא יחיאל בנימין גרובר, אך הוא מעדיף להשאיר את זה למכתבים מהבנק או מהצבא ולהיקרא פשוט בנג'י. הוא בן 45, אב לשלושה ילדים, שהגיע עם משפחתו לפני עשר שנים מירושלים לקיבוץ יהל שבערבה. בהכשרתו הוא רב רפורמי ובעל תואר שני במחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית, דור שמיני למשפחת רבנים הנטועה בזרמים שונים ביהדות. אביו הוסמך כרב קונסרבטיבי, אחד מאחיו הוא רב אורתודוקסי חב"דניק, אח אחר הוא רב חילוני בארצות הברית.
"יהל הוא קיבוץ רפורמי" מציין גרובר, "ועוד כשהייתי בירושלים שימשתי כרב הקיבוץ בשלט רחוק. הייתי מגיע עם המשפחה פעם בשלושה שבועות, ועושה שם את סוף השבוע. ב-1 באוגוסט 2010, ביום הכי חם בשנה, נסענו מירושלים לכביש הערבה ובאנו לחיות ביהל. היינו ביהל במשך שש שנים, ואז יצאתי עם המשפחה לשנת שבתון. נסענו לקנדה ולהודו לעבודה וטיול, והחלטנו לחזור ליטבתה כי רצינו לבחון את הרעיון השיתופי, ולחיות בקהילה גדולה יותר."
כשבנג'י היה ביהל הוא שימש כרב אזורי של חבל אילות מטעם התנועה הרפורמית. כשהתמנה לתפקיד הוא צורף לעתירה לבג"ץ שהגישה התנועה הרפורמית, על כך שהרבנים מטעמה מופלים לרעה ואינם מקבלים שכר כפי שמקבלים הרבנים האורתודוקסים העירוניים, הקהילתיים והשכונתיים. לצורך כך הוא הביא מאות חתימות של חברי קיבוצים, ובהם חילוניים גמורים, שהעידו שהם רואים בו רב שלהם לעת מצוא. כרב רפורמי הוא ערך טקסי מעבר בחיים כמו בת/בר מצווה, נישואים והלוויות בקיבוצי האזור על פי הזמנתם, וכן לימד והנחה טקסים הקשורים ליהדות ובעיקר לחגים ולמועדים היהודיים. את כל אלו הוא עושה גם כיום כאדם חילוני, חבר יטבתה, שגם מלמד ביישובים, במכינות קדם-צבאיות, במתנ"סים, בבתי ספר ועוד.
לאחר שסיים לפני ארבע שנים את תפקידו כרב אזורי והוחלף על ידי הרב דניאל בורשטיין מקיבוץ לוטן, חשוב לגרובר להדגיש שהוא מקיים את פעילותו כמי שתופס את היהדות כתרבות, את התנ"ך כמקור השראה ולא כמקור סמכות, וכמי שאוהב טקסטים וטקסים. "למדתי רבנות רפורמית ואין לי שום בושה בהסמכה הזאת" הוא אומר, "אבל בפעילות שלי כיום בערבה אני נותן כאדם חילוני שירות לחילוניים. אין לי שום חוקים כשאני עורך בר/בת מצווה, חתונה או הלוויה. בני המשפחה מחליטים אם הם רוצים קדיש בארמית או קדיש חילוני או הלוויה בלי קדיש. לא הייתה לי בעיה כשמישהו מאחד הקיבוצים ביקש להיקבר, כשבתוך הארון שלו יש כרית ובקבוק ויסקי. מישהו אחר רצה לעשות בר מצווה על יאכטה באילת עם ספר תורה ביום שישי בערב, והגעתי גם לשם. יש לי שיעורים בבאר אורה, שיעורים לפני החגים בגרופית, טקסי בר מצווה גם במושבים עידן וחצבה בערבה התיכונה, סדרת הרצאות במושב ספיר לחקלאים בערבה התיכונה, ועוד. לכל מה שפונים אליי בתחום התרבות היהודית, אני נענה ברצון ובא".
מכל טקסי המעבר טקס ההלוויה והקבורה הוא הרגיש והכואב ביותר. בהרבה קיבוצים יש צוות שמנהל את התחום הזה. למה פונים אליך ואיך אתה מנהל את הטקס?
"למה פונים אליי צריך לשאול את אלו שפונים. אני יכול לשער שזה בגלל שאני מוכר באזור, ושאנשים התרשמו מההלוויה הראשונה שערכתי בסמר ומאלו שבאו בעקבותיה. אנשים פונים אליי כי הם מבינים שאני מוכן להיענות לכל בקשה שלהם. אני מאוד אוהב שבתורה כתוב כשהגר וישמעאל מגורשים על ידי אברהם: 'אלוהים שמע את קול הנער באשר הוא שם'. אני משתדל מאד לשמוע את האדם היכן שהוא נמצא. אני לא שופט אף אחד, ולא מבקר אף אחד. אדם פונה אליי כי הוא יודע שאערוך את טקס ההלוויה ברוח המשפחה שלו. זה נכון להלוויה, וזה נכון לכל טקס אחר. אני תופר כל טקס שאני עורך מהתחלה ועד הסוף, ולא חוזר על עצמי".
אתה מוכן גם לחתן זוגות חד מיניים?
"בוודאי. כשבאים אליי זוג גברים או זוג נשים או זוג הטרוסקסואלי ורוצים חתונה, אני תופר את זה לפי מה שהזוג הזה רוצה. אני מאוד מכבד את המסורות הקיבוציות. לא באתי ללמד את הקיבוצים איך לנהוג. אני חושב שיש מסורות קיבוציות, שאני מעריך על גבול המעריץ. אני אוהב את טקס השבועות הקיבוצי, את הסוכה הגדולה שאנחנו בונים ביטבתה ועוד. אני ניגש לקיבוצים מתוך אמירה שיש להם מסורת, שאני רוצה להצטרף אליה ולהוסיף משלי אבל לא לשנות שום דבר. אני חושב שהדבר הזה מורגש. אנשים אומרים לי שהם מעריכים ומרגישים טוב עם ההלוויה שאני עורך".
איך זה מתבצע?
"אני פוגש את בני המשפחה בביתם, ושומע מהם על בן המשפחה שנפטר. אני לומד את האדם, את המשפחה ואת הקהילה, שומע את הרצונות שלהם ומתאים את הטקס אליהם. לכל קיבוץ יש מסורות משלו בכל התחומים כולל ההלוויות. יש כאלו שקוברים בארון ויש ללא ארון. יש רצונות בתחום המוזיקה שתישמע בטקס, ויש גם בנושא הקדיש המסורתי או הקיבוצי או ללא קדיש".
היו אנשים באזור שגרובר הכיר היטב ואחר כך ערך את טקס ההלוויה שלהם. "היה לי אירוע באחד הקיבוצים, שבו ערכתי בר מצווה לבן של חברת קיבוץ שהייתה מאושיות הקיבוץ, וכבר הייתה בשלבים מתקדמים של מחלה קשה. חודש לאחר מכן היא נפטרה. שבוע לפני שהיא נפטרה, היא הזמינה אותי אליה ואמרה לי איך היא רוצה שתהיה ההלוויה שלה".
בשבת, באוטו, עם ספר תורה
בנג'י מספר על בקשות שקיבל מקיבוץ או מושב חילוני לערוך בר מצווה בשבת בבוקר שיהיה בה ספר תורה אבל האוכל לא יהיה כשר והנוכחים לא יחבשו כיפות. "אני אומר להם: אין בעיה, בשמחה רבה" הוא מציין "ואז אני נוסע בשבת מיטבתה לקיבוץ יהל ולוקח משם ספר תורה. מתיישב באוטו, חוגר את עצמי, חוגר את ספר התורה במושב שליד הנהג, ונוהג בשבת בבוקר על כביש הערבה עם ספר תורה. זה קרה לא פעם ולא פעמיים. אתה יכול לדמיין מה חושבים האנשים שרואים את המראה הזה בשבת בבוקר בכביש הערבה. יש גם חילוניים שמעירים לי כשהם רואים את זה, אבל בעצם הם רוצים את השירות הזה ואני שמח לתת אותו".
מתי היה טקס ההלוויה הראשון שערכת?
"זה היה בקיבוץ סמר, ואני יודע בדיוק מתי. שש שעות לאחר מכן נולדה הבת הצעירה שלי, שהיא כיום בת תשע וחצי. זה היה כמו פרק במחזוריות החיים. דלת נסגרת, דלת נפתחת. ערכתי את ההלוויה בסמר, אחר כך נסעתי עם אשתי לבית החולים, ואנה שלנו נולדה. זה היה מאד מרגש. מוות ולידה בטווח של עשר שעות. כל שנה אני מציין בתאריך הזה את יום השנה למותו של יגאל בדיל מסמר, ואת יום ההולדת של הבת שלי".
זכור לך עוד טקס הלוויה מרגש במיוחד?
"הבטחתי לעצמי שכשאני אפסיק להתרגש, אני אפסיק לעסוק בתחום הזה. אני מתרגש מכל טקס, ומתייחס אליו במלוא הרצינות. אני גם עורך טקס קבלת תורה לכיתות א' או ב' בבית הספר האזורי ביטבתה, בהשתתפות כל הילדים, ההורים וגם הסבתות והסבים. אני פורס להם את התורה על הברכיים והם מסתכלים עליה, ואני מתרגש כשאני רואה את זה. זו בשבילי זכות גדולה לפגוש אנשים ברגעי שמחה וגם ברגעי משבר. אני גם מאד מקפיד ללוות את המשפחות בהמשך. הקשר בינינו לא מסתיים בהלוויה. אני מתכנן בימים אלו את טקס השלושים של אפי ניצן בגרופית, וניפגש גם ביום השנה ולאחר מכן. לפעמים אני מקיים טקס בר מצוה במשפחה שבה ערכתי את ההלוויה לאחד מבני המשפחה, וככה מתערבבים אצלי ואצלם רגעי השמחה והעצב".
כשאתה פוגש בשגרת היום יום בני משפחה של נפטר שערכת את ההלוויה שלו, האם קיימת אצלם תחושה של קשר אישי שהתהדק או שיש כאלו שמתרחקים ממך כי זה מעלה להם זיכרון כואב?
"אני מניח ששני הדברים נכונים. הרבה פעמים הדרכים שלנו מצטלבות בחיי היום יום. לדוגמה, ליבי ניצן היא המורה לאנגלית של הבת שלי. זה חלק מהמציאות באזור שלנו שהוא מבודד יחסית. כולם מכירים את כולם. זה חלק מהחיים באזור הזה, ובעיניי זה דבר יפה שאנחנו נפגשים גם בחגיגות, גם ברגעי אבל וגם בשגרת היום יום".
אי אפשר בשיחה כזו להתעלם ממגפת הקורונה, שהפכה סדרי עולם וערערה את שגרת החיים. אני שואל את גרובר האם אנשי האזור באים להתייעץ איתו בנושא החרדות והמתח הנפשי הפוקדים אותם עקב הקורונה. "אני מאוד מקפיד" הוא אומר, "ואת זה למדתי גם בבית וגם בלימודי הרבנות הרפורמית, שכשאדם נמצא במשבר נפשי אני צריך להפנות אותו לאנשי מקצוע. אני עושה טוב טקסים ולימודים, ויודע להפנות לכאלו שיודעים לטפל טוב בבעיות של חרדה ומתחים. כל אחד צריך לעסוק במה שהוא מתמחה בו".
את הריאיון איתו, ששמחה ועצב שזורים בו יחדיו, מבקש גרובר לסיים במסר של אהבה. "אני מאוד אוהב את הקיבוץ שאני חי בו" הוא אומר, "מאוד אוהב את אזור הערבה, את הקיבוצים שנמצאים בו ואת האנשים שחיים בהם. אני מרגיש שזו זכות גדולה לשרת את האנשים שבחרו לחיות באזור המיוחד הזה".
