חינוך על גלגלים

לכאורה יש להם תפקיד פשוט – להסיע את הילדים שלנו כל בוקר מהבית לבית הספר ובחזרה – אבל במציאות הם עושים הרבה מעבר לתפקיד הרשמי.  עדינה בר-אל שוחחה עם רבקה מסוארי, יוסי אנקרי ואיתן ששון – שלושה נהגי אוטובוסים צהובים מהמועצה האזורית חוף אשקלון, שזוכים להכרת תודה והערכה רבה מצד תושבי המועצה.  אנשים טובים באמצע הדרך

האוטובוסים הצהובים מובילים מדי יום בשבוע, קיץ וחורף, את מאות הילדים שלנו למוסדות החינוך. החלטנו להפנות זרקור אל הנהגים, אלו שצריכים לנהוג בזהירות ובריכוז, בעת שנוסעיהם הצעירים על פי רוב לא שומרים על שקט בעת הנסיעה. כאשר הנהג הוא בן מושב, הוא מכיר את הילדים והוריהם. פנינו אל שני נהגים ונהגת חברי מושבים, שעובדים במועצה האזורית חוף אשקלון, כדי לשמוע על עיסוקם.

"עולם הילדים הוא יפה ומופלא"

רבקה מסוארי נולדה בשנת 1956 במושב שתולים ליד אשדוד. בשנת 1975, כשהיא בת 19.5, התחתנה עם ציון מסוארי ממושב משען. שם הקימו השניים את ביתם, ועתה יש להם ארבעה ילדים ותשעה נכדים. "במשך השנים עבדנו במשק," מספרת רבקה. "גידלנו עופות, פרחי ורדים, וגם סלרי וכרוב, אותם שיווקנו לחו"ל. במרוצת הזמן בעלי ציון היה מורה לנהיגה." בין השנים 1980 ו-1982 שימשה רבקה כרַכֶּזת מועדון הקשישים במושב.

"יום אחד," היא מספרת, "ראיתי במזכירות מודעה, שקוראת לנשים להשתלם בנהיגה על אוטובוס לשעת מל"ח (משק לשעת חירום). אני התלהבתי ובעלי פחות אבל שכנעתי אותו ולמדתי בקורס זה." לאחר קבלת הרישיון החלו ההזדמנויות שלה לנהוג באוטובוס. בתחילה עבדה כממלאת מקום של נהגים שלא יכלו להגיע לעבודה, ואחר כך קיבלה משרה קבועה כנהגת במועצה האזורית חוף אשקלון.

מזה 37 שנים עובדת רבקה בהסעת התלמידים למוסדות החינוך של המועצה: "אני מאוד מרוצה מהעבודה שלי," מעידה רבקה. "אני מאוד אוהבת ילדים. עולם הילדים הוא יפה ומופלא. אני מסתדרת אתם בדרך טובה. חולקת מחמאה לילד שהפריע ואחר-כך השתפר. הילדים אומרים לי: 'לפעמים את צועקת על מי שלא יושב בזמן הנסיעה, אבל את מתוקה. את שמה לנו סרטים ושירים'." ואכן, גם המבוגרים שנסעו עם רבקה בילדותם לבית הספר, זוכרים שאצלה באוטובוס תמיד היתה מוסיקה והיה שמח. לשאלה אם היו קשיים מיוחדים במשך השנים, היא עונה: "הכול היה טוב. לא רוצה לזכור אירועים לא נעימים."

אחד האירועים שרבקה זוכרת קשור דווקא לאישה קשישה, לא לילדים: "זה היה בתקופה בה אירעו כמה חטיפות של אנשים באזור. נסעתי לכיוון בית ספר 'ניצן' בקיבוץ ניצנים," היא מספרת. "ליד צומת הודיה אני רואה שבתחנה עומדת אישה קשישה ממושב סמוך. לפתע עצרה לידה מונית ערבית עם כמה אנשים בתוכה, והזמינו אותה להיכנס למונית. היא כבר היתה עם רגל אחת במונית, ואז אני התחלתי לצפור להם, הראיתי להם מרחוק את מכשיר הקשר, והצבעתי על מספר הרישוי שלהם, כדי שיבינו שאני מתקשרת לכוחות הביטחון. הם נבהלו, הוציאו את הקשישה מן המונית, וברחו מן המקום."

כך, בזכות הערנות של רבקה על הכביש, היא הצליחה, כנראה,  להציל אישה קשישה מחטיפה. יש לציין שבאותו צומת, צומת הודיה, בשנת 1989 נחטף ונרצח החייל אבי סספורטס הי"ד על-ידי אנשי ארגון החמאס.

רבקה זכתה להסיע את ילדיה לבתי הספר ועתה היא מסיעה גם את הנכדים שלה. והיא מסיימת: "עתה אני מאושרת במקום בו אני נמצאת. בעלי ציון, שאני מכנה 'המלך שלי', תמיד עזר לי, תמך בי וחיזק אותי. זה מאפשר לי לעבוד במה שאני אוהבת."

"מקבל הכול באהבה"

יוסי אנקרי נולד בטוניס בשנת 1955 ועלה ארצה עם משפחתו בהיותו בן שבע. הוא התגורר באשקלון, שם למד בבית הספר היסודי "חבצלת" ואחר-כך בבית ספר מקצועי. יוסי התגייס למשמר הגבול ושירת במסגרת זו במשך 14 שנים. עם צאתו לאזרחות ניהל חנות מכולת קטנה בשכונת גבעת ציון באשקלון. בשנת 1979 נשא לאישה את תרצה יוספי, גם היא מאשקלון. בשנת 1989 הם זכו במכרז והחלו לנהל את הצרכנייה במושב ניר-ישראל, יחד עם עפרה, אחותה של תרצה ובעלה רוני אליהו. אחר-כך קנו שני הזוגות משקים בניר-ישראל והפכו לחברי אגודה. היום תרצה ויוסי הם הורים לחמישה ילדים, ויש להם 13 נכדים (ועוד אחד "בדרך").

תוך כדי ניהול הצרכנייה החל יוסי לעבוד כנהג אוטובוס: "היה לי אוטובוס פרטי והייתי שותף בחברת 'טיוליות אשקלון'," הוא מספר. "אחר כך עזבתי חברה זו, קניתי מיניבוס והייתי נהג עצמאי עד שנת 2000. עוד עשר שנים עבדתי כשכיר בחברות שונות ובשנת 2010 התקבלתי לעבודה כנהג הסעות במועצה האזורית חוף-אשקלון."

על העבודה כנהג הסעות אומר יוסי: "זוהי עבודה מאוד קשה – נהיגה על הכביש כשהנוסעים שלך הם ילדים ובני נוער. אבל אני ממשיך בזה כי אני מסתדר היטב עם הילדים ועם ההורים. אני מקבל משוב חיובי מכולם ואני יודע שזה אמיתי, כי ילדים אינם משקרים." באחד הימים, כאשר מלאו ליוסי 65 שנים, הפתיעו אותו ילדי כרמיה עם עוגה וברכה.

איתן ששון: "במקרים מסוג זה לא רק שהילד מקבל עזרה, גם אני עצמי נרתם ומקבל המון. אני מתרגש מזה שסומכים עלי, שיודעים שיש להם למי לפנות. אני ער לתחושות של הנוסעים הצעירים הקבועים שלי. אם אני רואה מישהי שתמיד הייתה מגיעה בחיוך ובמצב רוח טוב, עולה לאוטובוס עם דמעות בעיניים, אני מבין שהיא במצוקה. הגישה שלי היא לפתור בעיות במילה טובה, בסבלנות"

כאשר הוא נשאל על הרגעים הקשים במהלך עבודתו כנהג, עונה יוסי: "אני רוצה לזכור רק דברים טובים. אני לא רוצה להזכיר תקופות קשות. זה הטבע שלי – להשלים עם הקיים. לקבל הכול באהבה, והדברים מסתדרים אם מטפלים בהם בלי כעס."

אחד האירועים שהוא זוכר קשור בעזרה שהעניק לילדה במשך שמונה חודשים: "היתה ילדה מאחד הקיבוצים באזור שאחותה הגדולה נפגעה בתאונת דרכים. האירוע הזה השפיע עליה, האחות הקטנה, והיא חששה לעלות על ההסעה לבית הספר האזורי. אני לקחתי אותה תחת חסותי," מספר יוסי. "במשך שמונה חודשים הייתי מחכה לה מדי יום. תמכתי בה רגשית והצלחתי לבסוף לתת לה תחושת ביטחון בהסעה."

כמובן שנוצר קשר מיוחד גם עם משפחתה של הילדה וזו הביעה את תודתה ליוסי באופן חגיגי, בטקס קצר בו השתתפו גם ראש המועצה איתמר רביבו ומנהל מחלקת התחבורה אבישי בר-יהודה.

"חיוך של ילד שווה הכול"

איתן ששון נולד בשנת 1962 בתחנת הטרקטורים שהיתה ליד מושב הודיה. בשנת 1972 עברה משפחתו למושב ממול, לניר-ישראל. במשך כל השנים טיפחה המשפחה משק פעיל. הם גידלו ירקות, פרחים ועסקו בפיטום אווזים, בתקופה שפיטום אווזים היה חוקי בישראל. המשפחה גידלה גם "אווזים ירוקים" (אווזים עד גיל פיטום). היו להם פרדסים נטועים על שטחים נרחבים וכן בית אריזה פעיל, ששירת מגדלים מהמושבים בסביבה. איתן עסק באריזה ובשיווק עבור המגדלים.

בשנת 1999 הוא נשא לאישה את עדינה גרפי ממושב ינון. בתם נועה, שהיתה תלמידה מצטיינת בבית הספר התיכון ולמדה בחוגים באוניברסיטה, נמצאת עתה בקורס קדם-צבאי. בני המשפחה של רעייתו עדינה הם בעלי חברת הסעות.

"בזכותם נמשכתי לעסוק במקצוע זה," אומר איתן. "עבדתי עם המשפחה עד שנת 2012 ואז התקבלתי לעבוד כנהג במועצה האזורית חוף אשקלון. בעבודה הזו," מציין איתן, "אני מקבל משובים חיוביים. אני יכול להרגיש שהילדים אוהבים אותי ושמחים לראות אותי. לעיתים רחוקות יש אירועים לא נעימים כגון סכסוכים בין ילדים באוטובוס. לנהג יש דילמה. מצד אחד אסור לו לגעת בילדים ומצד שני, הוא רוצה למנוע אלימות."

ומה עושים כאשר תלמיד מתנהג שלא כראוי?

"אני מנסה לפתור הכול ברוח טובה, ולפנות אליהם בצורה חיובית. אם ילד עומד בעת הנסיעה, אני מבקש ממנו בלי כעס לשבת, ומסביר לו שהוא עלול ליפול. אני משתמש גם בהומור," מוסיף איתן. מסתבר שלפעמים הוא "עובד" על הילדים ומספר להם שיש לו אח תאום בשם סעדיה. ואז, יתכן יום אחד בו אומרים לו: "שלום איתן," והוא עונה: ,אני לא איתן, אני אחיו התאום סעדיה." לא מעט ילדים התבלבלו עקב המהתלה הזו שלו ואפילו ילדים במושב ניר-ישראל, בו הוא מתגורר, קוראים לו "סעדיה".

בצד ההתבדחות וההומור, משמש איתן הנהג בתפקיד של מחנך ואוזן קשבת. לאחר לבטים הוא מסכים לספר על אחד המקרים: "היתה תלמידת תיכון שעברה טראומה קשה, והיא לא קיבלה כל תמיכה מהסביבה שלה, לא מסגל ההוראה ולא מהמשפחה. יום אחד היא פנתה אלי ולאחר שכל התלמידים ירדו מן האוטובוס, היא נשארה וסיפרה לי על המקרה שלה. אני שמעתי והפניתי אותה לגורמים המתאימים במועצה. שם, לשמחתי היא קיבלה את העזרה המתאימה.

"במקרים מסוג זה לא רק הילד מקבל עזרה, גם אני עצמי נרתם ומקבל המון. אני מתרגש מזה שסומכים עלי, שיודעים שיש להם למי לפנות. אני ער לתחושות של הנוסעים הצעירים הקבועים שלי. אם אני רואה מישהי שתמיד הייתה מגיעה בחיוך ובמצב רוח טוב, עולה לאוטובוס עם דמעות בעיניים, אני מבין שהיא במצוקה. הגישה שלי היא לפתור בעיות במילה טובה, בסבלנות."

ואיתן מוסיף: "גם לנהג, כמו לכל אדם, יש ימים לא טובים. ביום כזה, כשאני עולה לאוטובוס בבוקר, אני מיד מקבל אנרגיות טובות מהילדים. חיוך של ילד משכיח הכול."

קשר עם ההורים

לסיום, המשותף לשלושת הנהגים הוא האהבה לילדים, הרגישות והערנות שלהם  גם לנעשה על הכביש, ובו בזמן גם מה קורה על הספסלים מאחוריהם. יש להם יחס אישי לכל ילד ולכל הורה. איתן ויוסי שולחים להורים הודעות בוואטסאפ המושבי, ובהן סרטונים בעת הצפות הכבישים בחורף, וכן, בקשה שידאגו לכך, שילדיהם יחגרו חגורות בטיחות ברכב באופן קבוע. רבקה גם היא נמצאת בקשר מתמיד עם ההורים. לדוגמא, כאשר ילד שמתחיל ללמוד בכיתה א' ועולה בוכה לאוטובוס, היא מתקשרת לאחר כמה דקות להורים ומספרת להם שהוא נרגע.

שלושת הנהגים מקבלים מכתבי תודה רבים מההורים. הנה קטע מתוך מכתב שקיבלה רבקה, מהורים לתאומים שסיימו ללמוד בכיתה א': "תודה על הביטחון שאת נותנת לילדים ולהורים, וגם על המשמעת והגבולות. תודה רבה על האכפתיות (והטלפונים מהדרך לעדכן ולהרגיע)."

מסתבר שהנהגים מקבלים הערכה ואהבה הן מהילדים והן מההורים, בדיוק כפי שהם נותנים. נאחל לרבקה, יוסי ואיתן, ולחבריהם נהגי ההסעות: סעו בבטחה, והמשיכו להסיע עוד דורות של תלמידים. בריאות וחזרה לשגרה במהרה.